אינו חשוב לפטור חשוב בפרוסה ושלימה
שאלה:
שיטת הרשב”א, ונפסק ברמ”א סימן ריא, שאם בירך על פרי רגיל לא פטר את החביב, כגון אם בירך על תפוח לא פטר את המנגו כיון שהמנגו חביב. מה הדין אם בירך על חצי תפוח האם פטר את התפוח השלם?
תשובה:
נחלקו הדעות אם דין הנ”ל שייך גם בשלימה ופרוסה. ולמעשה, יש הרבה ראיות שאינו שייך, ושהפרוסה פוטרת השלימה. ובדיעבד ודאי יש לפסוק כן.
יש כאן ב׳ נידונים אם דין הרשב״א שייך גם בשלם ופרוסה. וכן יש להסתפק גם בגדול וקטן. ועוד.
ואפשר שתלוי לא רק אם הקדימה מסיבה חיצונית, אלא גם אם הוא חיוב קדימה מדינא או רק מצוה מן המובחר. (ולהעיר שבפמ״ג ריב, א הביא דין דהרשב”א גם לענין עיקר וטפל, ובסדר ברה״נ הביא לגבי מעשה קדרה ופת הבאה בכיסנין. ויסודו ברשב”א גופא. ואכ”מ. ובאפיקי מגינים קסח, י, לגבי פת ופת הבאה בכיסנין. והכוונה במי שקב״ס על פהב״כ ורוצה לפטור פת. ולכאו’ זהו פשטות המשנה שבירך על הפרפרת לא פטר את הפת, לדעת הרשב”א וסיעתו שהכוונה לפהב״כ, שהפת חשובה יותר מפהב״כ, והרשב״א לגבי אינו חשוב וחשוב נמצא במשנה הנ״ל והתם קאי במעשה קדרה ופרפרת. ויש שנסתפקו אם כ”ה גם בחביב דהשתא. אבל סתימת הפוסקים לא לחלק. ומצינו בראב״ן קצג, שפרי שאינו כתוב בפסוק אינו פוטר פרי הנזכר בפסוק, לפי שברכתו רק מדרבנן. ובמק”א כתבנו בשיטתו: אפשר שכוונתו לברכה אחרונה בכל ז׳ מינים שברכת מעי״ג דאורייתא. וא״כ מצינו לפ״ז מקור להפלאה ועוד דסברי לדינו דהרשב״א גם בברכה אחרונה. או״י דאכן ס״ל שברכת ז׳ מינים מה״ת גם בברכה ראשונה. והוא מחודש. ונצטרך ליישב בא׳ מתרי אנפי הנזכרים. וי״ל גם דילפינן לברכה ראשונה מאחרונה בדרך ק״ו שכשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש״כ, והוא כעין דאורייתא. ושו״מ שקדמני באבן שלמה לראב״ן. אלא שהוא פי׳ בדעת הראב״ן שהוא דאורייתא ממש. או״י בסגנון פשוט, שכיון שברכה אחרונה דידי׳ דאורייתא, גם ראשונה חשובה טפי. ושו״מ בפתה״ד ריא, א שפי׳ בכוונתו דקאי בברכה אחרונה. אלא שכתב שמרוצת לשונו מורה דקאי בברכה ראשונה. ולהעיר שמדברי ראב״ן ראי׳ גם לסברת הפמ״ג שצריך לכוון בטלית משי לפטור של צמר (אף שבראב״ן ל״כ שכוונה מועלת. ואדרבה, משמעות דבריו שגם אם נתכוון לא מהני). ועד״ז בפמ״ג קעז, בא״א א באכל כזית פת ומברך ברהמ״ז שנסתפק אם מוציא תאנים וענבים שחייב בהם מה״ת מחמת שאכל הרבה. ושם משמע שגם במכוון לא יועיל לו. ובכל אופן, משמע מדבריו שאינו פוטר גם בנתכוון לפטור דלא כרשב״א).
ואם נפרש בסברת הרשב״א שבסתמא אין רצונו לעבור על דיני קדימה, וכבערוה״ש ריא, טז, שד״ז נשנה רק בת״ח – מסתבר שכ״ה גם בדין שלימה ופרוסה. [אלא שדברי ערוה”ש מחודשים, כפשוט. ולדעת רוה”פ, ואדה”ז בכללם, גם באופן שבירך על אינו חשוב והחשוב לא היה לפניו אינו פוטר (אף שיש חולקים) מוכח שאינו תלוי בחובת קדימה בפועל. אבל אין ראי׳ ממש, דס״ל להנך רבוותא, שמחמת זה נגרר הדין כן גם באינו לפניו, וסברי רבנן שכל שבעצם חייב להקדים לא פטר גם באופן שבפועל אין חובת קדימה. ודוחק. ויש שכתבו באו״א, שאם אכן רצה לאכול החשוב מדוע הקדים שאינו חשוב. ועכצ״ל שלא הי׳ דעתו על החשוב. וכמדומה יש כעי״ז גם בשלחן הטהור בזר זהב. ואינו לפני כעת].
ועוד נידון יש אם כשמקדים שלם לחביב נפטר החביב, דהנה, בבירך העץ על פרוסה יכול לאכול השלימה אם נקטינן שלגבי שלם לא נאמר דין הרשב”א. ומצד שני אינו יכול לאכול את החביב. וקשה הלא לכתחילה צריך לברך על השלם ופוטר את החביב. ובאופן שבירך על הפרוסה פטר השלימה כיון שביחס לשלם לא נאמר דין הרשב”א. וא”כ איך יתכן שאם בירך על שלם פטר החביב, הלא בעצם לגבי מעלת שלם לא נאמר דין הרשב”א. זאת אומרת שכאשר אדם מברך על חצי פרי לא אכפת לנו שהברכה תחול במפורש על השלם כי אין בזה חילוק מהותי. ואילו כאשר בירך על פרי רגיל ולא בירך על חביב אסור לאכול את החביב כי יש בזה חילוק מהותי . א”כ מדוע אם בירך על השלם מותר לאכול את החביב. ואכן י”א שצריך לכוון להדיא.
אבל מסופקני בגוף הסברא לחלק בין שלם לחביב, ששלם הוא דין בברכה מחמת כבוד הברכה, משא״כ חביב הוא בדבר עצמו, והוא מדיני קדימה – אם יש לזה יסוד בפוסקים שהשוו כל הנידונים זל״ז. אבל להעיר ממשנ״ב ריא בשעה״צ ה.
וראה סדר ברה״נ ט, ו שכתב בסתמא שהוא כשיש לשני דין קדימה. ומשמע דאכולהו קאי. גם בפמ״ג ריא בא״א יא הביא חביב ומין ז׳ והוסיף ״וכדומה״. ויל״ד. וקצת ראי’ שדין הרשב״א קאי גם בשלם גם מל׳ הרמ״א שכתב ״וכ״ז שצריך להקדים״ ומשמע דאכולהו קאי. אמנם, לאידך גם למ”ד דקאי אשלם, מסתבר של״ש בגדול וקטן, ורק בשלם לפי שעדיף מחביב. ונפלה הראי׳. [וכפי שכתבנו לא’ הרבנים שליט”א: עדיין לא נוח לי בכל ענין, האם נימא הכי גם לענין גדול, שבמברך על הקטן אינו פוטר הגדול. וכן על שאינו יפה אם נאמר שג״ז מדין קדימה. ובמבי״ט שהביא המג״א רו, מוכח שאינו.
ובפרט אם נאמר, וכן נראה עיקר, והארכנו במק”א, דלא מהני דעתו לחוד, וצ״ל כוונה לפטור. (ואגב, מזכרוני בשלה״ט שם בזר זהב כתב שבחביב דהשתא ל״ש סברת הרשב״א שמזה גופא שהקדים מה שאינו חביב סימן שכעת ד״ז חביב לו, ובאו״א שרוצה בדוקא לאכול החביב אח״כ וא״כ דעתו עילווייהו. והוא מחודש. וגם אינו עולה יפה אם נאמר שצ״ל גם כוונה לפוטרו בברכה).
וד״ז קשה לשמוע. ובטח אין העולם נוהג כן].
והנה מה שפרוסה פוטרת שלימה – כ״מ גם בפשטות הגמרא ברכות לט, ב, שמברך על הפתיתין ופוטר את השלימה. ולא התנו שצ״ל כוונה. וראה פנ״י שם וכן במשנ״ב קסח, א, דמשמע נמי הכי. ולא״ר י״ל דקאי במין אחד ולכן א״צ כוונה לפטור.
[והעירוני שעדיין צ”ע, דסברת הא”ר שייך רק לגבי חביב, שלגבי מין אחד החביב יותר אין לו כ”כ חשיבות ביחס לאותו מין פחות חביב. אבל ששלם ואינו שלם לכאורה יש חשיבות לשלם, ומה מועיל שהפרוסה באותו מין של השלם, כיון שביחס לחשיבות של שלם על פרוסה אין חילוק כלל האם הפרוסה ממין אחר או מאותו מין. ויש לדחות.
