מי שבשבת לא רגיל לשתות יין בתוך הסעודה האם כששותה צריך לברך או לא כיון שהיין לפניו ועשה קידוש?
שאלה: מי שבשבת לא רגיל לשתות יין בתוך הסעודה האם כששותה צריך לברך או לא כיון שהיין לפניו ועשה קידוש?
השאלה בדוקא באופן שהיין לפניו על השולחן.
מענה: אינו מברך.
מקורות:
אין להביא ראי׳ מדין שמש שצריך לברך על כל כוס וכוס לפי שאינו יודע אם יתנו לו אע”ג שהיין נמצא לפניו, ששם אין הדבר בידו.
אמנם, לכאורה פשוט הוא מסברא, דמה דמהני מה שהיין בפניו היינו בסתמא אבל אם ברור שאין דעתו לשתות עוד גם אם היין לפניו צריך לברך עוד פעם. ובפשטות כ״ה בפסחים קג, ב, ד”אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודה וקאי עלייהו רב אחא בריה דרבא. אמימר בריך על כל כסא וכסא ומר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא. רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך. אמר להו רב אחא בר רבא אנן כמאן נעביד. אמימר אמר נמלך אנא. ומפורש בגמ’ דאם לא היה דעתו לשתות עוד ושוב נמלך לשתות צריך לברך שוב גם אם היין בפניו (שבפשטות מיירי שם הגמ’ שהיין היה על השולחן).
אמנם, מצינו מפורש ברא״ש פסחים י, ד, ״ה״ה בחול נמי אם הי׳ לפניו יין דעתו לשתות בתוך המזון״, והיינו שאם הי׳ לפניו מהני. והביאו בביהגר״א קעד, ד. וכ״פ בכה״ח קעד, יא דמהני גם בהי׳ לפניו שאר יין בשעת ברכת היין. ומדבריו נראה דקאי גם באינו רגיל לשתות. (אבל אינו מוכרח, דהתם קאי לענין לפטור שאר משקין ולא יין. ומ״מ לא נ״ל לחלק. ואדרבה). וכ״נ שנקט בשעה״צ יב ע״פ הרא״ש שכשהי׳ לפניו מסתמא דעתו עליו. (אלא שהקשה שבסו״ד סותר קצת. והוא ממש״כ ״ודעתו לשתות״, ומשמע דבעינן תרווייהו. ולא מפני הקושיא נשתנה הדין. ואדרבה, בשעה״צ הוכיח מהרא״ש שם דגם ברגיל מהני. ורק שהעיר ע״ד משמעות הסתירה, וכלשונו: אך סו״ד סותר קצת״). ולכאו׳ כוונת הרא״ש שמסתמא כך דעתו. (ומובן גם מש״כ המשנ״ב שהוא רק ״סותר קצת לזה״. גם י״ל שבסו״ד מיירי כשאינו לפניו. אלא שלפ״ז משמע שגם ברגיל בעינן דעתו לכך. ומחוורתא כדמעיקרא. ולהעיר שבתוס׳ הרא״ש פסחים ק, ב הלשון בתחילת הענין ״ה״ה נמי בחול אם הי׳ יין לפניו ודעתו לשתות בתוך המזון״. ואולי גם כאן צ״ל כברא״ש: דעתו לשתות ללא וי״ו המוסיף. ואף שבאמת הלשון מרווח יותר עם וי״ו, ואפשר שכצ״ל ברא״ש – הרי המשנ״ב לא הבין כך. וגם בברכת אברהם טריוויש (במהדו״ח א, ע׳ רצב) העתיק מהרא״ש ללא וי״ו. ועוד ועיקר, וגם בל׳ הרא״ש בסופו, שמש״כ דעתו לשתות אין רצונו כאן שיש לו דעה חיובית לשתות, ואתא לאפוקי באינו רוצה לשתות ונמלך. ושוב מצאתי גם באמרי נועם – חי׳ הגר״א – ברכות מג, א שיין לפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון ״אם הי׳ דעתו לשתות יין או שהי׳ לפניו״).
ולכאו׳ נראה פשוט, דלא עדיף רגיל לשתות מיין לפניו, שאם נאמר שצריך כוונה לפטור ולא רק דעתו – הרי גם ברגיל לא יועיל. וממה שסתמו כאן דמהני בדעתו לשתות, ולא נתפרט דבעינן כוונה לפטור, מוכח דדעת גרידא סגי.
ומעיון בשרש הדברים מוכרח שכ״ה, שרק בחשוב לפטור ואינו חשוב בעינן כוונה לפטור, ואילו יין שלפני המזון חשוב יותר, דלשתות חשוב יותר מלשרות, וכמפורש בתוד״ה ורב – ברכות מב, ב. (וגם ביין שבתוך המזון הבא לפטור שלאחר המזון, שדינו כמברך על דבר שאינו חשוב (ולכאו׳ גרע טפי משאר דבר דאינו חשוב הבא לפטור דבר חשוב) – לאו מילתא דפשיטא היא, ראה פנ״י ברכות מב, א. וגם בכל דבר שאינו חשוב שנפטר רק בדרך גררא, י״א שבנמצא לפניו מהני, ושכ״מ ברשב״א גופא מרא דהאי שמעתתא ברכות מב, א ממש״כ ״ואח״כ הביאו לפניו״. (אבל פתח דבריו יאיר איפכא). וראה פקודת אלעזר רו, א. וראה גם בבא״ח ש״א בלק ט. ועוד כתבו כמה לחלק שכ״ז רק בת״ח – ראה ערוה״ש ריא, טז. וי״ח גם בעיקר הדין – ראה סדר ברה״נ ט, ז. כה״ח רו, לט).
