ברכה או ספירה בניגון שאלה

 

שאלה:

מי שבירך ברכה ותוך כדי ברכה נסתפק לו איזה ברכה לברך, וגמר בניגון של שאלה כאומר האם הוא ״בורא פרי העץ״, האם יצא?

 

מענה:

בדיעבד יצא.

 

מקורות:

מצינו לענין השואל מספר הספירה בלשון שאלה, שלא יצא. וכן מי שענה לו כן לא יצא. אבל נדו״ד שאני שאמר הדברים ממש, ורק שהניגון הוא ניגון של שאלה. ובשתים: א. שאומר הנוסח ממש, ולא רק התוכן. כלומר האם יש משקל ע״פ דין לניגון. ב. ועוד ועיקר, שהשאלה לא בספירה (שאין שם דיוק במטבע, ואיזה נוסח שאומר מועיל, והעיקר שהוא סופר המנין, כדלקמן) אלא בברכה, שהעיקר אמירת התיבות של שבח.

[איברא, שלענין ספירה י״א שצ״ל ודאי אצלו, ולא מהני ספירה מספק. וידוע שהעירו על סברת הדבר אברהם (א,לד, וכן אבנ״ז יו״ד רמח, ג, ערוה״ב או״ח קסח, ד, קרן לדוד קמ, ועוד) מדין ספירה בספיקא דיומא. והוא עצמו הביא משם להוכיח למסקנא שיצא. וראה פקודת אלעזר תפט ד״ה הנה עיון. ויש שחילקו שבספיקא דיומא יודע המספר לפי כל חשבון, אלא שאינו יודע איזה יום יו״ט. ודבריהם אינן מובנים לדידי ולדכוותי. (ויש לחלק בסגנון אחר קצת, שיודע מספר הימים כעת ממחרת השבת, הן ממחרת יום ראשון והן ממחרת יוט״ש, ונסתפק לו איזה ספירה היא של מצוה. וראה משנה שלימה דלקמן. וג״ז אינו פשוט. ובסגנון אחר – ראה שו״ת בצה״ח ה, ק, ג.  ועוד דהתם בקיאינן בקביעא דירחא והוא רק משום מנהג אבותינו – ראה אול״צ ג, טז, ז. ואכתי צ״ע כשנסתפקו  קודם שידעו בקביעא דירחא. ובכ״מ שספרו אכן ב׳ ספירות מספק. וראה אג״ק ג ע׳ קכ. יז ע׳ רסה. וראה קובץ מגדל אור ז ע׳ 254 ואילך. ובארוכה – קובץ יתד המאיר גל׳ 170 ע׳ 562 ואילך).

אבל גם לחולקים על סברת דבר אברהם, פשוט דגרע כשאומר בלשון של שאלה. (ראה שו״ת קנין תורה ב, סוסי׳ ג)].

אלא שבזכל״א מערכת ס אות ע, ערך עומר, והביאו בכה״ח תפט, סא, ועוד,  כשהביא הדוגמא של ספירה בלשון שאלה כתב ״שאל לו בזה הלשון ד׳ ימים הם בזה הלילה״. ומבאר דלא מהני, ״דאין דרך למנות בלשון שאלה ותמי׳ וכו׳ דהוא עצמו מה שמוציא מפיו הוא בלשון ספק ושאלה ואינו יודע בבירור הדבר וכו׳ כיון דמעיקרא הוא אינו יודע אם כך וכך הם ועל הכל שהוא בלשון שאלה״. והרי שם בתיבות גופא לא מונח שהוא לשון שאלה, אלא שנסתפק בשתים מחמת שאופן הדיבור מורה שאינו יודע (וכסברא הנזכרת שצ״ל ספירה ודאית). והעיקר, שמורה שהוא כשואל ולא כאומר. ובסו״ד שם מוכח שבאם ודאי אצלו אלא שעל צד היותר טוב שאל, מקום לומר שיצא, אבל כשהוא מסופק בדבר נראה לו דלא יצא. ונראה, מדבריו שמחמת עצם הספק לחוד אין כאן טעם שלא יצא, ורק בתרתי לריעותא.

ומכיון שאין החיוב לספור במטבע מסויים, משמע שאף שהתיבות מצ״ע מורים על המספר, כיון שנאמרו באופן של שאלה, לא יצא. אחא דהתם איכא נמי הסברא שצ״ל ודאי אצלו, כנ״ל. וכ״ה במבית לוי בשם בעל שבה״ל שגם אם לא אמר ״האם״ לא יצא. ואיהו כ״כ גם באופן שיודע המנין ושאל רק לוודא שאינו טועה, והוא דלא כסברת זכל״א לחלק.

