שתית כוס הקידוש ע”י היוצא

 

שאלה:

שמעתי שיצא לאחרונה ספר [ואינו תח”י] שאומר שיש לו הוכחות שאם המקדש כבר יצא ידי קידוש ומקדש לאחרים, היוצאים צריכים לשתות את הכוס ולא המקדש.

הנפק”מ המעשית היא, שמי ששמע קידוש בביהכ”נ [גם בבוקר], ועושה שוב קידוש לב”ב חייבים ב”ב לשתות רוב רביעית. וזה מעשים שבכל שבת בהרבה בתים מישראל.

האם שמע פעם כזה רעיון או ראה מאן דהו שנוהג כך?

 

מענה:

מבלי להיכנס לגופו של ענין, פשוט שאא״פ לחדש ולטעון שהנהוג מימים ימימה הוא טעות. ופוק חזי מאי עמא דבר. ואלו מעשים שבכל שבת במאות ואולי אלפי בתים מישראל, שהאב שמע קידוש בבוקר בביהכ”נ וכעת מקדש לב”ב.

לכל לראש, נא להודיע מי בעל השמועה, ניתי ספר וניחזי. ואין אומרים למי שלא ראה את החידוש שיבוא ויעיד.

וסתימת ושתיקת כל הפוסקים מוכיחה דליתא. וכנ״ל, שהמנהג הפשוט שבחוזר ומקדש להוציא ב״ב שאין השומעים שותים מלא לוגמיו.

 הנ״ל נימא שהשומעים צריכים גם להחזיק הכוס. אתמהה?

ומדוע לא נימא שמצד ערבות ה״ז כיוצא בקידוש בעצמו.

ופשוט, שכל השקו״ט הוא רק למ״ד שהשתי׳ צ״ל ע״י בר חיובא שיוצא בקידוש. וידוע שיש בזה סתירות בשו״ע אדה״ז. והדברים עתיקים. וראה תהל״ד רצה, א. ערב, ו. שו״ת שבה״ל ח, מד.

ואם נאמר שגם אדם אחר שאינו יוצא בקידוש יכול לשתות – וכ״ה להדיא בחי׳ רבינו דוד פסחים קז, א ״שכל שטעם אחד מהן יצאו כולן, או אפילו מי שאינו יוצא עמהן ואפילו ינוקא״ – ודאי שאינו צודק. (וראה הנסמן בשו״ת מחקרי ארץ הכהן א, יא).

אבל גם להצד שרק מי שיוצא בקידוש יכול לשתות אין בזה בית מיחוש, שלפי פשטות גדר ערבות, ודאי המקדש יכול לשתות, שהוא בגדר מחוייב בדבר, כנ״ל. וראה שו״ע אדה״ז רסג בקו״א ה שהמחוייב מחמת ערבות נקרא מחוייב בדבר. וכ״ה בכ״מ. וראה גם מג״א קסז, מ. שו״ת חת״ס או״ח קסז. והדבר יוצא להדיא מגדולי הראשונים שכתבו עד״ז (כלשון השאילתות שאילתא נד: כמאן דלא איפטר דמי. ובר״ן ר״ה כט. א כמי שלא יצא הוא דמי. ובריטב״א הל׳ ברכות ה, ב: הרי הוא כאילו הוא עצמו חייב. ובצפע״נ סנהדרין מג, ב שגדר דערבות משום שכל ישראל הוה כמו מין יחיד. וראה ביאור נפלא בלקו״ש חלק ל פ׳ ויגש).

 וכבר מצינו דשקו״ט מ״ט לא תהא ברכת קידוש הפסק למקדש בין בפה״ג לשתיית יין – ראה הנסמן בשד״ח אס״ד מערכת הה, יא. פני אפרים בומבאך רעא, יד. ועוד. ומוכח שסתימת הדברים שהמקדש הוא ששותה.

ועצ״ע שגם אם הוא מחוייב לגבי הקידוש, הרי אינו מחוייב בשתי׳. וי״ל דמיגו דאהני לקידוש אהני גם בשתי׳.

ויתיישב גם שלכאורה אם מדין ערבות הרי כל ישראל ערבים, ומאי עדיפותא דמקדש, אלא שפשוט שהשתי׳ נגררת אחרי הקידוש, וכל ששיעבד עצמו כערב, אהני שתייתו ג״כ. ולהעיר מכעי״ז בלקו״ש שם שכל ערב בדיני ממונות יסודות מדין ערבות הכללית שכל ישראל ערבים זב״ז, ועכ״ז רק הערב חייב, ועכצ״ל דה״ט מחמת שגמר ומשעבד נפשי׳ ונכנס בשעבוד.