ויודע אני שיש מקום לומר דל״ד יין שלפני המזון לפטור שבתוך המזון לשאר מילי דברכות, שבפירות מהני כשהם לפניו, וביין י״ל דלשתות ולשרות הרי הם כב׳ מינים, או מחמת שיין שאני משאר דברים הבאים בסעודה שזקוק לברכה מחמת חשיבותו, וממילא ה״ז כאילו נמלך, זולת בדעתו להדיא – שכ״ז מבאר רק מה שצ״ל דעתו, אבל אין טעם שלא יועיל מה שרגיל. ועיקר, שאם דעתו מהני הה״נ מה שהוא לפניו, שכמדומה לא מצינו בשום מקום שכשהוא לפניו גרע מדעתו לאכול. ואדרבה, מה שהוא לפניו עדיף מדעתו, כדמוכח מהפלוגתא בדיין יין פוטר על מיני משקין אי צ״ל שאר משקין לפניו, או סגי שבדעתו לשתות – ראה משנ״ב קעד, ג. וראה בהגה שעה״ג לשו״ע אדה״ז קעד, ד. ועוד, שגם בשני מינים ממש, מהני לכו״ע אם הוא לפניו.
ויש שהרחיקו לכת שבכל דבר שבסעודה שמברך עליו לפני הסעודה צ״ל דעתו להדיא לפטור. ולא מצינו מקור לזה בשום מקום. ואדרבה, ל׳ המחבר בשו״ע במים שנחלקו אם מברך בתוך הסעודה, שיברך קודם הסעודה על דעת לשתות בתוך סעודתו. ולא הצריך שתהא דעתו לפטור בברכה. ויתירה מזו, בפמ״ג שם בא״א טו, דאפשר בסתמא נמי. וצ״ע בלשון במשנ״ב קעד, לט: ע״ד לפטור מה שישתה בתוך הסעודה. וכן שם קעו, ב. (ומה שמצינו בברכת בפה״א על הכרפס לכוון לפטור המרור – ענין אחר הוא. ובאמת, גם בדבר שאינו חשוב לפטור דבר החשוב, י״א שא״צ דעת לפטור ממש. והארכנו במק״א. ומצינו דעת בגוו״ר א, א, יז, הביאו רעק״א, דמהני גם הא דאתכא דבעה״ב קסמיך, אף שאין כאן כוונה לפטור).
ועכ״פ, לא מצינו מקור שגרע דין יין משאר מאכלים לגבי לפטור בברכה, שכל שבדעתו לשתות או שהוא לפניו מהני. ויותר נראה, שיין שבתוך הסעודה נק׳ אותו מין ממש לגבי יין שלפני הסעודה. ואף שבמין אחד ממש, לרוה״פ א״צ אפילו שיהא לפניו ואפילו כלה הראשון א״צ לברך שוב כשהביאו לפניו עוד, ואילו ביין תליא ברגילות – נראה דהיינו הך, שגם בשאר מאכלים ה״ט שאינו חוזר ומברך, שמצוי שיהא נגרר מאכילה לאכילה. והה״נ ביין, שרגילות לשתות בסעודה, אא״כ כשאין רגילות כלל לשתות. אבל גם בזה מהני דעתו או לפניו. ומה שאמרו בגמרא הגבלה בדין לפטור ברכת היין שהוא רק בשויו״ט – ראה בטור או״ח קעד, שהעמיד ד״ז רק בנוגע יין שלאחר המזון, ובזה כתבו לחלק בין מקומות שיין מצוי למקומות הללו, ואילו לפטור יין שבתוך המזון משמע שפוטר בכל גווני, וכפשטות הגמרא. (והעיקר רק שהיין שלפני המזון תהא שייכת לסעודה. וה״ט דהפלוגתא ביין הבדלה). והטעם, שבתוך המזון רגילות לשתות, כנ״ל. אבל אין גריעותא בדין לפטור היין לגבי שאר מאכלים. וממילא הדר דינא כשאר מאכלים.
ומה שבהבדלה לא מהני לחד מ״ד אם הוא קודם נטילה, ואפי׳ הבדיל על שולחנו ונמצא לפניו – התם גם דעתו לא מהני.
[וצ״ע במש״כ בשו״ע אדה״ז קעד, ה, בשינוי מקום שצריך שיהא דעתו בפירוש לפטור היין שבחדר אחר, ולא סגי בדעתו לשנות מקומו, או עכ״פ לשתות שם. וראה תהל״ד שם ב. ובלוח ברה״נ ה, ט ובסדר ברה״נ ד, ט כתב שבהי׳ דעתו בפי׳ לפטור יין בתוך הסעודה עדיף מסתמא, ואינו מברך בשינוי מקום, ולא התנה שצריך שיהא דעתו לפטור יין שבחדר אחר].
ועצ״ע בדעת המשנ״ב שגם הא דרגיל לשתות לא הביא בפנים, רק בשעה״צ שם יב ויג. ולאידך לגבי לפטור שלאחר המזון דגרע טפי כתב שם דקאי במקום כשרגילים לשתות. (ולהעיר דיין שבתוך המזון מצוי ורגיל טפי – ראה תוס׳ ברכות שם הובא בשעה״צ יב).
ובאמת בלוח ברה״נ ה, ח וכן בסדר ברה״נ ד, ח, כתב בסתמא שפוטר ״אא״כ לא הי׳ בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה ואח״כ נמלך״, והשמיט מש״כ בשו״ע שלו קעד, ה שבסתם לא נק׳ נמלך ״כי רגילות הוא לשתות בתוך הסעודה״, דמשמע שבאינו רגיל שאני. אבל י״ל שהשמיט מחמת שלא נחית לטעמי ההלכה בסידורו, וכתב כפי הרגיל במציאות.
אמנם, לכאורה י״ל שאין שום הוכחה מדברי הרא״ש בפסחים, דמשמעות דברי הרא”ש דמה שאין אדם קובע סעודתו על היין בימות החול היינו משום דלא שכיח לאדם יין בסתם יום החול (ראה עירובין מ, ב, שלסתם אנשים אין יין מצוי כל יום), וע”ז כתב הרא”ש שאם היין לפניו מסתמא ישתה ממנו באמצע הסעודה, ולכן מסתמא דעתו ע”ז גם בימות החול, וכן מבואר בלשונו דאם יש יין לפניו מסתמא ישתה ממנו. אמנם, בנדו״ד איירינן באדם שאף פעם אינו שותה יין באמצע הסעודה משום שאינו אוהבו או מסיבת בריאות וכדומה, וגם כשנשאר בקבוק היין שקידש עליו על השולחן מ״מ מסתמא לא ישתה ממנו, וכמנהגו בכל השבתות, וקרה מקרה משונה שהחליט באמצע הסעודה לשתות ממנו (כגון לאחל לחיים לחברו וכדומה), ובאופן זה מסתמא אין דעתו לשתות גם אם היין על השולחן, ואין זה דומה כלל למש”כ הרא”ש.
