What if I mentally decided to give someone a gift?

 

Question:

Someone gave me a new expensive sweater and it didn’t seem to suit me so I decided (in my mind) I would pass it on to another friend. A day or so later, I realized I could wear it in a different way that was very nice, and it would be quite useful for me. If it’s middas Chassidus to follow through and give it the sweater away (because of had a thought of doing it), I will do it, bli neder, but if it’s okay to keep it I’d like to know.

 

Answer:

You may keep it for yourself.

Even if there would be room as a act of piety to give it to your friend, if you did not have a specific friend in mind or if you did not make up your mind (rather you just thought about it), you do not have to pass it on even for a Yorei Shamayim.

 

Sources:

פשוט שגם מצד מידת יר״ש להיות ודובר אמת בלבבו חייב רק כשגמר בלבו (ראה בפי׳ גמר בלבו בשטמ״ק נדרים ז, א) כל׳ השאילתות שאילתא לו: אפי׳ גמר בלבי׳. וברמב״ם מעשר ה, א: אם הי׳ יר״ש משגמר בלבו. וכן גם ל׳ אדה״ז מכירה ומתנה א: חשב וגמר בלבו. ושם קנו, ב: מחשבה שנגמרה בלבו. ובמאירי ב״מ מט, א: מה שגמרו בתוך לבם. אבל לא במחשבה בעלמא שדרך האדם להתנחם. ואלת״ה, לא שבקת מר חיי לכל ברי׳, שהרבה פעמים חושבים ליתן מתנה ולבסוף מחליטים שלא ליתן. וראה גם העמק שאלה לשאילתות שם, ג. שו״ת בצה״ח ה, קסא.

וראה בשו״ת צ״צ יו״ד שמה, טו, בעסוקין באותו ענין שיכול לחזור בו עד שתתיישב דעתו עליו. ומצאתי בשו״ת ראב״י אב״ד לראב״ד השני פד, בפי׳ הירושלמי ב״מ ד, ב, שרב לא גמר בלבו עד המלכה שני׳, ומשו״ה ליכא בי׳ משום ודובר אמת בלבבו ולא בשפתיו.

ובנוגע גדר ודובר אמת לגבי מתנה – הנה, בפשטות אין טעם לחלק בין מכר למתנה. ומפורש הוא בפי׳ ר״י למשלי ג, ג שכ״ה במתנה. וכמו שהוא בגמר בלבו לקנות – ראה ב״ב פח, א. הגהות אשרי שם.  פי׳ ר״י למשלי  שם. טור חו״מ ר, יא. ב״י שם אדה״ז מכירה ומתנה שם. ושם במוסגר, שכ״ה בכל דברים שבין אדם לחבירו אם גמר בלבו לעשות טובה וכו׳. וכ״ה בשע״ת לר״י ג, קפג, במבטיח להיטיב לחבירו. ארחות צדיקים שער השקר, האומר לחבירו שייטיב לו. וכ״ה בשל״ה חולין פ׳ נר מצוה נב. יד הקטנה דעות ב. ולא רק בספרי מוסר – ראה נמוק״י ור״ן ב״מ צד, ב בדין שאלה בבעלים, שבנשאל לעשות מלאכה לחבירו כל שקיבל עליו בעליו עמו קרינן בי׳. וכ״מ בכ״מ. והוא דלא כמגדל עוז ליעב״ץ בית מדות עליית ד״א ב, שהוא רק בדבר שבממון. וראה עד״ז ישכיל עבדי ח חו״מ ב, ב. וצ״ע מדין הבטיח שיהא מוהל וכיו״בעכ״פ גם לדידי׳ בנתינת חפץ ודאי דבר שבממון הוא. אבל בשו״ת ראב״י שם, דשאני מתנה ממקח וממכר דלא גמר ומקנה. ונראה שכוונתו לדין מתנה מרובה, ותו לא. וראה זה פלא בשו״ע קטן גוטליב צז, ג כתב דין ודובר אמת רק במתנה לעני. ולכאו׳ לא דק. והוא רק בנוגע דין מח״א שהוא גם מתנה מרובה לעני.

