חמץ בשמיני של פסח

 

שאלה:

בן ארץ ישראל היה בפסח באמריקה, ודעתו לחזור. אסור לעשות מלאכה ביום שמיני של פסח. ומתפלל תפילת יום חול ומניח תפילין בצינעא. שאלתו היא האם מותר לו לאכול חמץ בצינעא ביום שמיני של פסח.

 

מענה:

באופן שנפסק הדין שדינו ודאי כבן ארץ ישראל לכל דבר (זולת לענין מלאכה) – מותר לו גם לאכול חמץ בצינעא.

 

מקורות:

בערוה״ש תצו, ה הביא בשם יש מי שאומר שאסור בחמץ. וכתב שנכון הוא דגריע ממלאכה. ולא ביאר טעמו. וצ״ע שמפורש במפרשים בפסחים נא, א בעובדא דרבב״ח שאכל דאייתרא,  דאכילה קיל. ובפוסקים הובא כטעם התוס׳ ותי׳ הראשון בר״ן, דשאני מלאכה שמלאכה אא״פ לעשות בצינעא משא״כ באכילה. אלא שבבעה״מ שם שמנהג דיו״ט שני הוא מנהג שפשט בכל הגולה וחמור טפי. ועדיין אין הכרח מזה לגבי חמץ. ובפרט לפ״מ שיסד המג״א וח״י, ובאריכות יותר בשו״ע אדה״ז תצא, ג, שאיסור חמץ אינו שייך לקדושת היום. ויש לחלק, דהכא קאתינן עלה מדין ספיקא דיומא. ובכל אופן, בפוסקים הובאו רק דברי התוס׳. וראה סיכום השיטות בשו״ת שבה״ל ז, סה.

ושו״מ מזה במגילת ספר ענינים שונים סט שהעיר כן. וכן העיר בחי׳ הגר״ד לנדו ביצה בהערות לסי׳ תצו – ע׳ מג. ובאהלי יעקב פרבשטיין תורה ג פ׳ בהר כתב שאכילת חמץ ל״ש בצינעא. ודבריו צע״ג. ובסגנון אחר, בשו״ת מחזה אליהו ב,לב, יג שאכילת חמץ היא דבר מוזר וגדול שסופו להתגלות.

ואולי כוונת הערוה״ש בשם יש מי שאומר היא לשלמי חגיגה הובא בשע״ת תצו, ג, שהעיד ע״ע שמעולם לא אכל חמץ בשמיני, רק לענין תפלה נהג כבן א״י. אבל אי״ז מן הענין, דשם קאי במקרה מיוחד שנסע לחו״ל דרך עראי, ודעתו לחזור, ומתה עליו אשתו, ונשא אשה בחו״ל, ונסתבב שהוכרח משך זמן, עייש״ה. הא לא״ה משמע שבן א״י בכלל מותר בחמץ. וטעה בזה בפסק״ת תמו הע׳ 163. ועד״ז הוא בנידון שבשו״ת רבבות אפרים ה, שסג, ג. ועוד, שג״ז לא מן הדין אלא כחומרא, כדמוכח מלשונו שהעיד ע״ע וכו׳. (וכך העיר בשו״ת שביבי אש או״ח ג, מח. אלא שלא תפס דקאי רק בנידון הנ״ל ולא בכלל. וראה בסו״ד בשם בעל שבה״ל).

וכן מצינו איפכא בנסע לא״י שדינו כדעתו להשתקע, שבספק אם דינו כבן א״י מורינן לי׳ להחמיר – ״טוב ונכון להחמיר״ – לענין חמץ, ראה פרי האדמה ד במזבח אדמה תצו ,הובא בשע״ת תצו, ה ובכה״ח שם מג. וראה כעי״ז בשו״ת תורת שלום לאדמו״ר מוהרש״ב נ״ע כג. ועד״ז בשם הגריש״א. ועוד. וכן מצינו בכ״מ שכ״כ מדין חומרא, ובצירוף שאר שיטות כדעת החכ״צ וכו׳. ומפי השמועה – הגש״פ מבית לוי ע׳ רעה – שהגרי״ז החמיר ע״ע גם אחרי שנתיישב בא״י במלאכות דאורייתא ובחמץ.