ויש לחלק בכ״ז בנוגע לברכה, שהתיבות מצ״ע הן מטבע שטבעו, ופשוט שגם אם בירך ברכה מספק בלי ידיעה ברורה שכך עליו לברך שיוצא. (ולאידך, בספה״ע סברא שלא יצא גם בזה. וראה שו״ת מנח״י ח, מח, ג שעלה ונסתפק בספר בדרך השערה, ומסיק שיצא. ומוכיח דקייל״ן שבלא ידע המספר ונתכוון לברך ע״מ שישמע מחבירו יצא. והה״נ לגבי ספירה עצמה. ולכאו׳ צ״ע הדמיון, שבברכה על הספירה מהני שיודע אח״כ. אבל גוף הספירה אפשר שצ״ל ברור אצלו). והספק רק מחמת שאינו משתמע שמברך בוודאות. ומאן יימר לן שמעכב שיאמר בסגנון וניגון של שבח ברור. (ואיפכא נמי, במה נשתנה, שבודאי א״צ שיהא בדוקא בניגון שאלה, וכנהוג שנאמר בניגון רגיל, לפי שכוונתו ניכרת מתוך התיבות. וכ״מ במהרי״ל סדר ההגדה, הב״ד בח״י תעג, לה שאומר בניגון יפה לשבח לאדון הכל. אבל ראה הליכות שלמה ט הע׳ 207).

ולאידך, אפ״ל דבברכה גרע טפי, שאינו גדר שבח לומר בדרך ספק, ואינו כבוד שמים, אף שאינו מסתפק אם ״בורא״ אלא אם הוא פה״ע או פה״א. ומצד שני, הרי ודאי רוצה להודות וכוונתו ממש לברכה, ואין סרך ספק אצלו. ול״ד לספירה שהעיקר המנין, ואי״ז דרך מנין. ועוד ,שי״א שגם הסופר ארבעים חסר אחת לא מהני מחמת שאין דרך למנות כך (שו״ת פרי הארץ י. קמח סלת דיני ספה״ע. אבל שם כתבו רק במשיב לשאלה מחמת שגילה דעתו שאין כוונתו לספור, שאין דרך לספור כן. אבל אמר כך מעצמו יצא. והשיגוהו שסותר עצמו – ראה יפ״ל  ב, תפט, ט. שם ז, תפט, ג, שכיון שאין דרך לספור כך גם אם אמר מעצמו לא יצא), אף שאין חסרון בעצם בהמספר.

ויש לחלק גם, שבספה״ע קייל״ן שיכול לחזור ולספור אפילו שמע מהמשיב, שהרי בדעתו לחזור ולמנות שבשביל זה שאל, והו״ל ככוונה הפכית (ראה שו״ע אדה״ז תפט, יב). אבל כאן לא הי׳ לו דעת לחזור ולברך. אמנם, יתכן הספק גם בספירה עד״ז במי שספר בברכה כדת, ואמר בסגנון שאלה, מחמת דלא ברירא לי׳.

ומצינו בעבר אביו  על ד״ת שאומר למדתני כך וכך. וי״א שהוא בלשון שאלה. וג״ז אינה ראי׳, שהרי העיקר שאינו כזלזול, ומנא לן שאינו בגדר דיבור. אבל מצינו כעי״ז לגבי אמירה לשכור פועלים בשבת, שבאומר הנראה שתעמוד עמי מותר. וכתבו בכמה אופנים לבאר החילוק. וראה  מיוחס לר״ן שבת קנ, א ד״ה ר׳ יהושע: ונמצא דאי״ז דיבור של קיימא אלא הרהור בלבד. ובריטב״א ומאירי ע״ז ז, א מחמת שהוא בלשון שאלה, ומותר הואיל ואינו דיבור מוחלט אלא כעין הרהור. אלא שלכמה דעות התם אצ״ל בלשון שאלה, וכמה אופנים בדבר. והעיקר, שיסוד הענין שם מחמת דיבור בעסקיו, ואי״ז נקרא שמדבר כשאינו ברור, כמו שחילוק בדבר באם אינו קוצב דמים או אינו מזכיר מלאכה. ובפשטות, שלא נגמר הענין בהחלט, ואכתי לא מצא חפציו ממש. והארכנו במק״א. וקצת ראי׳ מהדעות שמחלקים בין אומר לישראל לאומר לנכרי, שרק בישראל מהני לשון שאלה, שהישראל מבין שאינו יכול לדבר בשבת, ואין כאן גמר הענין עד לערב, ראה הגהות לבושי שרד למג״א שו,י . ועצ״ע לענין נדו״ד.

ובשו״ת משנה שלימה כג, ב הביא קצת מהנ״ל, וקצת תמוה שלא שם לב להחילוק, דבדיני שכירות פועלים, מותר אפילו שחבירו מבין כוונתו, אבל לענין ספה״ע, מסתבר שאינו בגדר ספירה מחמת שהשומע לא ידע מדבריו מהו המספר של היום (וכמ״ש שם בעצמו), ומוכח שאי״ז מנין. ועצ״ע אי אהני לן סברא זו לגבי ברכה. ועוד צל״ע בדבריו, דהא פשיטא לן מילתא, שלענין הפסק ודאי דינו כדיבור. ועכצ״ל שהוא דין מיוחד בשכירות פועלים. ולאידך, אין ראי׳ מהפסק, שיועיל גם במקום שצריך דיבור מסויים כבברכות.