אמנם, עפ״ז יש לנו שאלה כללית, בכל עיקר דין ״לפניו״ בנוגע לכל דבר שהוא לפניו, ובירך על אותו מין ממש, אבל אין דרכו לאכול יותר מפרי אחד למשל, האם חייב לברך על הפרי השני. ובפשטות הברכה חלה על כל דבר שהוא לפניו.
ומצינו מזה להדיא במשנ״ב תעג, יג, שכתב שאם היין לפניו ממילא נפטר כל מה שישתה כל זמן שלא חשב להדיא שלא לשתות. אבל בשעה״צ שם יח עלה בספק בטעם שכתב הטור שיכוון להדיא, אם הוא מחמת דקאי כשאינו לפניו, או מחמת שאין רגילות לשתות בין הכוסות והו״ל כהסיח דעתו. ואיני יודע אם הספק הוא בפי׳ ד׳ הטור, או הספק גם בעצם הענין אם נכון לומר שהרגילות משוי לה כאין דעתו לכך. (ומש״כ במשנ״ב תעב, כא בפשיטות – אפשר דקאי כשאינו לפניו, וכדלקמן). גם בשו״ע אדה״ז תעג, ז כתב שבמבדיל על הכוס באמצע ההגדה יצטרך לברך שוב בפה״ג. ואולי הוא כמשנ״ב מחמת שאין רגילות, או דקאי כשאינו לפניו.
וכן מוכח בפמ״ג ח בא״א טו שבמונחים לפניו הרבה בגדים אם רגיל ללבוש רק אחת אין ברכת ציצית עולה לכולם דהוה נמלך, הביאו במשנ״ב שם ל. אבל הפמ״ג כתב שבמג״א וט״ז ל״מ הכי. וראה משנ״ב שם בבה״ל יב ד״ה אם דמשמע שהעמיס במג״א וט״ז דקאי ברגיל ללבוש כמה.
[וראה גם א״ר סוסי׳ קמ דל״ד לפירות שבודאי דעתו בברכה ראשונה רק במה שהראו לו, ולא על כל הפרשיות. וכ״ה בבה״ל שם ד״ה והתחיל. ויש לחלק בין ברכהמ״צ לברכה״נ, בשגם שגם בנדון דהא״ר כמה חולקים. וכן מצינו כעי״ז במשנ״ב תרנא בשעה״צ עד, במי שנטל לולב לא ערבה שאף אם הערבה היתה לפניו שחוזר ומברך כיון שלא הי׳ דעתו על ערבה אחרת.
אמנם, יש לציין שחילוק בדבר. שהן אמנם מצינו פלוגתא זו בציצית, אבל בקרה״ת וערבה הוא נידון אחר לגמרי, ששם אין המדובר באופן שהברכה כבר חל ומדין גרירה רוצה להמשיכו על עוד דבר (להסברא שבברכה״נ הוא בדרך גררא, שהרי באמת אפ״ל כולהו נבגא דברכתא נינהו), אלא באופן שטעה ורוצה שהברכה יחול על דבר אחר שהוא בפניו. ומקור דין זה הוא מסוגיית תורמוס. (ומצינו שקו״ט בציצית כשכמה חוטים לפניו, ובשופר כשכמה שופרות לפניו, ובשמן דחנוכה ונשפך. ובנשפך כוס קידוש. ואכ״מ). וראה בס׳ ברורי סוגיות (סי’ רו – ע׳ קמא ואילך) לידידנו הגר״י וקסשטוק שליט״א מש״כ לבאר שבזה נחלקו הפוסקים בכ”מ אם שם מהני לפניו גם אם לא היה דעתו לכך, ושיש סברא לכאן ולכאן, דמצד אחד י”ל דהואיל והברכה עדיין לא חלה, אינו יכול להחילה על דבר שלא היה דעתו עליו גם אם הוא לפניו, ומצד שני י”ל דהואיל והוא רוצה עכשיו לקיים מצוה זו סתמא דמילתא דעתו שאם יארע איזה תקלה במה שחושב לקיים בו המצוה עכשיו יקיימו במה שלפניו, עיי”ש היטב. ואינו שייך לדין גרירה דהיינו במקום שהברכה כבר חל אם נפטר דבר אחר].
והדרנא לנדו״ד ביין שבליל הסדר, שמזה שבפנים – תעג, יג – כתב המשנ״ב שבהי׳ לפניו נפטר מה שישתה בין כוס ראשון לשני, ורק בשעה״צ הביא צד אחר, מוכח שכן עיקר אצלו לדינא, אף שאין רגילות לשתות.
[ולא נהירא כלל לפרש דלא פשיטא ליה להמשנ”ב שיש מנהג שלא לשתות בין הכוסות (שהרי מדינא אין שום איסור בזה, אלא שבשעה”צ שם ציין לכמה ראשונים שכתבו דמ”מ המנהג שלא לשתות, ואעפ”ז כתב לפרש דברי הטור) – שהרי בתעב, כא, סתם בפשיטות שכך המנהג. ופסק לדינא עפ״ז.
ולא מצינו סתימת הפוסקים איפכא בשום דוכתא. וכתבנו לח״א שכתב לפקפק בדבר בסברות מסברות שונות: לפענ״ד, ממש״כ במשנ״ב נכתב להלכה למעשה, והורה לרבים שהרוצה לשתות בליל הסדר בין כוס א׳ לב׳ אינו מברך כשהיין לפניו, למרות שהרגילות שלא לשתות.
ולכשתרצה, אפ״ל בפשיטות בפי׳ המשנ״ב שהיות והמנהג הוא שלא לשתות רק בצורך גדול, על כרחך שבצורך גדול קיימינן השתא. ונמצא שבמקרה אשר קרהו שרוצה לשתות, הרי אין לו רגילות לד״ז, כי מעיקרא התרגל רק במקום שאינו צורך גדול. וממילא אינו כנמלך, שהרי במצבים כאלה הרי דעתו ורצונו מעיקרא הוא לשתות.