אמנם, כדברי ערוה״ש – כ״ה גם בשו״ת אג״מ או״ח ב, קא. [ותמיהני על כותבו בגל׳ וישמע משה אחרי תשפ״ד שנחלקו ערוה״ש ואג״מ, דהא כי הדדי נינהו]. וכ״פ בהליכות שלמה י, יט. (וצל״ע מש״כ בדבר הלכה שם, להביא ראי׳ מתוס׳ שהקשו במה שאכל רבב״ח דאייתרא. ולא ידעתי למה כוונתו. ובראשונים כתבו ליישב כנ״ל דמלאכה שאני. ומוכח דאכילה מישרא שרי. ואולי כוונתו לקושיית הגמ׳ שם נא, א ול״כ דאכילה שאני. וכעי״ז הקשה במהרש״א לתוס׳ פסחים נב, א. וראה מה שהקשו כן בדבר שמואל פסחים נב, א  ועמק התשובה ד, כט. אלא שאין בכך לדחות דברי הר״ן ועוד שנקטו כן. ועוד, דלא סגי בהכי, שבמלאכה אסור גם בדעתו לחזור). וכ״נ בשו״ת אול״צ מכת״י בהגש״פ אול״צ בנספחים א – ע׳ ריז. וכ״ה בתשו׳ יין הטוב בפרקים בתולדות יהודי בבל א ע׳ 327. ולי העני צ״ע בדבריהם.

והנה, מצינו בפוסקים שדנו אם להתיר החמץ אחה״פ בהנאה, וכולם מיירי בחמצם של בני חו״ל, ראה בשו״ת התעוררות תשובה ריט להתיר החמץ, דל״ש קנס. וראה בשו״ת ים הגדול טולידאנו לא. עמק התשובה ו, קנ.

ויש שכתבו בשם הגר״ח מבריסק, שגדר יוט״ש לענין איסורים תלוי במנהג המקום, והיינו גם לענין חמץ, משא״כ לענין תפלה. ועד שיש גדר קדושת היום לענין איסור. וצ״ע שאין לזה מקור בראשונים.

וידוע השקו״ט בדין הבדלה לבן א״י בחו״ל. והאג״מ לשיטתו שאינו מבדיל עד מוצאי יוט״ש. וראה רבבות אפרים ב, קמא. ושם בסוף התשו׳.

וראה זה פלא בדרשות חת״ס ב לשבת חוה״מ פסח תקפ״ז (רעא, א – במהדו״י), ונעתק גם בתורת משה השלם לחת״ס עה״ת ס״פ ראה ד״ה ופנית, שהעמיס בפי׳ הכתובים, שמי שהגיע מירושלים למקום שעושים יוט״ש מספק, שבסתר יאכל חמץ, אבל מלאכה אסור גם בצינעא. והוא כדברינו.

וראה שו״ת משנ״ה יא, תי שמותר לו לקנות מגוי בצינעא. אלא שלא דן מצד מלאכה, שגם שבותים נאסרו. ושבות לקנות קנין חמור משאר שבותים – ראה גם אדה״ז רסא, ב במוסגר. וראה שבה״ל שם לענין ממצוא חפצך.  וכ״כ בשו״ת ברית שלום טולידאנו א, נו בסופו שחמץ דמי לדאייתרא ומותר בצינעא. [וראה הלכה ברורה טו, רסג בבירור הלכה קפה, בין השיטין בשם אביו בעל יבי״א, להתיר לאכול חמץ בליל שמיני של פסח (מחמת שהחליט לעלות לא״י). אבל כנראה מיירי בבן חו״ל שהי׳ בא״י].

 

 

#35227