בחור הרגיש סחרחורת באמצע תפילת שמו”ע, והיה חייב לשתות מים. האם יברך?

 

שאלה:

בחור הרגיש סחרחורת באמצע תפילת שמו”ע, והיה חייב לשתות מים. האם יברך על שתיית המים באמצע שמו”ע, או ישתה בלי ברכה?

גם מעשה היה השנה בש”צ במוסף של ר”ה שבאמצע התפילה לא יכל להמשיך בשום אופן אלא אם כן ישתה כוס מים, ושאל האם היה צריך לברך שהכל. האם גם בזה נאמר דשומע כעונה על מים אינו הפסק, ואולי ישמע הברכה מאחר.

 

מענה:

ישתה בלא ברכה ויהרהר הברכה בלבו.

 

מקורות:

לדידי פשיטא לי שאסור לברך, שאסור להפסיק רק במקום סכנה, וי״א אפילו בעובר על עשה דאורייתא, שהעמידו דבריהם, והארכנו מזה במק״א (ראה כאן), ובודאי לא הותר לו בכדי שלא ליהנות ללא ברכה, ולא שנא מהצמא בלילה שהותר לו לברך בהרהור – ראה ט״ז סב, א. וכן באונן, ובע״ק, ועוד כהנה רבות, שכל שאנוס על הברכה אינו מברך. ואדרבה, בברכת הנהנין עדיף מברכהמ״צ, שלא מצינו בזה הכלל דערום לא יתרום ורק בברכת המצוות. (והאריכו בכ״מ בדעת המשנ״ב סב בבה״ל ג ד״ה שלא יהא בדין שתי׳ בבית המרחץ. וראה שו״ת שבה״ל ו, כג בדעת. ואיך שלא נפרש, פשוט שבמקום שאסור בהפסק מן הדין, עדיף משתי׳ במרחץ, שאינו יכול אפי׳ להרהר, וגם בעצם יכול לברך אלא שמקומו גורם). ובכלל בכ״מ מבואר שאינו איסור רק ביטול מצוה, והאיסור רק מחמת ביטול המצוה. ואכ״מ. וגם במקום איסור אין לו להפסיק בתפלה אא״כ באיסור דאורייתא.

ואין לומר שכיון שתפלתו מופסקת כבר ע״י האכילה יכול גם לברך כמו ביצא רוח (ראה גם חשוקי חמד ברכות כד, א), דהתם נפסקה תפלתו לפני שאמר רבון העולמים. ועוד, דל״ד הפסק דאכילה להפסק ע״י הרוח, שהפסק בשתיקה ובמעשה לצורך התפלה אינו הפסק גמור. ועוי״ל דהתם צריך לזוז ממקומו וזהו ההפסק מלעמוד לפני המלך – ראה עמק ברכה פומרנציק תפלה סק״א. אבל במג״א קג, ג ובשו״ע אדה״ז שם ב מוכח שההפסק ע״י הרוח ולא ההליכה. ועוד כמה ראיות לדבר. ואכ״מ). ועוד חילוק, שביצאה רוח הרי גרם בזיון למלך, ועליו לומר רבון העולמים כהתנצלות (כמו בכל מדבר לפני המלך שמתנצל בכגון דא. וראה דברי מרדכי לבעל מאמ״ר נג, ג מש״כ עפ״ז לדחות סברא להתיר הפסק באמצע פסוד״ז. אבל בפרישה שם קג, שההתנצלות היא לבנ״א ולא להקב״ה. אבל פשטא דמילתא שמתנצל לפני הקב״ה מחמת שחרפתו וכלימתו ניכרת. ובדעת הפרישה צ״ב, דהא קייל״ן שבציבור א״צ להרחיק ורק ביחיד. וא״כ ליכא בנ״א התם להתנצל בפניהם. וראה קובץ כינוס תורה חו׳ כ ע׳ קיג בשוה״ג מש״כ ליישב). ובסגנון אחר, דמעיקרא תיקנו כך לפי שתפלתו מופסקת כבר, ראה קיצור שו״ע יד בלחה״פ יא. וכ״כ בשו״ת מתת ידו ב, טו. קול שמחה לב. וראה גם תהל״ד קכב, ב, ובמפתחות לשם. וראה אפיקי מגינים קיד בבביאורים ז.