וכ”כ אלי הרב בעל עיטורי מרדכי שליט”א: במגילת ספר (ברכות סימן כג סק”ג) נקט לדבר פשוט שדין הרשב”א נאמר גם לגבי שלם דהיינו שאם בירך על חצי תפוח לא פטר פרי שלם משום אינו בדין. אכן כתב שם שאם בירך בסתמא על חצי תפוח ואח”כ הביאו לו תפוח ותפוז שלמים יכול לאכול את התפוח ולא יכול לאכול את התפוז אלא חייב לברך שוב על התפוז. וביאר הדברים שיכול לאכול את התפוח משום שהמשנ”ב (ביאור הלכה סימן ריא ה) פסק כמו האליה רבה (סימן רו י) שלגבי אותו מין חל גררא. ולכן יכול לאכול את התפוח אבל את התפוז אינו יכול לאכול משום דהוי מין אחר ואינו נגרר אחרי הברכה על החצי תפוח עכ”ד.
ונראה שיסוד שיטת האליה רבה שאם בירך בסתמא על תפוח חמוץ יכול לאכול תפוח מתוק אפילו שהתפוח המתוק יותר טעים ונחשב חביב. ונראה שהוא רק כלפי מעלת חביב, דכיון שאין חילוק מהותי בטעם של כל סוגי התפוחים לכן אפילו שתפוח מתוק יותר טעים מ”מ הרי הוא נגרר אחרי הברכה של התפוח החמוץ, כיון שתוספת המעלה והחשיבות שיש לתפוח מתוק יותר מאשר תפוח חמוץ לא נחשב מעלה כל כך גדולה. משא”כ אם בירך בסתמא על תפוח והביאו לו אחרי הברכה מנגו לא פטר את המנגו, דכיון שמנגו חביב יותר ויש למנגו טעם אחר לגמרי לכן אינו נגרר אחרי התפוח.
ונראה שלגבי מעלת שלם לא שייך כלל דברי האליה רבה. והיינו שאם ננקוט שדברי הרשב”א נאמרו גם כלפי מעלת שלם, לפי”ז פשוט שאם בירך בסתמא על חצי תפוח לא פטר תפוח שלם, אפילו שיש לשניהם אותו טעם בדיוק, משום שיש לתפוח השלם מעלת שלם ואילו לחצי תפוח אין מעלת שלם. ואם נקבע שמעלת שלם כלפי אותו מין לא נחשבת מעלה גדולה, א”כ גם אם בירך על חצי תפוח יפטור תפוז שלם. בקצרה: כלפי מעלת שלם אין סיבה לחלק בין אותו מין למין אחר. עכ”ד.
ועניתי לו: צ״ע, שהרי גם בנוגע לחביב הנה באינו חביב לא קיימת מעלת החביב. ותלוי בהגדרת סברת הא״ר בטעם דבמין אחד אין דין הרשב״א חל, אם משום שדין קדימה שבו רק מצוה מן המובחר, או משום שחביבות דמין אחד קלישתא ולגבי דיעבד לא מהני, או שבמין אחד נגרר טפי. ואנחנו לא נדע מה טעמו. ואם מחמת הסברא שדין קדימה הוא רק מצוה מן המובחר, כש״כ שכ״ה לגבי שלם.
ואפרש שיחתי: יש ב׳ סוגי קדימה, סוג קדימה מדינא וסוג קדימה למצוה מן המובחר. יש שר״ל שבסוג קדימה למצוה מן המובחר – גם אינו מעכב בדיעבד. ועפ״ז אפשר שזהו הטעם שבמין אחד אינו מעכב, אם נאמר שחביב במין אחד הוא רק למצוה מה״מ. ובשלם יותר פשוט שהוא רק למצוה מן המובחר. וכמפורש בתר״י. ולפ״ז ודאי אינו מעכב].
אמנם, גם בחטים ושעורים אמרו כן. וראה מגן גבורים קסח, ג במה שמקדים פרוסה דחטים לשלימה שעורים דאינו בדין ששעורים יפטרו חטים. ומשמע דלגבי שלימה ופרוסה לא אמרו כן.
ולכאו׳ מילתא דשכיחא הוא ולא מצינו בשום מקום שיעירו בדבר השכיח שלא פטר השלם.
ומצאתי בהפלאה מכת״י שפי׳ בגמ׳ דקמ״ל שיכול לפטור השלימה אף שהוא חשוב יותר. אלא שלא נתבררה כוונתו אם נפטר גם ללא כוונה, או דקמ״ל שלא נאמר שאפי׳ בכוונה לא תועיל. ובכל אופן, מוכח שסברת הרשב”א שייכת גם לענין שלימה. ומדבריו מוכח שסברת הרשב״א אינה תלוי׳ כלל בדיני קדימה, יעו״ש. והוא דלא כערוה״ש הנ”ל.
והנה, הא״ר כתב בשיטת הרשב״א שהוא רק בב׳ מינים. ולדבריו, אפשר דל״ש כי האי מילתא בשלימה ופרוסה, שאין החילוק בחשיבותם נובע מחילוק במין ביניהם, אף גם אם הם ב׳ מינים.
וראיתי למי שהעיר שבלא״ה כשאוכל הרי נשבר השלם, ושוב נגרר ע״י הברכה על הפרוסה. [והודה לי בזה בעל עיטורי מרדכי שליט”א, וזה לשונו: סברא זו חזקה מאוד אבל ביותר. ברגע שבא לאכול באמת שובר את השלימה וממילא השלימה נגררת כעת. ונראה שסברא זו לעצמה היא ברורה ומוכרחת. ויש להוסיף עוד שאם בירך על תפוח לא פטר מנגו כי מנגו חביב. אבל נראה שאם יניח מלח על המנגו אחרי הברכה וכעת אינו חביב מעתה יכול לאכלו].
ובאמת יש לחקור כה”ג בבירך על שאינו חביב ואחרי הברכה נשתנה טעמו של החביב שכעת גם הוא אינו חביב כגון שהוסיפו מלח וכדומה. ויש לדון האם הגרירה חלה רק בשעת הברכה או יכולה לחול גם אחרי הברכה. ונחתינן גם לשקו״ט בברכה על דבר שלא בא עדיין לעולם (וראה אצלנו בלוח לחנוכה שהארכנו במי שבירך על לביבות ולא הכינו עדיין שאר הלביבות). והכא העדר חשיבותו עדיין לא בא לעולם. אבל גם בעיקר השקו״ט פשוט שפוטר. וכש״כ בנדו״ד. אבל י״ל דהכא גרע טפי. ודוחק.
[וכתב לי ח”א בשם אחד מגדולי הרבנים שליט”א שבדבר שבעצם הוא מין חביב, אלא שכעת יש ריבוי מלח שפוגם את טעמו מ”מ נשאר עליו שם מין חביב. וביאר בטעמו, דכמו לגבי מעלת מין שבעה דהוי מין חשוב. ואפילו אם יהיה פגם מסוים בטעמו מ”מ כל שרוצה לאוכלו הרי הוא קודם ללשאר פירות. ה”ה לגבי מין חביב נשאר עליו שם מין חביב. ורק לפי השיטות שהולכים אחרי חביב דהשתא בכה”ג לא נחשב חביב דהשתא.
ולדבריו תצא דינ״א שגם אם הי׳ מלוח מעיקרא הכי דינא. ולפ״ז, יצא לנו גם שאם יש למי למישהו מאכל שחביב עליו רק אם הוכן בצורה מסויימת, והוכן כעת בצורה אחרת, שיש לו דין קדימה למין אחר שאינו חביב עליו בעצם אף שהוכן בצורה שחביבה לו. והוא מחודש לגמרי. ואם נקצין סברא זו יצא לנו לדוגמא שמי שאוהב חביתה ולא ביצים מבושלות, יצטרך להקדים ביצים מבושלות לפטריות. וזו לא שמענו. וידעתי ששקו״ט בחביב מסיבה צדדית, כגון שקיבל המאכל כשיריים. ובס׳ כמו השחר (לבעל כנף רננה) פ, ה דחביב דמצוה אינו בכלל. אבל כשחביב מחמת טעמו אין סברא לחלק שה״ז חביב דהנאה. ואולי נתכוון הנ”ל רק לדינא דהרשב״א. וג״ז טעון ביאור. וקצת ראי׳ מזה שבפירות יפים יותר נחתו לסברת הרשב״א אף שהוא רק ענין חיצוני. וגם לא״ר שחולק – ה״ט מפני שהוא מין אחד.