וכן מובן שכמו שמוציא בברכה יכול להוציא גם בטעימה. ואין לומר (כפי שטען ח״א)  שאין מעשה מועיל מדין ערבות – שהרי איפכא הוא שכל עיקר הערבות בברכה היא מחמת הטעימה. וראה שו״ע אדה״ז ערב קו״א ב.

גם פשטות השו״ע רעא, יד, שיזהר שלא יטעום עמהם, משמע שאם באמת יצא כבר יד״ח קידוש יכול לטעום, ועלתה גם בדין טעימת הכוס. אלא שי״ל דקושטא קאמר שיכול לטעום ואין הכרח שיוצאים עי״ז יד״ח טעימה. ועצ״ע דלא הוה שתק המחבר והפוסקים מלהודיענו.

ופשטות ל׳ רש״י ר״ה כט, ב ד״ה מהו, דודאי מהני שתיית המקדש, וקמ״ל דמהני גם דהמסובים. וכ״נ ממש״כ ליישב האחרונים דין קידוש בביהכ״נ לדעת הגאונים שהמקדש צריך לשתות, דמהני גם שתיית המסובין בנדו״ז,  אבל נראה דפשיטא להו דמהני בכה״ג שתיית המקדש – ראה בהגהות רעק״א רעג, ד. וכ״כ במאמ״ר שם יח. וכ״ה במחה״ש ערב, ט. וראה גם דמשק אליעזר רעא, לה. וראה ישא ברכה האלפערן ברכות ג חלק הסימנים טו שהכריח כדבריהם מראשונים. ועד״ז כתב בקובץ קול התורה מ ע׳ קפב.

[אלא שבגוף הקושיא שם לדעת הגאונים שצריך שתיית המקדש עצמו היאך מהני שתיית הכוס בביהכ״נ (וראה ביהגר״א רעג, לה – באו״א, שהאורחים קידשו. וכ״ה בפרישה שם כא בריש דבריו. וצ״ע שאינו בפשטות הגמרא פסחים ק, ב. וכן בר״ה שם בעובדא דרב פפי. ומש״כ רעק״א וכן בפרישה בסו״ד ששתה רביעית – צ״ע שהרי אמרו שידי קידוש לא יצאו. וגם מ״ט אמרו שם שהוא כדי לאפוקי אורחים ולא משני עדיפא מינה שיצאו בעצמם) – הנה לדידהו מותר לטעום מכוס של קידוש אע״פ שאינו יוצא ואינו במקום סעודה, וכדעת השר מקוצי, ראה טור רסט בשם רב נטורנאי גאון. מרדכי פסחים י, תריא (קא, ב ד״ה כקולי). אמנם בשו״ע לא נקט כך לדינא. וראה פני אפרים בומבאך שם ליישב עפ״ז. ועוי״ל שבר״ה קאי בקידושא רבה שגם לגאונים א״צ שתיית המקדש – ראה פמ״ג רעא במ״ז יח. אבל ראה שם בדעת הט״ז. וראה עוד אופן בשו״ת שאג״א יג ד״ה ועוד.  ועוי״ל בדעת הגאונים שמה שהצריכו שתיית המקדש הוא בכדי שהמקדש יוכל לצאת, אבל המסובין יוצאים ע״י שתיית אחד מהמסובין. ולא רק שהשותה יוצא אלא גם שאר המסובין. וכ״מ קצת דעת אדה״ז רעא, כה. וראה עוד אופן ליישב בקובץ דברי תורה יא ע׳ יח].

ועכ״פ, פשטות הסברא איפכא שצ״ל שתיית המקדש דוקא לחוש לשיטת הגאונים. אלא שחידשו בכמה אנפי – כשהמקדש אסור בשתי׳ – שהשומעים חשיבי כמקדש. אבל פשטא דמילתא שבשתי׳ ע״י המקדש אף כשאינו יוצא כעת ש״ד.