[ולהעיר שלענין קדושין בשאל  אם אתן לך הרי את מקודשת, י״א שאפי׳ בשתקה מהני.  אבל אינו דומה כלל לנדו״ד. ובודאי מהני דיבור בעסקי קדושין גם בלשון שאלה, כגון תרצי להיות אשתי (ראה מאירי קדושין ו, א) או התרצי להתקדש בו אם אתנהו לך (הגהות מרדכי סוף גיטין תע). ויש להסתפק אי דמי לנדרים ונזיר, דלפעמים מהני מדין יד. וראה מרכה״מ נדרים יג,  יד ד״ה מיהו].

וראיתי בגליון מהרה״ג רא״צ הכהן שליט״א שי״ל לאחרונה, תרומה תשפ״ד, דברירא לי׳ שלא יצא בברכה כה״ג. ולא הביא ראי׳ לדבריו. ולמרות שאין לנו דחי׳ להוכיח איפכא, לא מצאתי לע״ע ראי׳ לדבריו. וכן העירוני שכתב עד״ז בגל׳ שערי יצחק וישב תשע״ב להגר״י רצאבי.

ואדרבה, מדברי האחרונים בנוגע לספירה מוכח שהוא דין בספירה שאינו דרך מנין, ובסגנון הנ״ל שהשומע לא ידע מהו המספר. ועוד שצירפו גם הסברא שצ״ל ספירה ברורה. אבל בברכה ודאי אינו מעכב מה שאינו ברור אצלו. ומנא לן דתיסגי בסברא שאי״ז דרך שבח והודאה לומר שאינו יוצא. ומה גם שההודאה מצ״ע בשלימותה, ואינו מסתפק בה, אלא שמסתפק בסוג החפץ שעליו מודה. ובפתח אדעתא דשיכרא וסיים בחמרא לדינא יצא. וראה מאירי ברכות יב, א בתי׳ הב׳, שאף שמצאצ״כ מ״מ צריך לידע על מה הוא מברך. אמנם גם בזה לא קייל״ן הכי, כמ״ש במאירי גופא. ועוד, דהתם אינו יודע על מה מברך. אבל כאן יודע מה הוא רק שאינו יודע ברכתו. (ובספירה גופא קייל״ן שרק לכתחילה צריך שידע הספירה בשעת הברכה – ט״ז תפט, ח. אדה״ז שם יט, הרי שאינו מעכב מה שאינו יודע על מה מברך. ואף דהתם שאני שיודע שמברך על ספה״ע – הרי הטעם שלכתחילה צריך לידע המנין כי הברכה על המספר. וראה גם כה״ח שם עד).

וילה״ע מהשמועה שהיו שבירכו ברכת מעין שלש ואמרו תיבות ועל הכלכלה בניגון של שאלה לצאת ידי ב׳ הנוסחאות. (ויש שמסרו בנוסח ״ועל הכלכלה ספק״, או ״אין לומר״ (קונטרס ברכת הנהנין לבעל טהרת ישראל א, יג) , או ״זאגט מען נישט״, או ״זאגט דער מחותן נישט״ (כ״ה בשיחת אחש״פ תשכ״ג שאמר הרה״צ מבארדיטשוב), ״הייסט דער רב נישט זאגען״, ״הרבי אמר שלא לומר״, וכדומה. ויש שאמרו בלחש).

[ויש שפקפקו בהנ״ל, מחמת שא״ר לענות אמן, ומכשילים באמן יתומה – ראה דברי יחזקאל החדש ע׳ של. אבל ראה שו״ת בצה״ח ה, יז, שגם בעברה ברכה מהמברך מותר לענות, ורק בחזרת הש״צ שעברה ברכה לגבי השומע לפי שצריך לציית לש״צ אסור. וראה גם תורת חיים סופר קכד, יב שמפקפק בעצם הסברא להחמיר, דעד שלא ענו עדיין לא כלתה ברכה ראשונה. וכעי״ז, בסגנון אחר, בשו״ת הלק״ט א, נה הובא שם, שבפשע ש״צ ולא המתין לאו כל כמיני׳ שיאבד אמן מפי הציבור. ואם נאמר דקאי התם בחזרת הש״צ דוקא, דבהכי עסיק התם, מחמת שהוא שלוחם, ה״ז סברא הפוכה ממש מבצה״ח. גם יל״ע בגוף הסברא דמה לנו שלא עברה לגבי השומע, כיון שעונה על המברך, ולמברך עברה. וילע״ע. ויש שנהגו שהפסיקו קצת ואח״כ אמרו ועל הכלכלה].

 

 

#33290