Can I deny that I am Jewish for my protection?
Question:
The other night in Crown Heights an Israeli man was stabbed with a screwdriver after answering “yes” to the question of if he is Jewish. I know that denying that one is Jewish wouldn’t work for Jewish men in Crown Heights because of what they wear. But it might possibly save a Jewish woman from an attack, I think. Because maybe the attacker would believe the woman isn’t Jewish if she answered “no I am not Jewish”…
I am a Jewish woman, if a random non-Jew walks up to me and asks me if I am Jewish and I feel threatened can I deny that I am Jewish to protect myself? Or is it never ok to deny that you are Jewish even if you are trying to protect yourself?
Answer:
Although there’s room for leniency, one should rather provide an answer which could be interpreted in more than one way, such as “why would you think so?”, or “I am Greek”.
One may also say “I am not, but I follow the Jewish religion”.
P.S. Note however the following story about the Rebbe’s behavior, even at a time of obvious danger:
“The French government issued a call for every able-bodied man to register for army service. The Rebbe reported to the draft office and was given a certificate attesting to his willingness to serve. Although he was never summoned for military duty, this certificate proved very useful. For he was frequently stopped in the street and asked to prove his identity and to show that he was not a draft-evader. When the Nazis entered Paris, they immediately ordered a census of all the inhabitants, including information regarding their race and religion. When they came to the Rebbe’s apartment, he was not home. Since their intent was obvious, when asked regarding their religion, one of the people staying in the apartment answered, “Orthodox.” This was not a lie, because it could have been interpreted as “Orthodox Jews.” Nevertheless, the implication was “Russian Orthodox.” When the Rebbe returned and heard of this, he hurried to the census office and asked to correct the matter by adding the word “Jew.”
P.P.S. For your own safety, it is usually recommended not to answer/get into a conversation. Basic safety rules are to run away to a public area and call out loud.
See also:
Sources:
ראה שו״ע יו״ד קנז, ב. ובכ״מ האריכו בדעת החולקים. אלא שלא ברירא מילתא בדעתם. והעיקר, שאין לנו למעשה אלא מה שנפסק בשו״ע לדינא.
ובשו״ת תרוה״ד קצז, סיים דבריו בזה, שצריך לדקדק יפה בדברים הללו שלא יהי׳ נראה כמודה בע״ז, שכל המודה בה ככופר בכהת״כ.
ובכלל זה גם לומר שאינו יהודי – ראה תשו׳ רבינו מנחם מעיל צדק עג, הובא בב״ח שם בשם מהר״ם מ״ץ. נדחי ישראל להח״ח ז. שו״ת בצה״ח א, נא. הגריש״א דלקמן.
אבל מקום לומר שבזמננו אינו מתפרש כלפי הדת רק לגבי הגזע. וברא״ש ע״ז ב, ד מפורש האיסור מחמת שרוצים להרגו אם לא יהפוך לדתם וכשאומר שהוא גוי הודה לדתם. (ויש שהביאו משו״ת מהר״י אסאד יו״ד קע, אבל נדון אחר הוא, לגבי למסנ״פ להדליק נרות ביום אידם כשאין רוצים להעבירו על הדת. ול״ש לכאן). וראה מזה בשו״ת מהר״י אסאד יו״ד קע. לקט הקמח החדש ד, קכח, קמח. (אבל דחה סברא זו). היכל יצחק ב, פט, יא. לפליטה גדולה ע׳ עג. וכ״כ בכ״מ בשם הגריש״א (אשרי האיש יו״ד י. חשוקי חמד ע״ז יט, א. שם כה, ב. שו״ת קב ונקי א, רנה. חכם לב יקח מצות קונטרס בענין עבירות במקום פקו״נ ע׳ מו ואילך). אלא שנשאר בצ״ע.
אמנם, בכ״מ בספרי השו״ת שדנו בזה בימי השואה בענין זה, וכן בימינו, לא חילקו בדבר. והתירו מה שהתירו מטעמי אחריני. ואולי סברי רבנן שבמציאות הי׳ בזה אז לפעמים גם משום העברה על הדת (ראה לקו״ש לח ע׳ 183).