ואם נפשך לומר כן, הדר דינא בכל גווני שרגיל לעשות באופן מסויים, שהרי רגילותו היא – כשמה כן היא – לא גמירות דעת שגמר בדעתו עכשיו, אלא שע״ד הרגיל נוהג כך מאיזה טעם, אבל רגילותו אינה קובעת דעתו באופן שנזקק לכך, וכגון בדוגמא דלעיל, שהחליט באמצע הסעודה לשתות ממנו כגון לאחל לחיים לחברו וכדומה.ונמצא אתי שפיר שבאופן זה שהוא בבחינת ״צורך גדול״, מהני מה שהוא לפניו. כבכל מקום.
ונ״ל עוד, גם בנוגע למש״כ המג״א תעב, ז, ״דהאידנא שאין דרך לשתות בין הראשונות א״כ ה״ל נמלך ואם שותה צריך לברך וה״ל כמוסיף לכן לא יחזור וישתה ויסמוך על הראבי״ה״ – שבודאי לא נעלם ד״ז מהרמ״א שפסק לחזור ולשתות גם בכוס ראשון שלא בהסיבה, שהרי הוא עצמו הביא בד״מ הארוך תעג, בתחילתו, שהמנהג שלא לשתות בין כוס א׳ לב׳. (ומנהג להדיא שלא לשתות, בודאי עדיף מסתם אין דרך לשתות). ואם לא שנדחוק בדוחק עצום שהמנהג לא הי׳ ברור (אף שסתם בפשיטות ״וכן המנהג״) – נראה דהרמ״א מיירי כשהוא לפניו. (גם אפ״ל דקאי כשהי׳ בדעתו לשתות. אבל דוחק הוא להעמיד באופן כזה. ופשוט, שמה שנהגו לשתות ״לצורך גדול״ ודאי לא מהני, שהרי ג״ז בגדר ״אין דרך לשתות״. וכן המג״א מודה שאפשר לשתות לצורך גדול).
ואף שדוחק גדול לומר במג״א דמיירי כשאין יין לפניו, דסתמא דמילתא בליל פסח היין לפניו – לדידי אינו מופרך, שאף שכך הדרך בימינו, אינו מוכרח שכן הי׳ אז. וממקומו הוא מוכרע, שהרי המשנ״ב גופא כתב להעמיד דברי הטור דמיירי שלא הי׳ לפניו, ולא הי׳ נראה לו שהוא דוחק להעמיד דבריו כך. וכן בפנים המשנ״ב נתן ב׳ אופנים, שיוכל לשתות, כשהוא בדעתו או לפניו. ומוכח שאפשר להעמיד הדברים באופן שאין היין לפניו.
ואין לומר שהמשנ״ב בא לפרש דברי המחבר לגבי עיקר הדין, אבל למעשה לפי המנהג לא מהני מה שהיין לפניו – שהרי עין כל רואה שהמשנ״ב הכניס ד״ז במוסגר. וכ״ה גם בדפוס ראשון. ובפשטות, מטעמא דמספק״ל מחמת מש״כ בשעה״צ, ולא מטעם אחר. והרי הספק הוא אם לפניו מהני כיון שהמנהג שאין שותים. הרי לנו שדבריו בפנים קאי אחרי שנהגו כך.
ובמשי״ם חפש״י באחרוני זמננו דנחתי לכך, שכמה וכמה הגש״פ העתיקו ד׳ המשנ״ב תעג, יג, בפשיטות כהלכה למעשה ולא דרך פירוש – ראה לדוגמא הגש״פ משאת המלך דיסקין ע׳ נו.
ובנוגע לכוס ראשון בפרט – ראה הגש״פ להגר״ב סורוצקין ע׳ י ע״פ המשנ״ב תעג, יג. מטל השמים ניר ע׳ קסב.
ובהגש״פ נתיבי ההגדה ע׳ רח בנוגע לכוס ראשון, שמחמת הספק שבשעה״צ אינו מברך, והדר דינא שאינו כמוסיף. וראה גם במעדני יו״ט זנגר ה ע׳ תלו, שהביא ג״כ ב׳ הצדדים שמשנ״ב ושבשעה״צ לענין הסיבה.
וכן בנר ציון, ע״פ פסקי אול״צ, פסח י הע׳ 170 – ע׳ שלא – נסתפק בדבר ע״פ הנ״ל.
ובלוח עבודת היום סתר משנתו, שבכוס ראשון הביא רק דדעתו מהני. ובכוס שני שהוא רק אם דרכו לשתות יין באמצע הסעודה או שהוא לפניו.
ולהעיר ששאלה זו שייכת גם בין כוס ב׳ לג׳ לדידן דאין רגילים לשתות יין. ונמצא שגם בזה נשתנה הדין שלא לחזור ולשתות. ולא מצאנו מי שיעיר בזה. אמנם בנוגע לכוס שני דלא נחתי האחרונים להא שהיום אין רגילות ושוב נמצא שמברך ואיכא חשש דמוסיף – הרי לדעת אדה״ז באמצע הסעודה ליכא דין מוסיף כלל, ראה תעג, ז במוסגר. וראה שם יב. במוסגר. והוא ע״פ מג״א שם ב אבל בב״ח תעד כתב שגם באמצע סעודה שייך מוסיף.
ולכאו׳ צ״ע בעיקר הדין שהביא אדה״ז בכ״מ בסתמא שפוטר יין שבתוך הסעודה מחמת שרגילות לשתות, (ובהל׳ פסח תעג, ז כתב רק כשהי׳ דעתו שלא לשתות, ושינה מל׳ המג״א שם ב, אם הי׳ דעתו לשתות). ולא נחית כלל להמפורש בכ״מ בדיני חמר מדינה דהאידנא אין קובעים סעודות על היין – ראה א״ר ערב, יג. ואצל אדה״ז גופא – שם ערב, י. ובקו״א שם א שכן המנהג].