והנה נחלקו אם שייך מידת חסידות שלא לשנות מדיבורו גם במתנה מרובה (ויל״ע בגדר מתנה מרובה ומועטת. וראה שו״ת מהר״י וייל פב. שער בת רבים אלגאזי י. בצה״ח ה, קנח, ב) – ראה שטמ״ק ב״מ שם ד״ה כתב הריא״ף בסופו בתי׳ ב. שער יוסף לחיד״א ט. וכ״כ בשנות אליהו לירושלמי שביעית י, ד דליכא אפי׳ מדת חסידות. וראה גם שו״ת מהרשד״ם חו״מ קכח. שו״ת הצ״צ חו״מ פב, ד. חי׳ הצ״צ שביעית י,ט – כג, ד. בצה״ח ה,קסא. אבל בשו״ת פרי יצחק א, נא הוכיח איפכא. (ושם ר״ל ולחלק בין הבטיח בפניו לשלא בפניו. וכ״כ לחלק בבצה״ח שם קס. וראה שער יוסף שם. ובכ״מ שגם שלא בפניו איכא דין מח״א). וראה גם בחי׳ צ״צ שהקשה בדברי הגר״א. ובלקו״ש לב ע׳ 156 שמצד מדת חסידות איו חילוק בכ״ז. וגם שלא בפניו.  אמנם, לא קאי התם בדין מח״א או ודובר אמת, אלא במדת חסידות בהנהגת רב עצמו. ומעתה יל״ע גם במידת יר״ש לענין ודובר אמת בלבבו (להחילוק בין יר״ש לחסידות – ראה שבת קכ, א. וראה פי׳ ר״י למשלי שם שמחלק בדבר, ושודובר אמת בלבבו מידת יר”ש ולא חסידות. וכ״ה בכ״מ. וראה אגרא דפירקא קסז. אג״מ או״ח א, קנח. אבל ראה פירש״י תהלים טו, ב. והאריך בהעמק שאלה שם. ומשמע שליר״ש חובה ממש היא. ובמרדכי קדושין א, תצה: יר״ש חייב משחישב. והיינו מעליותא דאף להדיוט מקיים מחשבתו. ולהעיר משינוי הל׳ בשו״ע אדה״ז, שבמכירה ומתנה כתב ״יר״ש יש לו לקיים״. אבל שם קנו כתב ״טוב לקיימה כל מי שיש בידו יר״ש״. ואכ״מ). ואפשר, דשאני גדר מח״א בדברים משום מדת חסידות, לחובת יר״ש (אף שהוא חובה יתירה על מידת חסידות) לקיים מה שבמחשבתו, שלכו״ע ל״ש במתנה מרובה.

[והנה, גם להדעות דליכא מדת חסידות במתנה מרובה, אין מכאן סתירה לחילוק בין מחשבה לגמר בלבו, דשאני מתנה מרובה, לא מחמת העדר גמירות דעת דהנותן, אלא משום דליכא גמירות דעת מצד המקבל, כמפורש ברש״י ב״מ שם. רמב״ם מכירה ז, ט. שו״ע חו״מ רד, ח. סמ״ע רמא, ד. אדה״ז שם ב. אבל ראה ר״י מלוניל ב״מ שם. ועוד].

ולהעיר שלכמה ראשונים גם במתנה מרובה איכא משום מח״א אם אמר לו שהוא בדעה גמורה. וי״א משום הן צדק.

ולכאו׳ נראה להוכיח שדין ודובר אמת שייך גם במתנה מרובה, שטעם ההיתר במח״א במתנה מרובה הוא משום דלא סמכה דעת המקבל כדלעיל. אבל גדר ודובר אמת ל״ש למקבל, שהרי המקבל אינו יודע מזה, והוא מצד גמ״ד הנותן לחוד. אבל מסתבר שגם מצד הנותן ליכא גמ״ד במתנה מרובה, ולא נחלקו במציאות, אלא ביסוד הדין.

והה״נ, שיל״ע אם שייך מדת חסידות לעמוד בדבורו ומידת יר״ש דודובר אמת, בתרי תרעי. ובתרתי: למקילים במח״א בתרי תרעי (וראה לקו״ש שם הע׳ 21). ואפשר שגם למחמירים – דבלבבו שאני. ואף שבעובדא דרב ספרא במכות כד, א קיים מחשבתו אף שהעלה המחיר, והו״ל כתרי תרעי – התם לא נשתנה השער, אלא  שאפשר למוכרו זול או יקר. וכ״כ לחלק בפתחי חושן קנינים א הע׳ ה. וראה שו״ת אג״מ שם, שאף שמידת חסידות לעמוד בדבורו (ובמחשבתו) גם למ״ד שדברים אי״ב משום מח״א, אבל לא בתרי תרעי. וסברתו בטעם החומרא בנשתנה השער שחל קנין בגוף החפץ, והיוקר ברשות הלוקח הוא. אבל למ״ד דליכא מח״א בדברים אין כאן קנין (אלא שבכ״מ משמע שילר״ש איכא קנין גם בכה״ג, או עכ״פ קנין בדיני שמים, ועכ״פ בבא לציד״ש. . וראה הסבר נפלא בשו״ת מהר״י הכהן ראפפורט ז ד״ה ואומר אני) ואף שעומד בדבורו מצד יר״ש, מותר לחזור בתרי תרעי. ובלקו״ש שם הע׳ 21, משמע קצת, שאם נאמר שבתרי תרעי ליכא מח״א, ליכא גם מידת חסידות, עכ״פ למאן דלית לי׳ מח״א בדברים (דעדיפא הול״ל שרב החמיר משום חסידות דאיכא בכל גווני, ותלה הדבר בשיטות דאיכא מח״א בתרי תרעי, ושרב החמיר כוותייהו). אבל בכ״מ, שגם למקילים בתרי תרעי מדת חסידות לעמוד בדבורו – ערוה״ש רד, ח. ועוד.