ושוב כתב הנ”ל לבאר דבריו, ולחלק בין הדבקים, כלחם עם ריבה, או בשל מבושל בתבלין, או עוגת גבינה, ותלוי עד כמה מתאחד התבלין וההוספה עם המאכל. וכל זה איננו שוה לי, לעשות חילוקים חדשים, ובזה גופא – בכמה מדרגות ואופנים. וכללא כיילו לן, שבדבר רגיל לא הוו שתקו הפוסקים מלהשמיענו. ואי איתא לכ״ז, מדוע לא כתבו הפוסקים לחלק, שהרי גם בימיהם חיך אוכל יטעם איש לפי מהללו. ופשט הענין מורה שכל החביב עליו בכלל חביב. ולא מצינו מקור ברור שחביב מסיבה חיצונית אינו בגדר חביב. ולפענ”ד, מסתכלים בכל דבר איך שהוא עכשיו – האם חביב ברוב הפעמים ולרמב”ם האם חביב כעת. וכמו שלא נאמר שכיון שגזר חי חביב עליו נשאר חביב גם בבישול. וכמו שמובן שחלה מתוקה עדיפה אף שמצ״ע אינה חביבה. והבאתי ראי׳ מחלה רק בתור דוגמא, שגם הנ”ל מודה בה, שאפשר להבין סברא שהחביבות תלוי׳ במציאות העכשווית. אלא דלדבריו היינו משום שנתערב ונעשה מציאות אחת. ולדברינו, שזהו פי׳ חביב שהמאכל כפי שהוא כעת – ולא במהותו המקורי – חביב לו. ולפענ״ד גם אם התיבול נוסף אחרי הבישול כן הוא.
ואפילו את״ל שחביב חיצוני אינו בגדר חביב, שזהו דבר שהדעת סובלתו – היינו רק בדבר חיצוני לגמרי, אבל כשהוא חביבות מחמת הטעם קשה מאד מסברא לחלק בהכי. ואין נפש היפה סובלת לומר כן.
והדבר מפורש במחז״ו עג, שבמטוגן בדבש ומבוסם ה״ז קודם. ותמוה טובא לחדש ולומר דה״ט לפי שמחז״ו ס״ל דאזלינן בתר חביב דהשתא. ובפרט שרוה״פ ס״ל דאזלינן בתר חביב דעלמא. ועוד שד״ז בשיטת רש״י אמרוה, שמחז״ו הוא מבית מדרשו, והובא גם בס׳ הפרדס לרש״י וסידור רש״י. וכבר כתבו שבפשטות ס״ל לרש״י דחביב היינו חביב דעלמא, שאל״כ לא הוצרך לפרש דאיזה שירצה היינו חביב, שהרי חביב דהשתא היינו משמעות איזה שירצה וא״צ לפרש כלום – ראה צל״ח ברכות מא, א לרש״י ד״ה חביב. סבר פנים (ליוורנו תרמ״א) בלקוטי הרמב״ם (ע׳ שמא במהדו״ח). ועוד. (אבל ראה מג״א ריא, ד בדעת רש״י. אבל צ״ע שהרי בב״ח – שמשם הביא במג״א – מפורש לא כן. ואכ״מ). וגם מהר”ם בנעט בחידושיו פי׳ בדעת רש״י דאזלינן בתר חביב דעלמא. ועכ״ז ראינו במחז״ו ותשו׳ רש״י וס׳ הפרדס לרש״י שמבוסם או מטוגן בדבש מספיק שיהא עליו גדר חביב.
ועוד ראי׳ קצת, שהרי גם באר״ח וכלבו הביאו ד״ז, וגם הב״ד דינו דרשב״א שאין שאינו חשוב פוטר החשוב, אף שבכ״מ משמע דהרשב״א לא אזיל בתר חביב דהשתא.
גם מצינו שהובאו דברי הכלבו בד״מ רסי׳ קעז וכן שם ריא, ד, ושקו״ט בדבר. ולא העיר כלל, דלא אתי אליבא דדעת הרא״ש ודעמי׳ בגדר חביב. ואף שהעיר עליו שדבריו לא להלכה שסובר ששהכל חביב עדיף מברכת המוציא ודבריו דחויים – הרי לא פליג בעיקר סברת הכלבו, שאינו עולה יפה עם הרא״ש ושאר פוסקים דלא אזלינן בתר חביב דהשתא. אבל יש לציין שהשמיט מדבריו דקאי במבוסם ומטוגן בדבש. גם בעמק ברכה ברכות הנהנין והוא בשל״ה שער האותיות ערך קדושת האכילה הב״ד כלבו, ולא פליג עליו רק מטעם שהמוציא קודם. ובקיצור של״ה כ״כ גם לדינא.
וגם עיקר הסברא אינה מתקבלת אצלי כלל. ואת״ל כן, נמצא שכשיש אצלו אותו מין שהוכן בב׳ צורות שונות, שאין טעם להקדים צורה החביבה לו מחמת שהעיקר כאן מה שהמין חביב לו (ורק לרמב״ם).
ואנא אמינא שאם נרצה למיסבר סברא בהנפת אגודל, איכא למימר איפכא ממש, שלרמב״ם חביב הוא מעלה בגוף הדבר, ודינו כעיקר וטפל (כל׳ המאירי שהוא כעין עיקר והאחר כעין טפלה), ואמטו להכי מקדים החביב גם לז׳ מינים. ואילו לרא״ש חביב הוא ענין חיצוני, ולכן ז׳ מינים קודמים.
ועיקר הענין להקדים גם חביב חיצוני מוכח גם ממש״כ רשב״ץ להקדים פירי שמברכים שהחיינו מוכח דג״ז בגדר חביב (אלא שקשה לומר דאתיא כמ”ד שחביב ברוב הפעמים, ורק למ”ד שחביב היינו חביב דהשתא). וכן בראשונים גם להקדים פת שהופרשה ממנה חלה (ודלא כשו״ת בצה״ח ג, סז, ד שסתמו הפוסקים הראשונים והאחרונים בדבר. והרי נמצא הוא לפנינו). ובכד הקמח ערך ברכה ד״ה ורוב, שעדיף מערב וחביב, וי״א שחביב עדיף. ובס׳ הבתים ברכות ד, שעיסת ישראל קודמת מה״ט (אלא שצדקו דברי בצה״ח דשאר דיני קדימה עדיפי). וגם עיקר דין פת ישראל וטהורה וכו׳ הו״ע חיצוני. ובכ״מ מצינו להקדים אפילו פירות שביעית או של א״י.
וכבר כתבנו שהרבה אחרונים כתבו שגם חביב חיצוני כחלה שקיבל מרבו בגדר חביב. ובשם הגרשז״א שכשאוכלו מחמת בריאות נקרא חביב. אלא שבזה י״ל מדין חביב דהשתא. והבו דלא לוסיף.
ובהיות ושום פוסק קדמון לא העיר לחלק בדבר, ופירוש הפשוט הוא שמסתכלים אם המאכל כעת חביב לו, ובמחזור ויטרי ס׳ הפרדס, תשובות רש״י, וארחות חיים וכלבו ודרכי משה נמצא הוא מפורש, ולא ראינו מי שיכתוב היפך, לא הבנתי הנטי׳ לחלק כן בחילוק מחודש מדעת עצמו. ואוסיף ואומר שוב, שגם לסברת מו״ר הגר״א גניחובסקי שחביב חיצוני אינו חביב – הרי כ״כ רק בחביב מטעם אחר ולא כשהוא מחמת טעם במאכל. והבאתי שכבר חילק כן בעל כנף רננה בספרו כמו השחר. ושו”ר בבר אלמוגים כב (ע’ קנו) שכתב “יש לעיין בבטנים שחביבים עליו יותר משקדים מכח שהינם מלוחים מהו מי אמרינן דחביבותו לא מחמת הבוטנים אלא מחמת המלח וא”כ יקדים השקדים או דהשתא הבטנים חביבים יותר ולא אדע. ומסברא היה נלענ”ד דחשיבי הבוטנים חבעיבים”. והוא ממש כדברינו, ולא נראה דקאי עלה מחמת חביב דהשתא.
ועלה בדעתי כעת עוד הוכחה לכאורה. ובהקדם שכבר כתבנו דלא אישתמיט לשום אחד מהפוסקים להזכיר בדבר השכיח טובא, שאם הוא חביב מחמת הטעם החיצוני אינו בגדר חביב להרא״ש דבתרי׳ אנו נמשכין. ואוסיף עוד, שהביאו האחרונים כמה אופנים לדבר שהוא חביב עכשיו אף שאינו חביב ברוב הפעמים ושלכןרוצה להקדים את שאינו חביב תמיד, והיינו מחמת שהוא קל להתעכל, או שישאר טעמו בפיו, או דרווחא לבסומי שכיח, ראה לדוגמא עטרת תפארת בסוגיין. ומדוע לא הזכירו הפשוט, שמוטעם בדבש וכדומה.
וקצת ראי׳ מתפוח בדבש בר״ה למ״ד שקודם לז׳ מינים מחמת חביב, אם נאמר שהחביבות מחמת הדבש. אבל גם בזה י״ל דסברי כרמב״ם ואזלי בתר חביב דהשתא. גם לא כתבו מחמת התפוח או הדבש. ומסתבר יותר שהתפוח החביב שהרי העיקר לדינא שהתפוח עיקר. אבל להעיר שאף שהפוסקים כתבו שהדבש טפל, יש שהסתייגו מזה. ובמנהגי ההרי״ל שיש דעות איזה עיקר. ודעת האגודה לברך גם על הדבש. ובשו״ת שבו״י ב, כז כתב לצאת מספק ולאכול תפוח ודבש עם הפת.