גם פשוט שגם אם אינו מתפרש שמודה לדתם אלא שכופר בעיקר ג״ז אסור. ובפשטות, גרע טפי. וכדמשמע להדיא ברא״ש שם. (ובהאי ענינא ילה״ע מתניא יט: לעמוד בנסיון למסור נפשו שלא לדבר תועה ח״ו על אחדות ה׳ אף שאין פיו ולבו שוין. וראה חרדים ט, ב, הן בנוגע לאמונה במציאותו, והן באחדותו: אפילו יאמרו להרגו אם לא יוציא כן מפיו או שירכין בראשו להודות יהרג ואל יעבור. ומקורו בחינוך יז ותכה). וכמ״פ, הי׳ מובן אז מהתשובה, שאינו יהודי אלא בא׳ מהשנים, אוי גוי עוע״ז, או גוי כופר בעיקר. (וצל״ע מש״כ הרה״צ מזוויהל בתשובתו בקובץ שערי זבול ג ע׳ יד לחלק בדבר).
ועוד תמוה אצלי, שהרי פשוט שהאיסור אינו רק מה שהגוי מפרש דבריו כך, שאם מה״ט הי׳ מותר במקום סכנה (כבלובש בגדי גוים שלא יכירוהו שנראה ככופר והו״ל חילול השם – ראה רא״ש ב״ק י, יא. שו״ת תרוה״ד קצז), אלא בגוף האמירה, וכדמוכח בשו״ת מהרי״ל עב (עו) שהוא כאומר אלי אתה. (ובס׳ ויואל משה מאמר ג׳ שבועות עו כתב בטעם האיסור מחמת שע״י אמירה זו חושבין עליו דמודה לדתם והוי כפירה. ולא דק. ובספרו דברי יואל מכתבים צא מדוייק יותר, שעצם האמירה נראה כמודה לדתם). וכן מוכח גם מזה שהותר לומר בלישנא דמשתמע לתרי אנפי אף שהגוי מפרש דבריו שכוונתו לע״ז, שהאיסור אינו בהבנת הגוי אלא בגוף האמירה. וכ״ה במקור הדין ברא״ש שם ״ודאי כשאומר גוי הוא הודה לדתם וקיבל עליו אלוה שלהם״. (ובמתלבש במלבושי גוי מפורש בסיבת ההיתר בשו״ע שם ״כיון שאינו אומר שהוא גוי״. ובלבוש שם ב הוסיף בה דברים, שהם מטעים עצמם. ומש״כ בסהמ״צ ע׳ ט ״ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואע״פ שלבנו מאמין״ – בפשטות מילתא אחריתא הוא, וקאי במגבי׳ לבינה, שעובד במעשה. וכבר העירו שבהל׳ ע״ז ג, ד כתב לחייב רק במגבי׳ לבינה ואומר אלי אתה, ולא באמירה לחוד). וראה גם שו״ת ברוך ה׳ יו״ד עז, ד שהאריך בזה. אלא שלא הביא מדברי מהרי״ל המפורשים. ולפ״ז, מאי איכפת לן בטעם שהגוי שואל, שהרי עיקר האיסור מה שאומר בדבריו שהוא גוי. ומה״ט תמוה לי מש״כ הגריש״א בטעם ההיתר בימינו שאינם רוצים להעביר על הדת. וגם בירושלמי ע״ז ב, א (ט, ב) שהובא ברא״ש שם, לא מיירי שרוצים להעבירו על הדת. וא״ש שלא תי׳ הרא״ש בכוונת הירושלמי דשאני התם שלא רצו להעבירו על הדת. וגם ברי״ו תולדות אדם וחוה ני״ח ג כתב בקוצר אמרים: אסור לומר שום יהודי אפי׳ רוצין להורגו גוי אני שכבר כפר בעיקר והודה לדתם. ומשמע שגם אם אינם רוצים להורגו אסור. (ואולי כסברתו איכא למימר בכוונת ס״ח תשג, והב״ד בשכנה״ג בהגה״ט כג, שבשמעה אשה שפריצי ישראל יפגעו בה מותר לומר שהיא גוי׳, וטעמא בעי. ואולי דעתו שכיון שאין רוצים להעבירה על הדת אלא להנאת עצמן ליכא איסורא. (ומשו״ה אינו