והנה גוף הסברא מצינו בתוס׳ הרא״ש ור״פ פסחים קג, ב בטעם שמברך בפה״ג על כוס ב׳ מחמת שהגדה הוי הפסק, כיון שהסיח דעתו מלשתות עד גמר ההגדה, שאף שבין ראשון לשני שותה אין רגילות לשתות. אבל לא נתפרש דקאי כשהיין לפניו. גם לא נתפרש שמה״ט חייב בברכה אם שותה בין הכוסות, ורק לגבי כוס שני דאיכא הפסק מחמת ההגדה. ועוד ועיקר שברא״ש גופא בפסחים י, כד, לא ס״ל הכי. ופסק שאין לברך על כוס שני כיון שמותר לשתות. וגם לדינא מה שנהגו לברך הוא רק משום שכל חד וחד מצוה באנפי נפשה. ונמצא, שלולא טעם הנ״ל אינו זקוק לברכה גם ברגיל לשתות. אמנם למעשה בשתה ללא הסיבה קייל״ן שאינו חוזר ושותה מחמת שאין דרך לשתות ויצטרך לברך בפה״ג. ולכאורה צ״ל שג״ז רק כשאינו לפניו. ויצא לנו חידוש לדינא שכשהיין לפניו חוזר ושותה.
איברא, שבתבו״ש יט, יד כתב דמוכח בשו״ע בכ״מ דאפי׳ מונחים לפניו בשעת ברכה רק שדעתו שלא לאוכלם לא נפטרו באותה ברכה, ושם שכ״מ בדין נמלך שהוא אפילו הי׳ לפניו. אמנם, היינו בנידון שהסיח דעתו לגמרי מלשתות. ולא רק מחמת גוף הרגילות שלא לשתות עוד.
ואכן, בדין נמלך ממש כשהוא לפניו, מפורש גם בדרה״ח הובא בבה״ל תעג, ז ד״ה אין לחזור. ועל כרחך דהא דמספק״ל בתעג בשעה״צ – דהתם אינו נמלך ממש אלא שאינו רגיל.
ובברכות מב, א, דאביי אמר אנא נמלך אנא, ופירש״י שאינו רגיל לקבוע סעודה על היין – לא נתפרש שכ״ה גם כשהיין לפניו. וכן במג״א קעט, ו, שבחבורות שמושיטין לו כוס מברך על כוס שני גם אם לא כלה מין הראשון. ואכתי לא שמענו כשכוס השני לפניו.
ומצאתי בא״א מבוטשאטש רו, ה, שכתב בין הדברים, לגבי דין לא כלה מין הראשון, ״גם אם הי׳ בדעתו בהחלט שלא לאכול עוד שלפניו ושלא לטעום ממנו מ״מ כיון דאילו הי׳ רוצה הי׳ אוכל הו״ל לפניו, לא שייך בכך מניעה ע״י שאין רגילות כן, ונפש רעבה כו׳ יש לפעמים אוכלים ממה שאינו כרגילות״. ואם מהני שתחול הברכה גם על מה שיביאו אח״כ, כש״כ שמועיל במה שלפניו. אבל מוכרח לפרש שאינו באופן דגמר בלבו שלא לאכול עוד. ועיי״ש גם בד״ה אם לא נשאר. ד״ה וכן הוא.
ול״ד למקדש על המים שבנמצא יין לפניו מוכן לשתות א״צ לקדש שנית. ומשמע שצריך שיהא גם מוכן לשתי׳, דהתם הטעם בכדי שהקידוש יחול עליו. ועיקר, שבעצם הענין שהוא מוכן לפניו אם ירצה לשתות, אף שכעת אינו רוצה, סגי.
גם בעיקר הפוטר הטפל מצינו במג״א ריב, ב ואדה״ז שם י, ומשנ״ב ד, דמשמע דמהני בחדא מתלתא גווני, כשהוא לפניו, או שדעתו עליו או שדרכו בכך. (אבל בפמ״ג שם במ״ז א שאינו פוטר כשהוא לפניו גרידא רק אם גם ידע שיחלש לבו). ומשמע, דלפניו מהני גם כשאין דרכו בכך. (ובקצוה״ש נח בבדה״ש יט, דמהני אפילו כשאינו לפניו אם הוא ממין הראשון ולא כלה מין הראשון). ואכתי יל״ד, דהתם דרכו בכך היינו ברוב הפעמים דוקא (כ״ה בשל״ה הובא במג״א ובשו״ע אדה״ז שם). ואילו הכא קיימינן איפכא, כשרגילותו בכלל שלא לעשות כך, ומהיכא תיתי דלפניו מהני גם בכה״ג. ועכ״ז לא מסתבר לומר כן, ולחלק בחנם, כיון שהדין נשנה בסתמא.
וגם סברא ישרה היא, שנראה פשוט שכל שהוא לפניו הברכה חלה על הכל (עכ״פ דרך גררא), וגם כשאינו רגיל לאכול עוד. ורק בסילק דעתו להדיא וגמר שלא לאכול עוד שאני, והוא מדין סילוק. אבל בעצם הרגילות שלא לאכול לא סגי לחייבו בברכה. ובפשטות הטעם הוא שמא ישנה רגילותו, שכך דרך האדם להיגרר מאכילה לאכילה, והיינו שגם כשרגיל לאכול רק כמות מועטת הטבע הוא שמשנים הרגילות.
והגע בעצמך: מי שאוכל תמיד רק פרוסת חלה אחת, האם נאמר שכשאוכל עוד פרוסה חייב עוד פעם בברכה. וזו לא שמענו מעולם.
ואף שלכאו׳ הסברא שדרך האדם להיגרר מאכילה לאכילה כתבוה הראשונים רק לענין שאין סילוק השולחן או היסח הדעת מחייב לברך מחדש, ולא באופן שלכתחילה בשעה שבירך נתכוון רק לאכול כמות מסוים ושוב נמלך, שלזה יש גדרים אחרים – מצינו הסברא שדרך אדם להיגרר גם בנמלך, בחותך לחם ואח״כ רוצה לחתוך עוד – ראה ט״ז קעד, ו. סדר ברה״נ ה, א. וראה מזה לקמן בארוכה.
וליתר ביאור, אכן פשוט דאיכא דין נמלך גם כשהוא לפניו, בגמר בלבו תחילה (וכבתבו״ש שהבאנו, אף שגם בזה כמדומה שיש חולקים), אבל כאן המדובר יתירה מזו לומר שעצם הרגילות משוי לי׳ כנמלך. ובאמת, האומר כך הוא המחדש, ובתרתי: 1. שכל שרגיל באופן מסויים ה״ז כנמלך, 2. ושגם בזה מה שהוא לפניו מוכן לאכילה לא מהני. וא״כ עליו הראי׳.