ולהעיר מכעי״ז מפמ״ג ריא במ״ז א שנסתפק בקליפת רמונים מרוקחים בדבש אם קודם לצנון, או איפכא, וצדדי הספק שאינו משבח א״י, וגם קליפת רמונים אינו טוב רק אחר הריקוח. אמנם מיירי בראוי לאוכלו חי דאל״ה ברכתו שהכל גם במרוקח, ראה מג״א רב, יז.
ולדידן, דאזלינן בתר פסקי אדה״ז – בלא״ה אין נפק״מ שבין חביב ברוב הפעמים לחביב דהשתא איזה שירצה יקדים. גם יש שהכריעו דלא כמחבר ודליכא פלוגתא. וראה שלחן הטהור על אתר. ויצויין מש״כ אבהא״ז ברכות ח, ג ד״ה מתני׳, שגם לרא״ש צ״ל שחביב השתא, אלא שמאיזה סיבה אינו רוצה להקדימו. לאידך, לתהל״ד קסח, ט גם רמב״ם מודה לחביב תדיר בליכא חביב השתא].
אגב, יש להסתפק עד”ז גם בהי׳ חביב שלא בשעת ברכה ונעשה חביב בעת האכילה, כגון שמתבלו או מטבלו אח״כ.
ושמעתי סברא נכונה, שבבירך על הפרוסה נפטרת השלימה מטעם אחר שיש בכלל שלימה פרוסה, וממילא נפטר הפרוסה שבו. והיא סברא חדשה שונה ממה שאמרנו ע״ע. ונמצא דשאני חביב ושאר קדימות שאין בכלל החשוב פרי שאינו חשוב, והם ב׳ דברים שונים, ואין בכלל מאתים מנה, והוא כעין סברת הא״ר דל״ש בחביב במין אחד. והסברא היא שמעלת שלימה כוללת גם מעלת פרוסה, שכל שלימה כוללת פרוסה בתוכה. אבל חשוב הוא מהות אחר. ופשוט לפ״ז דהה״נ בגדול וקטן.
ואם נאמר דדינו דהרשב״א לא קאי בשלם – אפשר שאף שיש מעלה בשלם, כיון שיכול לשבור השלימה, אין בכוח הפרוסה שלא לגרור השלימה. והיא סברא אחרת קצת, שעצם האפשרות לשבור השלימה מועיל, שנאמר שהפרוסה יכולה לגרור השלימה גם בשעת הברכה. ועצ״ע בנקי שאאפ״ל כך.
ואפשר גם במברך על השלם שפוטר החביב, שכיון שנקבע לברך על השלם נפטר הפרוסה שהיא בגדר חביב בדרך גררא, מחמת שכך קבעו חז״ל לברך על השלם תחילה. ואין להקשות, שהרי באינו לפניו אכתי קיים דינו דהרשב”א, אף שאין כאן חובת קדימה, ומה שייך לומר שבאופן שקיים דין קדימה כמו שקבעו חז”ל פטר . הלא הדין שאינו חשוב לא גורר את החשוב לא קשור לדין קדימה כלל – עדיין י״ל שאין מסתבר שכשמקיים רצון חז״ל מיגרע גרע. והתם שאני, דלא חייבו בדיני קדימה. אבל כשחייבו לעשות באופן מסויים שאני. ויש בשם הגר״א גניחובסקי כעי״ז. ודרכי׳ דרכי נועם כתיב. ולא מסתבר שרצונם שיחזור ויברך. אף שי״ל שרצו שיכוון להדיא לפטור. ואולי יש גם עד״ז בשלחן הטהור.
ואעתיק כאן מהרשום אצלי בענין זה (ממה שדיברנו תחת אחד השיחים בכינוס תורה בבית חיינו 770), ובחלקו דומה להנרשם לעיל, ומשנה לא זזה ממקומה:
הנה, הארכנו במק״א שי״ל שד״ז שייך גם בדבר שאי״ב דין קדימה (שהרי באינו לפניו אין דין קדימה. ועוד הוכחות). ולמשל, מעשה קדירה ופהב״כ. וכן יפים אינו מסתבר שהם קודמים.
וי״ל עד״ז באכילה ושתי’, דשקו״ט בפוסקים אם יש דין קדימה. ואולי אין דין קדימה אבל יתכן שאינו פוטר. ובכמה מהפוסקים דיון בברכה אחרונה – מים ואורז.
ועוד דוגמא: יש שכתב (אפיקי מגינים קסח י) שקב”ס על פהב”כ אינו פוטר פת. וי״ל שאין הכרח שיש לו קדימה. וד״ז גרע ממעשה קדירה ופהב״כ. אמנם, בפמ״ג (קסח במ״ז מא״ר בשם שכנה״ג) מפורש להקדים פת לפהב״כ.
גם בפמ”ג ריב מ”ז א שטפל אינו פוטר עיקר, אף שאי״ב דין קדימה.
וכן יש לחקור לאידך, שגם ביש קדימה אבל יתכן שאפשר לפוטרו.
[הוספה לאח”ז: אם דינו דהרשב״א הוא גם כשאין חובת קדימה לכאורה מוכח הוא גם ממש״כ דקאי גם בהביאו לו אחרי הברכה, אא״כ נאמר דס״ל שגם בכה״ג חובה להקדים. ואפשר שבמחבר לא הסכים בפרט זה. אבל אפשר דהתם בעצם יש חובת קדימה ורק שכעת אינו חייב בדבר. ואם נאמר שדינו דהרשב״א הוא גם ללא דיני קדימה – מעתה, מש״כ בפמ״ג שאין ברכת טלית משי פוטרת של צמר אינו מוכיח שמצוה להקדימו. ולאידך, לא כל מה שקודם מצד דיני קדימה מכריח שאין המאוחר פוטרתו].
ובהקדם: מחלוקת אם שייך אב”ד שיפטור במין א’. (ולא נת׳ הסברא: כיון שבמין א׳ אפשר שיגרור. או שא”ח צ״ל בחפצא עצמו).
ועפ״ז גם החביב – אינו בחפצא. אבל בפוסקים בחביב ומין ז’ (חסל”א. משנ”ב) לכוון להדיא.
פמ”ג בא”א סקי”א כתב גם בחביב. ובארץ חמדה ל, ט הק’ עליו דשאני מפירות יפים יותר. ומנ״ל לדמות חביב לחשוב, אבל מפורש הוא ברשב”א.
ברשב”ץ בכלל זה פירא חדתא – אם חביב קודם.
והנה, בשולה”ט (זר זהב ריא א) שחביב בכלל נק’ חשוב ולא חביב עתה. (תלוי בגי׳ חביב עדיף או מין חביב עדיף). וי”ל שא”ח בהחפצא. והקדמתו מצד מעלה בברכה שמברך בשמחה. ולא דין קדימה.
ואחרוני זמנינו חקרו בשלם (וזאת הברכה פ”ז ע’ 68. מגילת ספר סכ”ג סק”ג דשייך. אשרי האיש דל”ש). בשולחן הטהור (ריא, ד) שה”ה בשלם. (ולדעתו שלם קודם לחביב תמיד ולא לחביב עתה). אינו בחפצא. והוא דין בבציעה. ולכאו’ כש״כ לענין גדול.
גם יל״ע שהרי שלם הוא רק מצוה מן המובחר. משא״כ חביב מ׳ שהוא מדינא. (בפמ״ג קסח במוקדם בקרא – שהוא עבריין). אבל אדה״ז נקט בחביב גם ל’ דממה”מ. והרי ברשבא מפורש בחביב שאינו פוטר. (בתר”י אינו מפורש כפמ״ג, ויל״פ באו״א).
ובפרט להסוברים (א״ר) שבמין א׳ ל״ש ד״ז שאינו בדין שיפטור.
באמת י״ל איפכא, שע״כ לא נחלק בא״ר עהמג״א כ״א ביפים, שי״ל שאין מעלה עצמית ביפים יותר באותו מין. אבל שלם הוא חשיבות עצמית תורנית.
אבל לפ”ז, שלם אינו פוטר חביב אף שקודמו. ואם פוטרו סימן שהשלם חשוב. וא”כ פרוס אינו פוטר לשלם. לאידך הא גופא קשיא מדוע שלם קודם לחביב. לפועל י״ל שכשאוכלו כבר אינו שלם ונפטר בגרירה אא”כ בולע.
והנה בגמ׳ שלם או פתיתין מחלוקת על מה מברך: קושיית פנ״י בל׳ ר״ה ופוטר השלמים. י״ל שלר״י ששלימה עדיף אינו פוטר. אבל מצינו בחטים ושעורים שמברך על הפרוסה ופוטר השלימה, וא״כ הפרוסה פוטר, והתם ב’ מינים! אלא די״ל דמיירי בכוונה לפטור. אבל מאי קמ״ל. ולכאו׳ הא גופא קמ״ל דחטים עדיפי ולכן פוטר שלימה. ונמצא שבמין אחד, שלם אינו פוטר. אבל בפנ״י לא ס״ל הכי.