ואכתי תיקשי בסברת רעק״א ודעמי׳ שדין השומעים כמקדש, שהרי גדר ערבות הוא כאילו בעצמו מחוייב בדבר, והשומע לא שנא משאר שומע כעונה, שלגאונים אינו יוצא בשתיית השומעים. אא״כ נימא דלרעק״א אין הערב בגדר מחוייב אלא שהרשוהו לברך עבור אחר מחמת ערבותו. וראה חי׳ רא״ל מאלין א, ה בדעת רעק״א עד״ז. ובאו״א באשר לשלמה ב, א. (איברא, שאם נפרש שהשומע כמקדש בעצמו לא יענה אמן שה״ז כעונה אמן אחר ברכתו. ואכן בשו״ת כת״ס או״ח כז, כתב שלא לענות אמן בכה״ג. ולא נהיגי הכי. וראה מעדני יו״ט זנגר ט אה״ע ב, לב (ע׳ ריח), שסברא הנ״ל אינה עולה יפה לפמש״כ בשו״ע אדה״ז ערב בקו״א ב שדין ערבות הוא רק באינו יוצא בעצמו, אבל ביוצא בעצמו אף שאינו טועם א״צ לגדר ערבות).  ואת״ל הכי, אכן יצא לנו שהמקדש עצמו בכה״ג אינו יכול לשתות. והוא מחודש לגמרי.

אמנם, גם אם נאמר כסברא הנ״ל בדעת רעק״א, הרי לדידי׳ אינו מוכרח כלל שהשתי׳ צ״ל ע״י בר חיובא. ומה גם אם נפרש בסברת הגאונים בהטעם שצ״ל השתי׳ ע״י המקדש, שהוא מדין זכרהו על היין, שהמזכיר הוא בעצמו צריך לשתות. וראה מה שביאר בעדת יעקב פרלוב ג, יט.

[גם נתבאר בדעת הגאונים שאינו מעכב במצות קידוש, והוא רק חובה על המקדש לקבוע סעודתו על היין, ראה ס׳ הפרדס לרש״י נא (ענין ברכות ע׳ קצד). ונת׳ בהלכות שבת בשבת קארפ א, ז הע׳ 40 (ע שעג ואילך)].

ובאמת, לא דמי לנידון דרעק״א, דהתם קאי באופן שהמקדש אינו מברך ברכת הנהנין לעצמו.

ועוד נראה, שאפ״ל כפשטות הראשונים והפוסקים שהערב נחשב כמחוייב בדבר, ועכ״ז מהני שתיית השומעים בנדו״ז, ולא דמי לשאר שוכ״ע דסברי הגאונים דלא מהני שתייתן – שאף שהערב גם הוא כמחוייב בדבר, סו״ס עיקר הכוונה כאן הוא להוציא אחרים ולא א״ע, ואינו מחוייב בדבר לגמרי, ורק כמחוייב שוינן לי׳, ולכן אין דינם כשאר שומע דעלמא, ודמיין אינהו נמי למקדש. ועד״ז משמע במחה״ש שם. ולאידך, פשוט שגם המקדש יכול לשתות, אף שאינו יוצא, וכמשמעות רעק״א שלא עלה על דעתו שיש בזה פגם.

ובאמת, מתוך עיון במחה״ש שם נראה דסבר יתר על כן, דלשיטת הגאונים מהני בכל ענין שתיית המסובין, ורק כשאין יוצאים קידוש סברי דלא מהני. ונמצא, דלדידי׳ מהני לדעת הגאונים בחדא מגו תרתי, או בשתיית המקדש בעצמו, או שתיית מי שיוצא בקידוש. וכ״ה בדעתם בא״ר רעא, כב. ולדבריו יוצא שלדינא דלא קייל״ן כגאונים מהני גם שתיית מי שאינו יוצא כלל.

ולכאורה מוכרח הוא מצ״ע שאין סרך ריעותא בשתיית המקדש, שהרי מפורש בטור רעג, דלגאונים אא״פ כלל להוציא אחרים. ועכצ״ל שמה שאמרו להדיא בגמרא דיצא מוציא בקידוש מיירי בשותה בעצמו, ואינהו קאי כשאין מקדש שותה בעצמו. ונמצא, דאדרבה, הא בהא תליא, דלדידהו שאין מוציא אחרים בעינן לשתיית המקדש דוקא. ולפ״ז איפכא הוא שרק המקדש יכול לשתות. ומה״ט מיאן הגר״א ליישב דהשומעים חשיבי כמקדש.

ומה שתי׳ רעק״א כך – הוא רק בדעת השו״ע שלא הביא דעת הגאונים שאין מי שיצא מוציא בקידוש.

אלא שלמעשה מצינו ברעק״א שכתב לדחות ולתרץ באו״א, ולפי תי׳ בתרא ודאי נפל היסוד והבנין.