ואילו מה שכתבנו הוא ע״פ פשטות ההלכה שגם ברגיל באופן מסויים דרכו להיגרר מאכילה לאכילה. ולכן כשהוא לפניו מועיל. ועד כדי כך שאפילו בגמר בלבו להדיא שלא לאכול עוד – הרי לדעת כמה רבוותא אי״ז היסח הדעת בסעודה מטעם זה.
(ועדיפא אפשר לומר ולהביא ראי׳ מרש״י ברכות שם ״איני רגיל לקבוע על היין״. אבל כנ״ל מיירי כשאינו לפניו).
ולהטענה שלא ראינו כן בשום מקום – כבר הבאנו שמפורש כן להדיא במשנ״ב, ואפילו בשתי׳. ושרק בשעה״צ נסתפק. ולע״ע לא שמענו ביאור אחר מתאים במשנ״ב.
אבל באמת מפורש כבר במג״א וט״ז הל׳ ציצית שציינתי. והיינו אפילו בברכת המצוות, ברגיל ללבוש רק טלית אחת, שזהו גדר חזק יותר מרגילות באכילה (ששם דרכו של אדם להיות נגרר וכו׳). אלא שהפמ״ג חולק וכתב ״ולבבי לא כן ידמה״, וכוותי׳ פסק המשנ״ב. אבל אינו ראי׳ לנדו״ד.
[ולהעיר, שבכלל גדרי נמלך בזמננו אינו ברור – ראה שבה״ל ט, מג, ב. וכעי״ז וזאת הברכה כ, ו בשם הגריש״א. ואכ״מ]
עוד אוסיף שגם בנמלך ממש, כשמביאין לו מבית אחרים וכו׳ – אם לא כלה מין הראשון י״א דמהני שלא לברך, ראה בירך את אברהם כ, ז (כט, א). כה״ח קעד, כד. שם ל. ובבית מנוחה דינים השייכים לברכת היין בסעודה ו – עד, ב, כתב שכ״מ גם בבאה״ט קעד, ו. (אבל הביא שבבית דינו של שלמה, והוא באו״ח סוסי׳ ד (בהוצאת מכון הכתב – ע׳ 21) דחאו. וראה גם חיי״א ס, ד. קיצור שו״ע נז, א. בא״ח בלק ז).
וא״כ לדבריהם, כש״כ שמהני גם ברגיל באופן מסויים מה שהמין השני לפניו.
ובמשנ״ב קעד, בשעה״צ כז החמיר ביין גם כשאינו מביא מהשוק. וראה שש״כ מח הע׳ ק. קיב. וראה לקמן מזה.
[ואגב מצינו סתירה בדין יין פוטר כשהסיח דעתו מלשתות יין, שמברך על היין, אם פוטר שאר משקין – ראה משנ״ב רח, עג. תעט בשעה״צ ד. וראה מנח״ש א,יח, ז].
אמנם מה שעומד לנגדנו הוא הדעות שמברך על המים כל פעם לפי שהוא כנמלך, וקאי גם כשהוא לפניו – כן מפורש במחז״ו נו. עג. וצ״ב, שהרי בודאי אינו נמלך גמור. וגם אם נמלך גמור הוא – מה מועיל שישתה מים לפני הסעודה להסתלק מהספק, שהרי אח״כ נמלך הוא. וכן מש״כ בא״ר קעד, שישתה יין לפטור, דהא נמלך גמור הוא. ובהכרח הפי׳ שכיון שכל פעם שותה לצמאו ל״ש קביעות שכל פעם ענין בפ״ע – וכ״מ במחז״ו שם. וכן צריך להעמיס גם באדה״ז קעד, ג שכתב: ולא הי׳ יודע שיצמא עוד, שמ״מ בכה״ג שתלוי בצמאו, מהני אם מכוון להדיא. ואין לומר, שלפ״ז כש״כ בנידון דידן אם רגילות שלו לשתות יין רק לקידוש, ובדרך יוצא מן הכלל נזדמן לו סיבה לשתות בתוך הסעודה שפשוט דשתי׳ זו היא שתי׳ נפרדת ואין לה שום קשר עם שתיית היין של קידוש. והדברים ק״ו, שהרי מי ששותה לצמאו יודע שיכול להיות שיצמא עוד פעם בסעודה, ואעפ״כ אומרים שמסתמא אינו מתכוון לפטור את השתי׳ השני׳ גם אם הוא לפניו, ק״ו באופן ששותה יין של קידוש ואינו עולה כלל על דעתו שיזדמן לו סיבה לשתות באמצע הסעודה שהיא שתי׳ אחרת לגמרי ויצטרך לברך עליו גם אם היין לפניו – דל״ק כלל, שכוונתני שהוא דין מיוחד בלצמאו, ולא בכל נמלך.
ובהיות והדבר עדיין טעון בירור, אציע עוד בזה הנלפענ״ד, ובהקדם מה שכתב הט״ז קעד, ו: פשוט דה”ה לענין אכילה כגון שקנה לעצמו לחם א’ לאכלו כולו וע”ד זה בירך ואח”כ נתאוה לאכול עוד ושולח לקנות עוד צריך לברך שנית המוציא אבל אם יש לו בבית לחם וחותך לו חתיכה לאכול אותה ואח”כ רוצה לחתוך עוד אין זה נמלך דדרך אדם הוא כן כנ”ל, עכ״ל.
ונראה בפשטות דמיירי שמעיקרא סבר לאכול רק חתיכה אחת, ועכ״ז כשהוא בביתו אמרינן ״דדרך אדם הוא כן״, משא״כ בשולח לקנות נק׳ נמלך, דאל״כ מאי קמ״ל.
וטעם החילוק, לפי שדין נמלך הוא רק אם בשעת הברכה לא הי׳ יודע שיהי׳ לו עוד ועל דעת כן בירך – דוק היטב בל׳ אדה״ז קעט, א.