ומצינו בפוסקים דיון בבירך על פרוסה והביאו לו שלימה, שלא ישנה לאכול מהשלימה. ומשמע דנפטר.
ולהדיא בריטב״א הל׳ ברכות ב, ג בבירך על הפרוסה יצא. במהדיר שחולק עהרשב”א. ואינו (ראה מב, ב). [הוספה לאח”ז: והנה, לריטב״א יש מעלה בשניהם: מעלה בשלימה מצד הברכה והוא והידור וכבוד בהברכה, ומעלה בפרוסה דמקרבא הנייתי׳ מחמת שא״צ טירחא לבצוע. ולצאת ידי המעלות מניח שניהם ביחד כך שהברכה גם על השלימה והבציעה על הפרוסה. ומסקנתו שאם בירך על השלימה לבדה או על הפרוסה לבדה יצא. ונמצא שבאיזה אופן שיהי׳׳ בירך על המין שאינו חשוב כ”כ. ועדיין י”ל דבמין אחד דוקא קאי, כנ”ל. והעירוני שבתשוה״ג ליק מוסאפיה קב, מוכח נמי הכי, שכתב רה״ג שבבירך על פתיתין חביבין יצא וכש״כ בבצע על שלם שאינו חביב. ומוכח ששניהם פוטרים זא״ז. ואיהו קאי בנקי’ והדראה. ואפשר שמ”מ בשוים בחביבות שאני. ומוכח גם ששלם פוטר לחביב ועוד בענין בירך על הפרוסה, ראה מאירי לט, ב בשם יש למדין, שאם הניח את שראוי לברך עליו ובירך על שאינו ראוי צריך לחזור ולברך. וקאי בשלימה ופרוסה. אמנם, לא נחית שם לנידון זה, אם מועילה כוונה לפטור].
ע”כ מהנרשם אז עם הוספות.
ויש אתנו עוד בענין זה, שבכלל בגדר חביב, משמע שיש ב׳ אופנים בדבר:
א. שהוא בגדר ״איזה שירצה יקדים״, והיינו שעושה כרצונו, ראה שושנים לדוד, הובא בחי׳ אנשי שם, שנכלל בזה גם במקדים לרפואה. וכבר כתבו בשיטת הרמב״ם דחביב דהשתא הוא לפי פשטות המשנה. וכנ״ל שאינו בגדר דין קדימה אלא שעושה כרצונו כעת. וכ״מ בפיר״ח שאין אחד מהם עיקר. וברשב״א כתב גם, שבאין ברכותיהן שוות היא הקדמה בלחוד, ומילתא זוטרתי היא, דליכא דין קדימה לחד מינייהו אלא מברך על איזה שירצה תחילה, ולא חשו לה שיקדים מין שבעה, ואין הקפדה בהקדמתן כו׳. ומדבריו משמע כנ״ל. ועד״ז כתבו כמה ראשונים. וכן בטור הביא דעת הרא״ש שבאין ברכותיהן שוות הקדמת חביב היא רשות. ובמשנ״ב בבה״ל כתב שכ״ד כו״כ ראשונים. גם כתבו לדייק בלשון כמה ראשונים, והרמב״ם בכללם, שנקט כעין לישנא דמתני׳ ״איזה מין שירצה להקדים מקדים״, דמוכח דבדעתו לחוד מילתא, והוא כעין רשות. וראה ראשון לציון שכ״כ בדברי הרמב״ם. ושם, שמאיזה טעם שירצה להקדימו ג״ז בכלל.
ב. לאידך, בשיטת שאר הראשונים שמברך על מה שחביב לו ברוב הפעמים, ואתם גם הרא״ש, מפורש בדבריהם שאע״פ שאינו רוצה לאכלו אלא אחר שאכל האחר יש לו להקדימו (אף שגם בזה יש שהנדזו מלפרש כך, דאיכא לפרושי בדבריהם דס״ל נמי להקדים החביב עתה, אלא שאינו מקדים מה שרוצה. ואכ״מ). וכ״ה פשטות וסתימת כל הפוסקים שמפיהם אנו חיים.
ויש שתלו הדבר בגירסאות מין חביב קודם, או חביב קודם. (ולהעיר שבבה״ג נראה דגרס חביב קודם או חשוב קודם). [בהגי׳ מין חביב עדיף ולא חביב עדיף – ראה ביהגר״א ריא, א. צל״ח ברכות מא, א ד״ה חביב].
והנה בדעת הרשב״א נתבאר במעלת חביב שהוא כעין רשות. אבל בברכותיהן שוות מוכח להדיא שהוא דין ממש, שלכן אינו פוטר מה שאינו חשוב. וצ״ע שהרי ביסודו ביאר בהחילוק שבב״ש מקדים החשוב ובאב״ש החביב, שבאב״ש דלא פטר חד לחברי׳, כיון דחביב לי׳ אידך – עלי׳ מברך. ומשמע קצת שגם כל עיקר גדר חביב היינו מחמת שכך רצונו. ולפ״ז מדוע בב״ש לא יפטור בדיעבד האינו חביב את החביב. וידעתי שיש שהעמיסו ברשב״א שדינו שאינו פוטר בדיעבד הוא רק לגבי מין ז׳. אבל מפורש בדבריו דקאי גם בחביב, שכ״כ להדיא גם בתפוחים ואגוזים.
וצ״ע גם במהות הענין מאיזה טעם מוכרח שדוקא החשוב צ״ל זה שיפטור להאינו חשוב. ומדוע לא ייגרר החשוב אחרי האינו חשוב. ובשלמא בז׳ מינים דאיכא מעלה עצמית והתורה החשיבו, שי״ל שגנאי הוא לז׳ מינים ליפטר בדבר אחר, וכש״כ לסברת הראב״ן שברכתן דאורייתא, ואינו בדין שדרבנן יפטור דאורייתא, וגם אי לא נימא הכי, הרי חשיב כעין דאורייתא, וע״ד דבר שיש לו עיקר מה״ת (אף שפשטות הרשב״א משום ״אינו בדין״, שאינו רק ענין לגנאי אלא של״ש לפוטרו מצ״ע). אבל בחביב דתליא בדידי׳ – איזה חסרון יש בדבר כשאינו חביב פוטרו, ודוחק לומר שג״ז גנאי ובועט בטובה, בשגם שגם סברת הגנאי לא תועיל שלא לפטור בדיעבד כנ״ל. וברשב״א גופא מפורש שבדיני קדימה תלויים ועומדים הלכות ברכות, שמחמת חובת קדימה גם אינו פוטרתו. ומשמע יותר, שהוא מיסוד דיני ברכות, שאין הברכה נגררת על פרי אחר אם קודם לו במעלה, וכמפורש בדבריו. [וכתב אלי א’ הרבנים שליט”א: בפשוטו ביאור הדברים שיסוד חיוב ברכה להודות על קבלת הטובה. ונראה שחביב וכן שבעת המינים מחייבים הודאה יותר גדולה – הודאה פרטית. ולכן לא יתכן לברך ולהודות על פרי רגיל ולכלול בזה הודאה על פרי חשוב. עכ”ד. אבל צל״ע בסברא זו, שהרי הברכה היא אותה הודאה, ומאי נפק״מ אם מברך על הדבר החביב יותר או שאינו חביב. ובשלמא לגבי דין קדימה מובן שמחמת מעלתו עליו לברך ישירות על החביב, אבל מאי איכפת לן לענין בדיעבד אם נפטר בדרך גררא או בכוונה להדיא].
ובכל אופן, לעניננו לגבי השקו״ט בשלם אם פוטר הפרוס – הנה כמו שבשלם י״ל שהיא מעלה חיצונית, כן אפשר לומר בחביב. וכוונתי שברשב״א לא׳ נת׳ טעמו של דבר. ואנן ניקום ונאמר דשאני שלם שהיא מעלה חיצונית, הרי גם בחביב איכא למימר שהיא מעלה חיצונית, ועכ״ז אמרה הרשב״א בחביב. וכנראה ס״ל שכשהברכה חלה בכוונה להדיא וכאילו בירך על החביב ש״ד, אבל כשרוצה שתיגרר הברכה אינו מועיל, שמעלת החביבות לא נותנת לה להיות טפלה לדבר שאינו חביב, אף שהיא מעלה חיצונית.
וי״ל גם בדיוק להיפך, שגם שלם מעלה עצמית. ותלוי גם בהסברת שלם, מה טעמו.
ולהעיר שבשו”ת פמ״א א, נח כתב סברא זו לגבי לפטור פה״ע בפה״א שאינו בדין שתיגרר, אף שהמעלה רק בברכה. ויסודו של הפנים מאירות לדמות לדין בפה״ע ופה״א – נמצא כבר בט״ז רו, ב. ואף שילה”ק מדוע צריך לדמות לדין של הרשב”א הלא כיון שצריך לברך לפי התקנה לכתחילה לכן אינו פוטר – הרי עכ״ז מדמה לרשב״א. ומוכח שג״ז בכלל. ואולי טעמו שסו״ס ג״ז כתקנה בדיעבד. ואילו מחמת סברת הרשב״א גם בדיעבד לא נפטר.