סותר למש״כ שם קיז שצ״ל שהוא יהודי. אמנם, התם משמע דמיירי לכתחילה, ולכאו׳ שלא במקום סכנה). אבל י״ל שההיתר לדעתו רק להינצל מג״ע. ודלא כמחמירים גם בזה. והנה, היעב״ץ במגדל עוז באבן בוחן נג כתב שלפ״ז בסכנת נפשות דחמירא ודאי רשאי להציל עצמו באמירה בעלמא שהוא גוי (כצ״ל בפשטות ולא עכו״ם) מבלי שיזכיר שם ע״א. ולכאו׳ נראה כסותר הנפסק בשו״ע. ונצטרך לומר דמיירי כשאין רוצים להעבירו על הדת. ועצ״ע שסותר סתימת ההלכה ופשטות דברי הראשונים, כנ״ל. וגם ביעב״ץ נשאר בצ״ע. ובשכנה״ג גופא לעיל מינה, שם כב, כתב שאשה אסורה לומר שהיא כותית ומוכיח מס״ח הנ״ל. ואולי מפרש באו״א (ודלא כיעב״ץ שדיבר בהווה) שרק לישראל מותר לומר שהיא גוי׳ שאין בזה קבלת דתם, משא״כ לגוי. ונצטרך לומר דלדידי׳ אינו תלוי בגוף אמירתו אלא רק ברצונו וכוונתו של השני, וכיון שהישראל אינו רוצה להעבירו על הדת ליכא משום קדה״ש, וכל׳ הריטב״א שבת עב, ב: שלא אמרה תורה יהרג מפני שיש במעשה ע״ז ממש אלא מפני קידוש ה׳ להוציא מדעת הבאים להעבירו. או״י, וכן נראה יותר, דקאי בשיטת שאר הראשונים שהתירו במקום סכנה. וגם בזה ההיתר רק כשאומר שהוא גוי ולא לומר שהוא עוע״ז, וכמ״ש היעב״ץ שם. וא״ש גם ע״פ דעת מהרי״ל שבזה נחלקו האו״ז ורא״ש, באומר גוי שמתפרש שלבו לשמים שהוא גוי קדוש, ראה מזה לקמן. ועצ״ע).
ואכתי יש מקום לומר באו״א קצת, שכיון שמצויים כיום גוים המאמינים ואינם עוע״ז, איכא לפרושי בדבריו שהוא מהמאמינים. וראה שו״ת זכרון בספר גאלדשמידט יו״ד ד, דאפשר שהוא מחסידי אוה״ע ושומרים זמ״צ. (וסיים שמ״מ גם בזה יש גריעותא). ונצטרך לומר שבזמנם לא הי׳ שכיח כן. (וראה היכל יצחק שם שכיון שרוב העם השתייכו לדתם ה״ז כמודה בדתם. וסיים עלה שעדיין יש להתבונן בזה). עוד אפ״ל, שבהכרח שהתשובה מתפרשת לפי השאלה, שאף שהותר לענות בלישנא דמשתמע לתרי אנפי, מ״מ כשנשאל אם הוא גוי מחמת שרוצים להורגו מחמת דתם, מתפרשת התשובה רק באופן שמודה לדתם. וראי׳ לסברא זו, מל׳ הרא״ש ״דכיון שרוצים להרגו אם לא יהפוך לדתם ויהי׳ עכו״ם (אולי צ״ל גוי. או עובד ע״ז) ודאי כשאומר גוי הוא הודה וכו׳״. ומאריכות לשונו נראה שפי׳ כנ״ל. ועפ״ז א״ש גם בדעת הרא״ש, מה שהותר לצורבא מדרבנן למימר עבדא דנורא אנא (בנדרים סב, ב), שאין הכרח לומר בדעתו שההיתר שם מחמת דמשתמע לתרי אנפי (ראה שכנה״ג קנז בהגה״ט יח), או מחמת שפירושו רק עבד לכומרי ע״ז (יעו״ש. וכ״ה באמת בפי׳ הרא״ש נדרים שם), אלא שכשההריגה היא מחמת הדת מוכחא מילתא שכוונתו שהוא מודה לדתם משא״כ במבריח המכס. ובר״ן (נדרים שם) דמוכחא מילתא דלא אמר הכי אלא לאפטורי מכרגא. ולכאו׳ תיקשי לן, מ״ט לא נימא דמוכחא מילתא שרוצה להציל עצמו מהריגה. ואולי יל״פ כנ״ל.