 ובאמת, הדברים מפורשים בס׳ הפרדס לרש״י הלכות הבדלה שנזיר שמקדש על היין להוציא אחרים חייב לשתות בעצמו. ואתיא כשיטת הגאונים שהמקדש צריך לשתות, וס״ל שדוחה גם לאיסור נזיר, שקידוש על היין דאורייתא. והב״ד גם בהעמק שאלה שאילתא נד, ד. (ובביאור שיטתו, ראה בארוכה חמודי ציון וולפא ו, ט, א (ע׳ שצ ואילך)). אלא שאפשר לאוקמי בדוחק דקאי באופן שגם הוא יוצא. וראה משחת שמן קויפמאן ב, א, ג שפי׳ כפשוטו. וכ״נ בהעמק שאלה שם.

וכן מוכח לכאורה גם מהשקו״ט ביין פוטר מיני משקין אם כ״ה גם במקדש לאחרים והם אינם שותים מהיין – ראה שו״ת בית שערים עה. ואין לומר דקאי שא׳ השומעים שתה, דמפורש שם בסו״ד ד״ה תבנא, דקאי באופן שרק המקדש שותה. אלא שיל״ד, שדבריו נאמרו לצדדין, ובסו״ד קאי במקדש לעצמו ג״כ.

וכ״ה גם בהשקו״ט במקדש לאחרים ויצא כבר קידוש אם לברך ברכה אחרונה לפני הסעודה – ראה שו״ת שבה״ל ט, מ. ולא עלה על הדעת שטעימה מלא לוגמיו צ״ל דוקא של השומעין. וראה שש״כ נד הע׳ כב במילואים.

איברא שבעיוני שוב נראה בדעת אדה״ז שאכן כך הם הדברים, שלפי מאי דסבר בסי׳ רצה ס״ד שצ״ל שתיית מי שיוצא בקידוש והבדלה – מפורש גם דלא מהני אפילו שתיית המבדיל בעצמו, שכן כ״כ שם שהש״צ המבדיל בביהכ״נ להוציא מי שאין לו יין להבדיל עליו יכול לשתות מהכוס בעצמו רק ״אם נתכוון לצאת ידי חובתו בהבדלה זו״.  ומכאן, שבאינו יוצא כעת לא מהני אף אם הוא המבדיל בעצמו, ונכנס לערבות עבור השומעים.

וידעתי שאפשר לפרש בדוחק שמה״ט לא ישתה כיון שאסור לשתות לפני הבדלה, ולא אתי עלה מחמת דין טעימת בכדי שיצאו השומעים הבדלה. וכעין הדין בשו״ע רעג, ד, במקדש לאחרים לפני שקידש בעצמו שאסור לו לטעום. (וכבר כתבנו דמשם משמע קצת דאל״ה טעימתו עולה גם לקידוש).  אבל הרצאת הדברים שכוונתו מחמת שבל״ז השומעים יוצאים, כהמשך דבריו שם. ולא מסתבר דלצדדין קאי. אמנם, רבו עלי חבירי ואמרו לי שאין כאן שום הכרח, ושפיר איכא לפרושי דתרתי קאמר. ומצאתי בשו״ת תבואות שמש א או״ח נ, שנראה שפי׳ כך שמה״ט לא ישתה כיון שהוא לפני הבדלה. ואכן, כ״מ במג״א רסי׳ תרכד. וראה אדה״ז שם ב.

ושוב ראיתי באול״צ ב, כ, ח ש״קיימא לן דאם יצא מוציא ולא ראינו אחד מן הפוסקים שיאמר ששתיית מלא לוגמיו של המקדש לא תועיל לשומעים״. אבל איהו כ״כ להוכיח שבכלל אצ״ל שתיית מי שיצא בקידוש,  וגם שתיית אחר מועילה. אבל לדברינו כ״ה לכו״ע, גם למ״ד שצ״ל שתיית אחד מהמסובין. וכ״כ בשו״ת הר צבי קנד, ב. ולדידי׳ מהני כל שיצא בברכת בפה״ג. וראה גם שש״כ נא, ג.

אבל ראה שאלת רב ב ע׳ רצו שהחזו״א הקפיד בדבר. ועיי״ש שהציב ציון לשו״ת מהרי״ל דיסקין קו״א ה, לג. אמנם, במהרי״ל דיסקין לא מיירי בכה״ג.

שוב הגיע לידי קונטרס בענין זה, והראיות שהובאו שם אינו מוכרחות כלל.

#32403