והנה, יל״ע אם גם במתנה איכא מח״א בתרי תרעי. ופשטות סתימת כל הפוסקים דהיינו הך. אמנם, ברמ״א חו״מ רז, ד בשם י״א וסמ״ע שם י, שבמתנה באומדן דעת כל דהו מבטל המעשה. ונראה, דבתרי תרעי אי״ז אפי׳ אומדנא קלה. אבל ראה חי׳ רמ״ש הכהן ב״מ שם, בטעם שנשתנה השער הוא בגדר מתנה מועטת, שסמכה דעתו דמקבל, לפי שספיקא דיוקרא ל״ח מידי שכמו שיוכל להתייקר יוכל להוזיל, מכירת החפץ כמתנה מועטת. ואפשר לפ״ז שבמתנה ממש, חשיבא כמתנה מרובה. (ובלקו״ש שם שרב החמיר גם במתנה או במכר כשנתייקר השער, ולא קאמר במתנה כשנתייקר – אין ראי׳, שעיקר הענין להוכיח שהחמיר גם כשיש אצלו הפסד, ותו לא).

אמנם, הכא איכא סברא מעלייתא, שהוא כאומדנא דמוכח, ודומה למי שסבר שכך השער וטעה – ראה מגדל עוז שם עליית דרך ארץ ד במוסגר. ואף שלא כל דבר דלא אסיק אדעתי׳ בגדר אומדנא, שהרי בהבטיח למוהל ומצא טוב יותר כתב בשו״ת חת״ס יו״ד קמו שהוא כתרי תרעא – עדיין יש לחלק בקל. ובכ״מ, שמוהל יותר טוב עדיף מתרי תרעי. ונתקשו בדברי החת״ס, דהא תרי תרעי ספיקא דדינא הוא. וראה שו״ת זכרון יהודה גרינוואלד ב, קלז. עצי חיים יו״ד כט. ועוד. ובשו״ת כנסת יחזקאל קנצנלענבויגן ח, בפי׳ הא׳, ברב שהבטיח לקהילה לגור שם, וביקשו ממנה אח״כ לבוא קהילה גדולה יותר, שמותר לחזור בו, שמעיקרא ידעו שאם יבקשו מקהילה גדולה יתרצה. וראה גם בשו״ת ישכיל עבדי שם כשמעיקרא לא הבטיח על דעת מה שקרה. ודנו גם בהבטיח ליתן לחבירו מתנה ושוב עשה לו רעה. וכש״כ כאן שלא נולדה סיבה אלא שטעה בהשערה. ואף שגם כשנתברר לו טעם שלא חשב עליו איכא משום מח״א, שהרי כל החוזר בו ודאי עושה כן משום סיבה, וכדמוכח בכמה דוכתי –  וראה ב״ח חו״מ ר, ד״ה ומ״ש אלא, שבלקח חץ לבקרו,  ושוב הוטב בלב וגמר בלבו לקנות ואח״כ מצא שא״צ לו או שדחוק למעות אכתי איכא מדת חסידות. וראה מנחת פתים רסד, א – נדו״ד שאני. וכש״כ כשהוא גם תרי תרעי וגם שלא בפניו, שמסתבר שאין אצלו גמ״ד. והיינו אפילו בדברים, וכש״כ במחשבה. שהרי כשאינו כפניו, וכן במחשבה, ליכא שום גמ״ד דמקבל, והוא רק מצד הנותן. ומסתבר, שאדעתא דהכי לא הבטיח. וראיתי למי שכתב בכלל להקל בכל תרעי תרעי שלא בפניו בכל עיקר דין מח״א. אבל לא מצינו לזה שום מקור. וגם בלקו״ש שם הע׳ 21 נראה דלא ס״ל לחלק בהכי.

גם פשוט שאם מדבר עם מי שחשב ליתן לו, ומקבל המתנה מתרצה לחזור בו מדעתו, אין כאן בית מיחוש. וכמ״ש בתוס׳ ב״ב שם ד״ה בירא, שבגמר בלבו לקנות מחזיר מדעת המוכר. וכן בהגהות אשר״י ב״ב ה, כא: אם לא שהי׳ מבקש את המוכר שיחזור ויקח ממנו את המקח.  וראה גם בחי׳ הרשב״א שם. וראה מה שהעיר בעיקר הענין ובאופן החזרה – בקובץ תורת נחלת הר חב״ד גל׳ קד ע׳ סו, שאפשר שצ״ל באופן שהקונה יודע שמוכן הי׳ לקנות וללא הסכמת המוכר לא יחזור בו.

 

 

#34888