ואם נאמר שדיני קדימה שייכים גם כשאינו מברך, כגון באונן ובתוך הסעודה, ושייכי לכל מילי לא רק לברכות אלא בשאר מצוות (וכסברת החת״ס בחי׳ יומא עח, ב ד״ה ודע. הגריש״א ועוד), שדין קדימה דאורייתא אף שברכות דרבנן, ונימא גם לגבי שלם כך, וכמפורש בגמרא דפליגי לגבי תרומה עכ״פ בדליכא כהן – א״כ אזדא לה הסברא שהוא רק מכבוד הברכה (אף שהראו מקור בתר״י שא״צ לאכול השלם רק לאוחזו בשעת הברכה).
[ולהעיר: בהקושיא שברכות דרבנן ואיך ילפינן קדימה דאורייתא – כבר העיר בזה פמ״ג במ״ז ריא, ג. ובפנ״י סוכה ו, א תוד״ה אלא הלכתא, שלתוס׳ ברכה של ז׳ מינים דאורייתא. והקשה דהא רק שלאחרי׳ דאורייתא, ״ולכאורה״ – כך לשונו שם – ל״ש כל המוקדם בפסוק לענין ברכה אחרונה. וראה גם שם מד, א מש״כ עפ״ז בדעת הרשב״א שברכה אחרונה דז׳ מינים דאורייתא. גם בחי׳ צ״צ ברכות ספ״ו שקו״ט עד״ז.
ובגוף סברת החת״ס שכיון שברכות דרבנן בהכרח שדין קדימה הוא לכל מילי (וראה שו״ת חת״ס או״ח קצז דסבר שהוא אסמכתא בעלמא) – מצינו עד״ז במנהגי מהרי״ל לולב הובא במג״א תרנא, ו, שהקשה אמאי אינו מברך על האתרוג המוקדם בקרא. אבל ראה שו״ת מהרי״ל קנ כתב שבברכהמ״צ ל״ש ד״ז. וראה גם חכמת שלמה תרנא, ב. ואגב, ראיתי למי שכתב נפק״מ גם בדאורייתא, לענין סדר הנחת בכורים לפי חשיבותן – ראה ירושלמי בכורים ג, ה ובגר״א שם. וראה גליוני הש״ס שם].
ולאידך, גם בחביב מצינו סברא בתרוה״ד לב דעל חביבות הנאתו משבח ומברך, ובמהרי״ל בשו״ת קנ, שברכת הנהנין אתיא משום הנאה שהיותר חביב יותר נהנין, וע״ז ראוי לשבח טפי על הנאתו, ובס׳ הפרדס שנוח לי לברך תחילה לשבח את קוני באשר אני אוהב, ועוד כתב שיברך על המעולה שכיון דמברך ברכת הנהנין צריך שיברך אותה בעריבות ועל המובחר שבהן. הרי לנו שג״ז מחמת כבוד הברכה. (אבל מצינו גם במאירי שהוא ע״ד עיקר וטפל, וכדומה).
ואפשר, דסברת הגריש״א שאין לומר דינו דהרשב״א בשלם – אתיא רק כשעה״צ שבאין ברכותיהן שוות ליכא קדימה לשלם. אבל לדרה״ח שגם בזה מקדים השלם מוכח דמעלתו כמו חביב, גם בדיני קדימה, ולא רק מחמת מעלת הברכה.
או״י איפכא, שמה שבאין ב״ש מקדים החביב, לפי שגם חביב הוא רק מעלה בברכה (וברשב״א גופא מוכח שבאב״ש היא הקדמה בלחוד ולא קפידא, כנ״ל באורך), ולכן מקדים לברך על השלם לפני שמברך על האחרים, שנאה ויאה לברכה לברך תחילה ברכה מפוארת ומשובחת יותר. וא״כ הה״נ בשלם. ולפ״ז חביב ושלם – באב״ש שניהם מצד מעלת הברכה, ובב״ש יש מקום לחלק ביניהם.
אלא שבלא״ה יש שכתבו שבכלל לא נהגו העולם כרשב״א – נצי״ב במרומי שדה ברכות מב, ב ד״ה אבל הרשב״א וערוה”ש ריא, א. ואדה״ז בסדר ברה״נ הביא שיש חולקים עליו (אבל בשו”ע אדה”ז רו, י ובלוח ו, ו הביא דעת הרשב”א בסתמא). ובמק״א הארכנו בדבר שעדיין לא נודע למי כוונתו. וראה לקמן.
אמנם, לא פסק אדה”ז להדיא בדיעבד מה דינו, ולא נקט כבשאר דוכתי שסב”ל (ראה פלוגתא עד”ז ממש בסדר ברה”נ ט, ה). ואדרבה, מסקנת אדה”ז אחרי שהביא דעת החולקים ליזהר לכתחילה לפטור, ומשמע דנפק”מ רק לכתחילה. ולשונו “לצאת מספק ברכות” – היינו שאם לא נזהר לכתחילה מכניס עצמו לבית הספק, אף שאפשר שכן צריך לעשות. וראה בחי’ הצ”צ ברכות ו, ב – י, ב: דמ”מ בלא”ה בחששא דספק ברכה נ’ דאין להחמיר כ”כ למנוע מלברך כשעיקר הדין נוטה כן הגם שיש סברות דלא כן. אמנם בקצוה”ש נו, ג פסק גם כאן שסב”ל. ואינו מוכרח. (ולהעיר שבחי’ הצ”צ שם י, ד לא הביא כלל דעת החולקין).
ובכה״ח דעתו שהשו״ע השמיטו בכוונה דלא שמיעא לי׳. ונחלקו אצל חכמי ספרד האחרונים אם הלכה כרשב״א או לא.
[וכתב אלי א’ הרבנים שליט”א מאחבנ”י הספרדים: לגבי פוסקי ספרד – מלבד כף החיים כולם קיבלו את הרשב”א, כולל מהרם חביב, בן איש חי, אור לציון, וחזו”ע. עכ”ד. ונומיתי לו: מזכרוני שיש עוד מחכמי ספרד דסברי ככה״ח. (וראה להלן בדעת הבא”ח). וכן ראיתי להגר״מ אליהו שפסק ככה״ח. וכ״נ בשו״ת ישמח לבב או״ח יח, ג. וכ״ה בקשו״ע טולידאנו רח, יד. וכ״פ הגר״ש עמאר. וכ״כ עטרת שלמה זעפרני יג. וראה עלי חוק אלפסי ב ע׳ קפט ואילך. ביאורים ובירורים ברכות דיין ע׳ קלו. רב ברכות שושן ע׳ צו. ב. וראה גם לקמן.
ומחכמי זמננו שאינו בני אשכנז, שפסקו דלא כרשב״א – כן ס״ל גם להגר״י רצאבי בבארות יצחק. ובשערי יצחק תזריע תשע״ט. אבל לא בספרו בשו״ע המקוצר.
אכן כו״כ נקטו כרשב״א. ועדיין יש דלא שמיעא להו.
כמו”כ, לא בדקתי, אבל אפשר שיש ששתקו במקומו מד״ז. ומשמע שלא קיבלו. וכן אלו שנקטו ככלל בכ״מ דלא קייל״ן להלכתא במה שהובא ביתה יוסף ולא עלה על שולחן מלכים בשולחנו. ובפרט לאחרי שנתברר שיש כמה ראשונים החולקים להדיא.
ויש שה״ר ממש״כ בשו״ע שכרפס פוטר מרור, שמרור חשוב יותר, מחמת שעיקרו מה״ת, ולא נתפרש בשו״ע שצריך לכוון לפטור (אף שבכ״מ כתבו כך – פמ״ג במ״ז תפו, הובא במשנ״ב תעג,נה. אדה״ז בסידורו בהגש״פ. בא״ח ש״א צו לב. ובערוה״ש תעג, יח נתן טעם שכיון שהוא למצוה אינו כדברים הבאים מחמת הסעודה. וצ״ע שהרי דעתו לאכלו והוא לפניו ומ״ט צריך כוונה לפטור. וראה מהרש״א פסחים קטו, א לתוד״ה והדר. משנ״ב תעג בבה״ל סד״ה ואינו מברך אחריו. שו״ת מנח״ש א, יח). ולהעיר שגם לא נזכר מזה בראשונים כלל.
ובגוו״ר א, ז ד״ה והא דייק ג״כ מלשון המחבר שלא ס״ל כרשב״א. אלא שדחה. וכ״מ בט״ז רו, ז שדברי המחבר שם הם מד״ע ולא מהרשב״א. ובכלל כמה חכמי ספרד נקטו כלל שכשהמחבר השמיט מש״כ ביתה יוסף מוכח דלא סבר הכי לדינא. וראה ברכ״י שב, ד.