ולכאו׳ תיקשי, שמצינו שבסעודה שגם בגמר בלבו שלא לאכול דרכו של אדם להיגרר. ומאי שנא בקנה לחם ונתאוה לאכול עוד. וכה״ק באבהע״ו רסי׳ קעט במוסגר על הט״ז. וכתב האבהע״ו דאה״נ דין נמלך שייך רק בפירות ולא בסעודה. אבל כל שאר הפוסקים לא נקטו הכי. וראה מה שנדחק מאד בדבר בשו״ת פרח מטה אהרן פיש יח. וניכרים הדברים שלא ראה דברי הפוסקים בעניננו.
ובתהל״ד קעז, ד כתב לחלק דל״ד דין נמלך בהיותו בביתו לנדון שהביאו לו ממק״א, שאין דרכו של אדם להימשך מאכילה לאכילה באופן כזה. ועצ״ע בעיקר דין נמלך, שבודאי שייך ד״ז גם בביתו, שהרי היאך אפ״ל כל עיקר גדר נמלך אם דרכו להיגרר. והנה לתהל״ד עולה שכל אינו ברגילותו אין הברכה חלה עליו כלל ועיקר.
אמנם בשו״ע אדה״ז קעז, ה במוסגר (וראה גם שם קעט, א) ביאר הדברים במתק לשונו, שאם בשעת הברכה החליט שלא יאכל יותר שאני, שבזה מעיקרא לא נכלל בברכתו, ובזה לא אהני לן מה שדרכו להיות נמשך מאכילה לאכילה. אבל אם בשעת הברכה הי׳ נכלל בברכתו מחמת שהי׳ בדעתו, ורק שאח״כ רוצה להסתלק מזה וגומר בלבו שלא לאכול עוד, בכגון דא אמרינן שאין סילוקו סילוק גמור מחמת שדרכו להיגרר. ובסגנון אחר, שחילוק בדבר בין חלות הברכה לדין עקירת וסילוק האכילה, שכל שלא עקר עקירה גמורה לא נסתלק מהסעודה.
וכ״ז מונח בדברי אדה״ז שם שתלוי אם נפטר בברכת הפת. וביאר הדברים בבאר יעקב קרויזר קעד, ד.
ובתהל״ד שם השיא ד׳ אדה״ז לכוונה אחרת. ונתקשה בזה. אבל לכאו׳ ברורה הכוונה כנ״ל.
וככל הדברים האלה מצינו באריכות במאמ״ר קעד, ז. (ובמשנ״ב בשעה״צ כו הציב ציונים לדברי המאמ״ר. אלא שהשמיט כל האריכות. ויש שהבינו במאמ״ר שהעיקר מחמת שמעשיו מוכיחים שלא קנה יותר. ודברים אלו הועתקו במשנ״ב. ומכח זה נחתו לחלק חילוקים שונים באופן דליכא הוכחה מחמת דלא קנה יותר. וראה גם בס׳ בירורי סוגיות על הל׳ בציעת הפת לידידנו הגר״י וקשסשוק שליט״א סי׳ קעט ע׳ רלב ואילך. אבל לא נראה כלל שזהו עיקר החילוק והסברא. וראה במאמ״ר קסח, יג שהקשה בפהב״כ כשנמלך לאכול כשיעור קב״ס, ובספרו דברי מרדכי כתב שבאמת בכה״ג נמלך גמור הוא. וראה משנ״ב שם בשעה״צ כא. יבי״א יא, יג, ה ואילך). וראה גם תורת חיים סופר קעד, ז. וצ״ע כוונתו.
וביארו הדברים היטב בהערות וביאורים כולל צ״צ ב קעז, ה – אות עה (ע׳ 173). ושוב שם קעט, א – אות פ (ע׳ 200). וראה גם חי׳ מהרי״ו ווידרקר בקו״א לסי׳ קעד (סט, ד) דנראה דנחית נמי להא שכאן הכוונה מחמת חלות הברכה.
[ויש שהקשו שבראשונים שחילקו בין אכילה לשתי׳ בדין גמר בלבו, וטעמם דקשיא להו הסתירה בין דין גמר בלבו לדין נמלך ביין – מוכח שהשוו הדינים זל״ז, ולא נראה להו לחלק בין גמר בלבו בסוף הסעודה לשעת הברכה. וראה מגילת ספר ברכות לא. ועצ״ע].
וכעת הדרינן לנדו״ד לדברי הט״ז, שלכאו׳ צ״ב במאי עסקינן, שאם בירך על דעת לחתוך רק פרוסה אחת, והחליט שלא לאכול יותר, נמצא שהפרוסה השני׳ לא נכללה כלל בברכתו, וה״ז נמלך גמור, ואיך מהני הסברא ש״כן דרך האדם״. ואם נאמר דקאי באופן שבשעת הברכה אין החלטה אצלו, בודאי ״כולהו נבגא דברכתא נינהו״, וחלה הברכה על כולם, ומאי קמ״ל שאינו מברך על פרוסה השני׳, ועד כדי כך שהוסיף ״כן נראה לי״, דהא מילתא דפשיטא הוא. ומחמת חומר הענין, נ״ל שבהכרח לפרש דקאי באופן שמחד גיסא סברא לומר שאין פרוסה השני׳ נכללת, ולאידך אהני לן הסברא שדרך האדם הוא כן שא״צ לברך. ובפשטות, היינו באופן שרגיל הוא לאכול רק פרוסה אחת, ולכן בצע מעיקרא רק פרוסה (ואולי בכדי שתספיק לו לכל הסעודה, וכפי שנפסק הדין בנוגע לשבת – רמ״א קסז, א, אף שבחול בוצע רק כביצה. ואכ״מ), וקס״ד שמחמת רגילותו שלא לאכול יותר לא תועיל הברכה לפרוסה השני׳, וקמ״ל שכיון שכך הדרך מהני. [והיינו שסברת ״כן הדרך״ מועילה גם לגבי הברכה, ולא רק בדיני סילוק. וכן מוכח גם במג״א רו, ז. אדה״ז שם ט. משנ״ב שם כ, שלכן בהביאו לו פירות אחרים אינו מברך שכך דרך האדם להיגרר]. ובתנאי שהוא אצלו בביתו משא״כ כשמעיקרא יש לו רק חלה אחת, ולא קנה עוד, מוכחא מילתא שהוחלט אצלו מראש, ועל דעת כן בירך, שלא לאכול יותר, ולכן נמלך גמור הוא.