ובכ״מ מוכח שגם כשהפסיק מעט אסור לו להפסיק יותר, כגון בברכת ק״ש להפסיק לשאר הקדושה. (אבל ראה שו״ת גוו״ר א, נ ונא, הובא בבאה״ט נג, ג. דע״ת סו, ג. תורת חיים סופר שם י. אפיקי מגינים נא בביאורים ד ובחי׳ ה. שם סו בחי׳ יד ובבי׳ ז. וכולם דנו רק בפסוד״ז או בק״ש וברכותי׳. אבל ראה תורת חיים סופר קכח, כט. וראה שו״ת חלק לוי לט שדן להתיר לברך על השחיטה באמצע ברכות ק״ש, והתם אכתי לא הפסיק. ולמסקנתו שם, השחיטה אינה בגדר הפסק ואינו בגדר מופסק ועומד. וראה קובץ בית אהרן וישראל קעד ע׳ סד ואילך. ואכ״מ).

וכן אינו מברך על הרעמים או על תפלין באמצע העמידה (אף שיש לחלק). ול״ד לברכת כהנים.

וידוע לנו שיש מגדולי ההוראה שהורו להתיר לברך ברכת השופר לפני תקיעות בלחש באמצע תפלת העמידה. ולא דמי לנדו״ד, בשגם שג״ז צ״ע לדידי ולדכוותי. ומצאנו מפורש במשנת חכמים בקונטרס מעלת המדות בסוף הל׳ ק״ש (במהדו״ח ע׳ שלו) שאסור לו להפסיק לברכת השופר. וגם להסברא להתיר לברך, יש לחלק, דשאני תק״ש ששייכת לתפלה. ואכן  במלחמות ר״ה י, ב בדפי הרי״ף ד״ה ועוד, נקט שהציבור מברכים באמצע תפלה כדרך שעושין בנ״כ. ובשבה״ל רצ בטעם שאין מברכים שפלפי שכבר בירכו במיושב, ומשמע דהא לא״ה מברך. אבל היינו בתקיעות שחובה לתקוע באמצע התפלה. אבל לא במי שבא כעת לשמוע תק״ש.

[וכתב אלינו ח״א שליט״א: נהי שעומד לפני המלך אבל כאשר מברך שהכל גם מברך את המלך, ולא דומה לברכת רעמים שלא מברך, כיון שלא עושה בזה איסור אבל כאן שיש איסור לאכול בלי ברכה, למה שלא יברך.

ועניתי לו: הסיבה שלא לברך שהרי זה הפסק בתפלה.  גם בברכת רעמים מברך את המלך. ואדרבה ברכת השבח היא. וכן בברכת תפלין מברך את המלך. ומצוה עוברת היא שמותר להפסיק עבורה בברכות ק״ש. ועל כרחך דלא אהני לן בהסברא שמברך את המלך.

ומפורש בנוגע לקדושה שאסור להפסיק אף שמברך את המלך. ועוד זאת, שגם בדיעבד חוזר לראש, ראה שו״ת חלק לוי מ שהוכיח כן ממג״א קד, ח.

ומה שכתב שבבברכת רעמים אינו עושה איסור כשאינו מברך, אבל כאן עושה איסור כשאוכל לא ברכה – ג׳ תשובות בדבר:

א. גם לסברתו שאין איסור, הרי כיון שמצוה עוברת היא ומברך את המלך, מדוע נאמר לו לבטל המצוה אם אין בזה הפסק

ב. ברכת הרעמים היא חובה גמורה. וכשאינו מקיים חובתו ג״ז איסור.

ג. בברכת הנהנין, כשאנוס ואינו יכול לברך אין כאן איסור. ובפרט להמבואר בכ״מ שהאיסור הוא תוצאה מהחיוב].

ושו״ר שכן הורה בנדוננו בעל יבי״א במעין אומר א ע׳ צז. ומאי דקסבר מעיקרא שם – פליאה נשגבה אצלי. וכ״ה בילקוט יוסף למר ברי׳ נט, לה והעתיק תשובה מכת״י לאביו שכ״כ. והובא גם בנשמת אברהם קד, א. וראה שם דעת החולקים. ושו״ר שהאריך בזה בשו״ת מחזה אליהו ב, ה והעלה כדברינו. וכ״ה בשו״ת מגדנות אליהו א, כז. שבט הקהתי ג, נב. וראה גם גליון וישמע משה תולדות תשע״ח.

ומה שכתב שיוצא יד״ח בשוכ״ע – לא ברירא מילתא, שהרי לכמה ראשונים כשאינו יכול לענות בפיו אינו יוצא בשמיעה. אמנם, אנן קייל״ן הכי בדבשב״ק באמצע תפלת העמידה, אבל אפשר שהוא רק מצד המנהג, כל׳ הב״י או״ח קד שגדול המנהג. וראה שיח השדה ג להתיר להפסיק לשמוע ברכת אשר יצר אם זמנה עובר. ונחלקו בדין שוכ״ע בערום. והדברים עתיקים.

 

 

#31342