ובאמת, כן מורה פשטות השו”ע רו, ה במי שברך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין, או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון א”צ לברך. וצע”ג מדוע לא חילק שאם הביאו לו ממין אחר יותר חביב אינו יכול לאכול ממנו. ומכאן הוכחת כה”ח שהשו”ע חולק על דין הרשב”א. ומה יענו כל הפוסקים שנקטו שהשו”ע מודה לדין הרשב”א. ולגוו”ר שם, בשו”ע איירי שהי’ דעתו בשעת הברכה לפטור את המין השני שיביאו לו. אבל בשעה”צ רו, כ, כתב שרוב הפוסקים נקטו בשיטת השו”ע דאיירי באופן שלא התכוין בברכה הראשונה שיביאו לו עוד. וצע”ג שסתם השו”ע ולא חילק האם המין השני יותר חביב שחייב לברך שוב. ואכן מה״ט הרבה פוסקים ספרדים פקפקו בדעת המחבר אי ס”ל כרשב”א.
לאידך, דבריו בשו״ע סי׳ רו גופא הם מהרשב״א, כמובא בב״י. וסברי רבנן דלא נחית כאן לחלק, שהרי עיקר דבריו שם בדיני נפל ובדין הביאו לפניו, ולא בדיני קדימה. וקצת ראי׳ שהרי גם הרמ״א בסי׳ רו לא הגי׳ במפה שום דבר, לא בס״ה ולא בס״ו, והרי הרמ״א מיקל יותר בדין נפל. ומשמע בסתמא שפוטר גם החשוב, אף שבסי׳ ריא כתב בעצמו איפכא. וגם שם נכתב רק בדרך אגב, שכותב שכל דיני קדימה הם רק לכתחילה, ובדיעבד א״צ לחזור ולברך ובלבד שיהא דעתו וכו׳. ועיקר דבריו, שע״י כוונה נפטר ולא איפכא שבסתמא אינו פוטר.
ועדיין דחוק, שאיך ניישב זה דבר ההשמטה בשולחן ערוך בשני המקומות, רו וריא, אף שהובא ביתה יוסף. והמחברים האחרונים נכנסו לכללי מרן המחבר, כשהשמיט מש״כ בב״י. אבל ידוע שלא כל הכללים עומדים במבחן תמיד. ובכללים אלו גופא נחלקו החכמים טובא.
ועוד ראיות בדעת המחבר – ראיתי בשו”ת יאיר נתיב (גדליהו) ט, שהוכיח מכ”מ בב”י, ונלאיתי מלהעתיקן מאפס הפנאי.
זאת ועוד, שיש שהעמיסו ברשב״א דקאי רק באינו לפניו. וכבר כתבו שיש סתירות בל׳ הרשב״א, שבמק״א כתב ״הביאו לפניו״ ושוב כתב שהיו לפניו. וכמדומה מזכרוני שבפקודת אלעזר נקט שהוא רק באינו לפניו. ובתרי׳ גרירין אחרים.
ובבא״ח כתב הדין רק כשאינו לפניו. ואמנם, לא נתפרש להדיא בדבריו שאם שניהם היו לפניו ליכא דין הרשב”א. אבל הדוגמא שהביא הוא שאחר שאכל הביאו לפניו מין אחר. ומה שציין לחיי״א ומפורש שם שגם באופן דשניהם לפניו יש את דין הרשב”א – אין ראי׳, ור״ל דשם כתב איפכא.
ומדאתינן להכי, בנוגע לפוסקים דלא ס״ל כרשב״א, בהגהות מהר״א אזלואי ללבוש ריא, ו ציין לעיין בס׳ רו, ה. ומשמע שר״ל דהתם איפכא שמעינן. ואינו מוכרח.
אכן מדין תורמוס יש שדייקו במקצת מהראשונים, כמו בראב״ד ועוד, דלא ס״ל כרשב״א.
וכמדומה שגם בעל יבי״א כתב בהליכות עולם רק שהמברך לא הפסיד, ויש לו על מי לסמוך, ולא שכך הדין בהחלט. ובילקוט יוסף שהרוצה לחוש לכה״ח רשאי. אלא שבחזו״ע חזר בו והורה לגמרי כרשב״א].
ואפשר, שבכמה אנפי בלא״ה איכא דעת החולקים לענין קדימה. וממילא בדיעבד תמיד אפשר לסמוך על החולקים, וכמ״ש המשנ״ב לענין חביב ומין ז׳. ויצויין שלכמה ראשונים חביב קודם לשלם, ראה הדעות בב״י רסי׳ קסח. וא״כ בדיעבד ודאי פוטר החביב. וי״א שלרמב״ם לא יצוייר ששלם קודם לחביב וא״כ בדיעבד כשבירך על השלם נפטר החביב לשיטת הרמב״ם. וכן שי״א ברמב״ם שהקדמת חביב רק רשות.
ואם נאמר לצרף שאר שיטות בדיעבד בנוגע דינו דהרשב״א, הרי למאורות ומאירי ברכות לט, א משמע קצת דאזלינן בתר חביב דכל העולם ולא דידי׳. ובמאורות קאי במוציא אחרים שתלוי בחביבותם. ובמאירי כתב שישאל אצל הגדול הימנו איזה חביב לו. ולא נזכר דקאי כשמוציאו. והוא תמוה. וכן מצינו במאירי ״שחביבותו של רב חסדא הי׳ שקול בעיניו יותר משלו״. וראה משה״ק באבן האזל ברכות ח, יג ד״ה והנה התוס׳. (ומוכרח לכאו׳ דהמאירי סבר דאזלינן בתר חביב דרוב הפעמים ולא חביב דהשתא. והיינו שצ״ל ״מין חביב״ בהחפצא, ולא חביב גרידא. וג״ז ע״פ דעת הגדול דוקא. וג״ז צ״ב. ואולי להסברא שנוח לברך להקב״ה על החביב מחמת חשיבותו, כל שחשוב אצל רבו חשוב יותר. ואפשר, דקאי במקום ספק, ואולי מחמת חביבותו דהשתא לא יוכל להכריע מה חביב לו באמת. וראה בשלחן הטהור שכתב מד״ע שבמברך להוציא רבים צריך להימלך עם הרבים. (אבל בצל״ח דאזלינן בתר חביבותו. וראה בתרוה״ד לב בבעה״ב שאינו נזהר בפת עכו״ם ומוציא ב״ב זאזלינן בתר דידי׳). ועוד שם, שיש להימלך ברבו שדעתו בטילה לרצון רבו. ושמעתי עפ״ז טעם נפלא ששלם קודם לחביב, דאתכא דרחמנא סמכינן, ולפי הגדול – הקב״ה – שלם עדיף).
ולהעיר, שבעל הכל לתל׳ מהר”ם מרוטנברק ע׳ 20 מפורש דלא כהרשב״א. והרב הנאמ״ן שליט״א סובר מה״ט שסב״ל. והובא בשו״ת ברכת יוסף לר״מ יוסף עז. וראיתי למי שהביא מס׳ הפרדס לר״א ב״ר חיים ע׳ קסח שבשינוי לחם א״צ לברך כשהביאו לפניו עוד, ורק בשינוי יין, ומוכח דקאי גם בהביאו חשוב ומשובח יותר. ובאמת יש להקשות מעיקר דין שינוי יין שאינו מברך על יין ישן שוב. וראה אפיקי מגינים קעה, ב. ולדבריו כו״ע מודו שמברך שוב בפה״ג. אבל ראה ב״י סוסי׳ קעה. ושקו״ט בדבר בהתשובות בגוו״ר, ויש שסמכו לדינו דהרשב״א – ראה כלל א, ה-ז. וראיתי באיזהו מקומן שהטוב ומטיב כולל ברכת הגפן. ודוחק. ובפרט שיש אופנים שאינו מברך הטוהמ״ט. והאריך בקובץ יתד המאיר 187 ע׳ 446 ואילך. ושם בסו״ד הביא גם מדברי ספר הפרדס והעלה שסב״ל.
ובאמת גם במאירי ברכות מא, א הב״ד רשב״א רק בשם י״א. וראה גם שו״ת שמחת אליהו עזרא ד. וזהו נוסף להשקו״ט בדעת ספר חסידים ומבי״ט.
ולא ראיתי שיעירו שדין הרשב״א נשנה ב״פ במע״ק ופרפרת, וביין לשתות ולשרות, בברכות מב, ב, שאינו בדין שהגרוע יפטור החשוב, שלכן אין לשרות פוטר לשתות. ולפלא שהרשב״א לא הוכיח מדין יין לשרות ולשתות. והובאה ההוכחה משם בגוו״ר שם ובצ״צ ברכות שם. וכן באפיקי מגינים ריא, י. ועוד. והובא גם בצל״ח ברכות מא, ב ד״ה איבעיא (אלא שנראה מדבריו שהבין ברשב״א שפי׳ בפרפרת כרש״י ודעמי׳. וצ״ע). ולאידך יש שחולקים בדין לשרות, ראה ס׳ הפרדס לרש״י ע׳ קצא, ונמצא שיש עוד חולקים. או שפירשו שאין לאכילה לפטור שתי׳, ולא משום גרוע וחשוב. ובדוחק יל״פ שג״ז מאותו טעם. [ואפשר שמה שלא הוכיח הרשב״א דינו משם, לפי שי״מ שם באו״א. (וגם ברשב״א אף שכתב שם שאינו בדין שהגרוע יפטור, לא ברירא ממה שדימה מא, ב לה״ר משם לדין טפל הנאכל בפ״ע). ועוד, שלא מצינו להדיא שכוונה לפטור מועילה. אמנם כ״כ בשלה״ג ברכות ל, ב בדפי הרי״ף והובא בד״מ קעד, ג. אדה״ז שם ט. וראה משה״ק בצ״צ ברכות ו – י, א].