וראיתי באורח אביעזרי לתל׳ ר״י אייבשיץ קעח, ד (ע׳ יז) שהוסיף פי׳ בד׳ הט״ז ״דדרך האדם הוא כל מה שבביתו מוכן לו לסעודה ואינו בודל דעתו ממנו אבל על הלחם שאינו בביתו כ״א חוצה לו אין דעתו מן הסתם עליו״. והוא כדברינו.
ושו״מ כעי״ז בשו״ת שואל ונשאל ט, ג, שהקשה מ״ט בחותך פרוסה אחת אינו חוזר ומברך. וכתב דיש לחלק, דהכא לא נתכוון בפרטות על חלק מהפת רק בדרך כלל לאכול מעט ממנה ובכה״ג כל מעט שאוכל היא בכלל הברכה. ונראים הדברים שפי׳ שרצונו לאכול רק מעט, אבל לא נתכוון להדיא למספר מסויים וקצוב.
[אמנם נראה שלדברינו עולה שבקנה רק לחם אחד ולא חלה ברכתו על לחם השני שבחנות, לא יועיל גם מה שלא כלה הראשון, שהרי בכה״ג נמלך גמור הוא וחלה ברכתו רק על מה שיש אצלו. והוא דלא ככה״ח ודעמי׳ שהבאנו].
ויש שפירשו בט״ז, שתלוי אם הוא נמלך במעשה או במחשבה, שבקנה לחם אחר עשה מעשה, משא״כ בחותך שאינו מעשה גמור והוא רק מחשבה שיאכל רק פרוסה אחת. וכל דבריהם אינם מובנים, שהרי המעשה אינה מוכיחה על תחילת רצונו. וראה שו״ת אבני ישפה ז, יד, דנחית לדון במי שיש לו דיאטה, והרגיש ברעבון ורוצה לאכול עוד, ור״ל שאם גם שקל הפרוסה תחילה דומה לקנה בחנות שעשה מעשה. וצע״ג, שהרי שקילה הוא מעשה בתחילה, ואילו הקני׳ הוא מעשה שאחרי האכילה. גם מה שרצה לפרש בט״ז דקאי באופן שחשב שדי לו רק בפרוסה אחת, אם אכן כך חשב בשעת הברכה, מדוע אי״ז נמלך גמור. ולדברינו א״ש.
והנה אדה״ז קעט, א הוסיף בה דברים ש״אין נמלך זקוק ברכה בסעודה אא״כ בשעה שבירך המוציא לא הי׳ לו אלא מעט לחם ולא הי׳ יודע כלל בשעת הברכה שיהי׳ לו יותר אח״כ וכו׳״. ומשמע שגם בשעת הברכה אם אינו באופן הנ״ל, אהני לן הסברא שהוא בסעודה ודעתו להיגרר, שיכולה הברכה לחול גם על מה שאינו בכוונתו ואפילו דעתו שלא לאכול עוד. וצע״ק. ואיך שיהי׳, כ״ז בסעודה דוקא.
ובפשטות, ד׳ הט״ז קאי לא רק בלחם. וראה גם שו״ת שמחת כהן או״ח מח שהביא ד״ז לגבי שתיית קפה.
איברא שבמשנ״ב קעד בשעה״צ כז כתב לחדש שביין שאני, וגם ביש לו יין בביתו נמלך קרינן בי׳. וצ״ע הא מנ״ל. וכבר כתב בשש״כ מח הע׳ צט שאינו יודע ברור טעמו של השעה״צ. ופשטות ד׳ הט״ז ששתי׳ ואכילה שוים. ובשש״כ שם כתב בשם הגרשז״א לפרש יתר על כן, שביין גם בסתמא מברך על כל כוס. ול״ד לפירות שגם בהביאו לפניו עוד אינו חוזר ומברך. וצ״ע, שמפורש במשנ״ב יח ובשעה״צ שם, שדין נמלך ביין הוא רק בדעתו להדיא שלא לשתות עוד ולא בסתמא. ואולי מיירי באופן שמביא יין שאינו רגיל להביא, או ממקום או בזמן שאינו רגיל, דאל״ה בסתמא הכל בכלל. ויש שר״ל ולחלק דג׳ אנפי איכא: א. שבדעתו שלא לשתות עוד שה״ז נמלך גמור ומברך שוב. ב. שבדעתו דסגי לי׳ בכוס א׳ שבזה חילוק בין יין ללחם לשעה״צ הנ״ל. ג. בסתמא שלא חשב מאומה, שבזה בשניהם דרכו להיגרר. וכ״ז דחוק. עוד מצינו למי שחילק בין יין שבתוך המזון שבזה דרכו להיגרר, אבל ביין שלא בתוך המזון שגם ביש לו יין ביתו הו״ל נמלך בכל אופן. ויש שכתבו שמש״כ בשעה״צ שבשתיית יין בכל גווני הוי נמלך קאי במנהג בימינו דוקא, דאין רגילות לשתות יין בסעודה. ועצ״ע.
ואין לפרש שיסוד ד׳ המשנ״ב לחלק בין יין ללחם הוא מחמת החילוק בדין גמר בלבו בין אכילה לשתי׳, דא״כ מהו שכתב ״מסתברא״ – הרי דין ברור הוא.
ובערוה״ש שם ח כתב נמי לחלק, מחמת שביין הוא לתענוג. אבל מדבריו משמע יתירה מזו שדברי הט״ז הם רק בלחם ולא בשום דבר אחר, שאין קיצבה ללחם. וג״ז צ״ב.
ובבירך את אברהם שהבאנו מחלק בין חתיכה ללחם שלם, שבלקח לחם שלם ונתאוה לאכול עוד, גם כשהוא בביתו מברך שוב. ונשאר בצ״ע. אבל בתהל״ד קעז, ד, כתב שאין לחלק בדבר.
סו״ד עדיין צ״ע ובירור אצלי.
ואיך שיהי׳, נראה שגם אם בספק הוא אא״פ לברך ע״ז.
#31600