ועדיין צע״ק, שהרי העיקר שהלשון מצ״ע משתמע לתרי אנפי, ומאי נפק״מ אם שכיח כן או לא, וכן מה שנשאל מחמת שרוצים להורגו, שהרי גם במקום ששואלים מחמת שרוצים להרגו מותר בלישנא דמשתמע לתרי אנפי, אף שבפשטות מתפרש שמקבל דתם ובהתאם להשאלה, וכמה מהדוגמאות שהובאו שמותר לענות כך מתפרשים על הרוב לע״ז, וכמו עבדא דנורא גופא, שבודאי אינו מתפרש על הרוב לשמים, ובדיני נדרים ודאי נאמר שפירושו לע״ז כלשון בנ״א.
(אבל ראה שו״ת ברוך ה׳ שם עח בשלילת דעת מהרש״ם ח, קסו להתיר לכתוב בדרכון שהוא קראי שמתפרש שקורא מקרא, ע״פ קדושין מט, א במקדש אשה ע״מ שאני קריינא, שאינו מתפרש כך גם ברמז, שהרי אין כותבים כך בדרכון. וצ״ל ס״ל שהותר רק כשאינהו דמטעי אנפשייהו, ראה לבוש שם. אבל כנ״ל בדוגמאות שהביאו הפוסקים פשוט שאינו מתפרש כך על הרוב. וראה גם שו״ת משנה שכיר יו״ד קיא, ונדפס גם בירושת פליטה כז. ונראה שדעת בעל ברוך ה׳ עולה יפה עם מש״כ בשו״ת מהרי״ל שם, שגם האו״ז א, תשדמ, ושם ד, ע״ז קמג שהתיר שתאמר שגוי׳ היא, היינו לפי שבלבה גוי קדוש, דאטו מי שרי אליבא דאו״ז למימר שרוצה להשתמד. ולהרא״ש ג״ז אסור. ואם נאמר שגם למהרי״ל בדעת הרא״ש הותרה הערמה באופן דמשתמע לתרי אנפי, נצטרך לומר שנחלקו אי שרי למימר לישנא דמשתמע לתרי אנפי במשמעות רחוקה. אבל שם בס״ג, משמע שלהרא״ש גם בשאר הערמות כה״ג, כמו שהוא מצרי ואדומי, אסור. ואולי גם בזה ה״ז פירוש זר ורחוק. ומדבריו נראה שאינם בגדר משתמע לתרי אנפי אלא בגדר דברים שבלב, שבלבו מפרש באו״א. או״י, דלא ס״ל כלל בדעת הרא״ש לההיתר דמשתמע לתרי אנפי, והך דעבדא דנורא, על כאחך דמפרש לה באו״א, וכנ״ל. וילה״ע שבחידושי הר״ז בינגמן מכת״י, נדפס בקובץ מורי׳ אייר תשנ״ג ע׳ ח, הובא בשם מהרי״ל בפשיטות להתיר. ובכלל, הפוסקים לא הביאו סברא זו כלל. ובש״ך קנז, יח נשאר בצ״ע בדברי מהרי״ל.