אבל יש להעיר שבלשרות ולשתות מדובר על אותו יין ממש אלא רק ששותה אותו לב’ מטרות, וא”כ הוא חידוש הרבה יותר גדול, וממילא מי שחולק שם אין הכרח שחולק על הרשב”א בדין הרגיל.
ויש שר״ל ששאר הדעות בדין בירך על פת לא פטר הפרפרת לא ס״ל כרשב״א. ואף שאינו מוכרח, עכ״פ נפלה ההוכחה לסברת הרשב״א. וכ”כ במרומי שדה ברכות מב, א “ומעתה לא למדנו עיקר הדין שהעלה הרשב”א שאם בירך על פרי שאינו חשוב אינו פוטר את החשוב אלא אם כן פטרו בפירוש”.
ובדעת החולקים על הרשב״א יש לציין גם לראבי״ה ברכות קטז, שבטעה ובירך באין ברכותיהן שוות יצא. ובהערת המהדיר דלא ס״ל כרשב״א. ואפרש: משמעות דבריו שלכתחילה מברך על החשוב ושוב על שאינו חשוב מצד דיני קדימה באב״ש, ולמצוה מן המובחר הוא, שכשאינו עושה כמצוה מן המובחר בכוונה שלא לפטור ובירך בסתם, או בטעה (כן צריך לפרש בדבריו, שטעה לאו דוקא. וכן פי׳ בעינים למשפט ברכות מא, א לרש״י ד״ה אבל – במהדו״ח ע׳ שנו) יצא, ורק במכוון להדיא שלא לפטור לא פטר. ומוכח שבשינה הסדר ובירך ברכת שאינו חשוב על שאינו חשוב יצא, כמו בטעה ובירך על פה״ע בפה״א. ומשמע ברור שיצא על שניהם. ומה שייך שנתכוון לפטור, שהרי המדובר בטעה, אא״כ נוקים דמיירי בטעות במציאות שלא ידע שהוא האינו חשוב. ודוחק. (וצל״ע משיטת הראבי״ה פסחים תקי, שביין חדש ואח״כ ישן מברך שוב הגפן. אבל נראה דהתם שאני שהם כמינים שונים. וכדמוכח שגם איפכא מברך שוב, ראה שבה״ל בשמו. ועוד מצינו בשמו, ברכות קנב לענין הטוהמ״ט ושם משמע שמברך רק הטוהמ״ט ולא בפה״ג כשהביאו לו אח״כ המובחר. וצ״ע.
והנה, קצ״ע שכיון לרמב״ם שחביב ברוב הפעמים אינו בגדר חביב, נפל כל האי דינא לגבי חביב בבירא, עכ״פ בדיעבד, למשנ״ב שבדיעבד סומכים אשאר שיטות, שהרי בכל חביב איכא דעת הרמב״ם או הרא״ש, אא״כ בחביב השתא וגם בעלמא. אבל ראה בתהל״ד קסח, טו שהרמב״ם מודה לרא״ש. וכ”ה בכ”מ. וצ״ע.
עוד הערה במה שחידש המשנ״ב שכיון שלחד מ״ד המין שבירך עליו בגדר מוקדם לברכה סגי – שמסברא איכא למימר דסו״ס השני חשוב במעלה מסויימת, ולגבי מעלה זו לא תפטור. ובפרט אם נאמר שדינו דהרשב״א אינו תלוי רק בהלכות קדימה. ורק אם נאמר כהסברא שכל שעשה כתקנת חכמים לא חייבוהו לחזור ולברך אפ״ל כך. ואף שי”ל שדין הרשב”א באמת לא קשור לדין קדימה, אלא שדין קדימה מגלה לנו מי זה הכי חשוב. וממילא הוא גורר את השני – עצ״ע מדוע לא נאמר שמצד המעלה האחרת לא תפטור אותו. ואולי י״ל שדיני קדימה מוכיחים שמעלה זו בטילה לגבי מעלה האחרת ומכריעה החשיבות.
ואגב: מסופקני בפי׳ הדברים בסדר ברה״נ שהביא חולקים על הרשב״א, ושוב כתב שלצאת מכל ספק יכוון להדיא לפטור באינו לפניו, ״ואם ישנו לפניו יברך עליו תחילה״. ולא הבנתי, דמשמע שאח״כ מברך האינו חשוב. ופשוט שז״א. וצ”ל, דמש”כ יברך עליו תחילה לאו דוקא, אלא יקפיד לברך על הכי חשוב. ועדיין הלשון דחוק. ומ״מ כך נראית כוונתו.
גם צ״ע, שגם לולא פלוגתא זו, צריך להקדים החשוב (ולא רק מחמת דיני קדימה כקושיא שהקשינו במק”א) גם מחמת הרשב״א גופא, שלא לברך ברכה שא״צ. ואולי הא גופא כוונתו.
והעיקר מה שצל״ע בהל׳ בסדר ברה״נ שלצאת מכל ספק בפלוגתא דהרשב״א והיש חולקין ״ואם ישנו לפניו יברך עליו תחילה״, שמאיזה טעם עליו לברך תחילה על החשוב, דממנ״פ אם באופן שחייב מצד דיני קדימה בודאי עושה כן. ואם מיירי באופן שמצד דיני קדימה מצ״ע אין חובה להקדים החשוב ורק מצד פלוגתא דהרשב״א והחולקים עושה כן, מדוע לא תיסגי לברך על האינו חשוב ולפטור החשוב. ולע״ע אין בידי ביאור מספיק ליישב הדעת. ויש שכתב שמוכרח מדברי אדה”ז שגם לפי הרשב”א אין קדימה לברך על פהב”כ יותר מאשר על מעשה קדרה, ומעיקר הדין אינו חייב להקדים אלא רק שאינו פוטר אחד את השני. וכדי שלא ישכח לכוין מפורש כתב עצה טובה שיברך עליו תחילה. ואכתי קשה לדידי שלא פי׳ כוונתו להדיא. וכ”ז דוחק גדול בלשונו. ויותר נראה שר”ל שב’ עצות בידו, שבאינם לפניו עליו לכוון להדיא לפטור החשוב, ובישנו לפניו יכול לברך מעיקרא על החשוב. ואולי חושש גם להשיטה שאפילו כוונה אינו חועילה, אלא שבאינו לפניו אין ברירה אחרת.
[וראיתי למי שענה בנידון שיש לאדם פת הבאה בכסנין ומעשה קדרה והמעשה קדרה חביב עליו טפי מה יקדים, שאדה”ז בסדר ברכה”נ פ”ט סעי’ ז’ כתב שצריך להקדים לברך על פהב”כ לפני מעשה קדרה עיי”ש, ולפ”ז פשוט שגם אם מעשה קדירה חשיב יותר צריך לברך על פהב”כ, שכן הכלל שכל דבר שברכתיהם שוות מברכים על המין החשוב יותר ולא על החביב. וכתבתי לו: הנה, מש״כ אדה״ז בסדר ברה״נ כמעט מוכרח ברשב״א גופא שהרי ביסס ד״ז על פלוגתא דב״ש וב״ה אם בירך על הפרפרת. ושם, שלב״ה אם בירך על מעשה קדרה לא פטר הפרפרת. ומוכח גם גם בשאר ראשונים שם.
אמנם, לענין דין קדימה לפעמים פהב״כ ספק ברכה ומעשה קדרה הוא ודאי. ועדיף להקדים ודאי לספק. ומותר להקדים האינו חשוב לצאת מספק. (ועמדו בכוונת הרמ״א שמע״ק פוטר פרפרת. ואכ״מ).
ובלא״ה לא נתפרש להדיא ברשב״א וכן בסדר ברה״נ שלפהב״כ יש דין קדימה בפועל. ואדרבה, ראה לשונו ט,ז בדעת יש חולקים שאין חילוק בין חשוב לשאינו חשוב ״ואפילו יש דין קדימה״. ומשמע דלדעה קמייתא, דעת הרשב״א שהיא העיקר, יש חילוק בדבר גם ללא דיני קדימה. וכן מוכח ממש״כ שם שלצאת מכל ספק יברך על החשוב תחילה, דהא בלא״ה חובה להקדימו, ומוכח דקאי גם בדליכא דין קדימה. אולם לגבי דין חביב – הרי אדה״ז גופא הכריע שאפשר לברך על החביב גם במקום חשוב וכט״ז].
#33132