ולהעיר, שמהרש״ם שם בסו״ד בנה אצלו ציו״ן לרמ״א יו״ד רלב, יד, והיינו הא נודרין להרגין וכו׳, שבלבו שיאסרו הפירות רק היום, וסגי בהא כל שאינו מוציא בשפתיו בפירוש. וקדמו בשו״ת מהרי״ל שם, דדברים שבלב הוו דברים לענין אונס כמו נודרין להרגים. ולכאו׳ עדיפא הול״ל מדין נודר בחרם ואמר שלא הי׳ בלבו אלא חרמו של ים, שבת״ח אפי׳ שאלה א״צ. ובריטב״א ונמוק״י נדרים יח, ב ועוד שהוא בדרך רחוק. בחי׳ ר״מ אימראן נדרכים כ, א שאין לך פירוש זר גדול מזה. אבל בפי׳ הרא״ש נדרים כה, א, שאינו משונה כ״כ. וראה משה״ק ע״ז בערוה״ש רי, י שהלא אין משונה יותר מזה. ולכאו׳ הכוונה שהפי׳ משונה, אבל דרך לפעמים לדבר כך. גם ביראים ז, שלא שינה מדרך המדברים. אבל בתוס׳ הרא״ש שם, שהוא לשון משונה לגמרי. וכ״כ בפסקיו נדרים ב, י. ואין הדברים בהכרח סותרים זל״ז. וראה שו״ת בית אפרים תנינא עב ד״ה ומ״ש כ״ת להקשות. ובכ״מ שג״ז בכלל ל׳ בנ״א, ראה ש״ך רח, ה. אמרות טהורות נדרים רח ד״ה ד״ה הן אמת. ובנמוק״י נדרים ח, א שבמה שנשמע וסובל הלשון אפילו באפשר רחוק הולכים אחר מחשבת לבו. ואכ״מ. ולכאו׳ עדיפא נדו״ד מדיני נדרים).
עוד יל״ע אם י״ל שעצם האמירה שהוא גוי מורה שאינו מקבל תורת ומצות ישראל, וג״ז אסור, ובכלל אביזרייהו דע״ז הוא. וראה לקט הקמח שם שכשכופר שהוא יהודי ככופר באלקי ישראל, דישראל אורייתא וקוב״ה חד הוא. ובפרט לדברי היש״ש ב״ק ד, ט שאפי׳ במקום סכנה חייב למסנ״פ שלא לשנות דבר מדברי התורה. וילה״ע גם שבשו״ע לא הובא בשרש האיסור שנראה כמודה לדתם. ואינו דומה למה שהותר לומר שלא למד או שאין לו מעלה אחרת בעניני המצות (רא״ש ע״ז שם. ומפורש יותר ברי״ו תולדות אדם וחוה ני״ח, ג), שהרי אינו כופר בזה. ואולי הכי סברי רבנן שהחמירו בזמן המלחמה, שאסור מצ״ע לפי שבאמירתו כופר בתורת משה. ודחוק קצת. אמנם, כן ראינו בשו״ת ברוך ה׳ שם, א בנוגע לומר שהוא קראי (ושם דן בדבר תעודת קראי, ודעתו להחמיר גם בזה, ודלא כמקילים בתעודה ודרכון, שדינו כמתלבש בבגדי גוים, ואיהו ס״ל שגם במתלבש כגוי ההיתר רק מחמת דמשתמע לתרי אנפי), שגם על הכפירה בתורת משה חייב למסנ״פ, שהרי עיקר חומר ע״ז מחמת שכופר בכהת״כ, יעו״ש בארוכה. וכמשמעות תרוה״ד שהועתק אצלנו לעיל. ומצינו בריטב״א פסחים כה, ב, ובשו״ת הרדב״ז א׳קסג, הב״ד בשכנה״ג בהגה״ט יז, ובפת״ש שם י, שגם באונס להודות בדת ישמעאל חשיבא ע״ז ליהרג ואל ישתמד. ואף שאינו מודה בע״ז כלל, ומכלל הדברים ראינו שגוף הענין שמקבל דת אחרת בכלל. (וראה תשובות ישראל טויב ב, כח. ולפלא שלא הביא כלל מד׳ רדב״ז). וכן מצינו באנסוהו לעבור על שאר המצות לפי שאין תורת משה אמת או שהחלפנו אותה – ריטב״א שם שו״ת רדב״ז שם. וכן שם שמד. אבל במגדל עוז ליעב״ץ אבן בוחן לח מפרש לה, דהיינו שאונסים אותו שצריך לומר כן, דאל״ה מאי איכפת לן בדבורו של הגוי. ושם שאפילו לומר דיבור מגונה כזה בלי הוראה בפועל דינא הכי. ואכתי יש לחלק.
והנה, בש״ך קנז, יז שגזרו להרוג כל הנקרא בשם יהודי. ומשמע שגם בכה״ג אסור. אבל עיקר כוונתו לענין אחר לחלק במשנה מלבושו, אם הוא מחמת הגזירה על לבוש יהודים או על יהודים. (וראה בנמוק״י ב״ק מ, א שגזרו שיהרג על הנקרא בשם יהודי על שאינו עוע״ז). וגם קאי בזמנם דוקא, שמתפרש רק באופן שמודה לדתם.
וראה שו״ת אמרי יעקב שטרן א, יו״ד צד, שנשאל בנדו״ד ממש. וקס״ד להתיר מחמת סברא הנ״ל דבזמננו שאני. אבל לא ברירא לי׳ מילתא. והתיר לומר רק שהוא צרפתי או אוקריאני, דהו״ל לישנא דמשתמע לתרי אנפי.
ובזכרון בספר שם שמה שאומר שהוא מאומה אחרת אינה הודאה בע״ז שיכול להיות שמקיים זמ״צ ב״נ. אלא שבלא״ה אין חשש שהרי יכול להיות יהודי מאומה אחרת. ולהנ״ל שהאיסור גם כפירה במצוות ישראל, יתכן דלא סגי מה ששומר זמ״צ. ויל״ד.
גם בב״ח שם מצינו שהביא תשו׳ רבינו מנחם מ״צ, שגם כשלא אמר כלום לרווחא דמילתא אם לבו נוקפו יתענה בה״ב, ומשמע שעכ״פ מדת חסידות איכא גם באינו מודה לדתם. וכן בס׳ היראה לר״י כתב שגם אם יאמרו לך גוי אתה אמור יהודי אני. אבל התם יש בזה חסרון שי״ל שמתפרש שמודה אף שלא אמר כלום. ואכן בס״ח קיז, הובא בשכנה״ג בהגה״ט יט, כתב שאם שומע שאומרים שהוא גוי צ״ל שהוא יהודי. ונראה מדברי שכנה״ג, והביאו בדרכ״ת שם סג, שעשה פלוגתא בדבר. אבל בפשטות בס״ח לא מיירי במקום סכנה. וכ״כ במגדל עוז ליעב״ץ באבן בוחן נא, ודלא פליגי ס״ח ורבינו מנחם. וראה גם שו״ת מהרשד״ם יו״ד קצט, הב״ד בשכנה״ג שם בהגה״ט ט, בנדון דידי׳ דליכא חשש איסור, דודאי מדת חסידות הוא להרחיק האדם עצמו בכל מיני הרחקות שאפשר. אבל גם הוא לא מיירי ממקום סכנה. אבל ילה״ע מדב״ר ב, ח שנענש משה שלא נקבר בארצו ששמע בנות יתרו אומרות איש מצרי הצילנו והוא שותק. והובאו ד׳ המדרש בשו״ת מהר״ם מרוטנברג ד״פ רסט. ובהערת המהדיר במהדו״ח שכנראה פי׳ דקאי שלא במקום סכנה. וכן הובא לעניננו בס״ח קיז. וראה שארית יעקב אלטונא תפ״ו שמות ב, יט. ולכאו׳ הרי ברח לנפשו (וראה תפארת משה בלוי מאמר כא שלכן הותר לו דבמקום סכנה הותר בלישנא דמשתמע לתרי, עיי״ש. וראה גם מעין בית השואבה). וי״ל שלא היתה סכנה שהרי גם יתרו ברח כבסוטה יא, א. גם אפ״ל שנענש לפי חסידותו. אמנם, בתוספות השלם שמות שם, שאמר להדיא מצרי אנכי. אלא שלמהרי״ל דלקמן מותר לומר מצרי אנכי דמשתמע לתרי אנפי, שגם ישראל קרויים כך כחנן המצרי. אלא שבמהרי״ל משמע שגם אותה הערמה אוסר הרא״ש, כנ״ל.
וידוע מעשה רב הן אצל כ״ק הרה״ק הרלוי״צ שניאורסאהן (רשימת זכרונות הרבנית חנה ע״ה חו׳ ב ע׳ 11), והן אצל בנו כ״ק אד״ש (ולפי המסופר לא אבה גם להשתמש בלישנא דמשתמע לתרי אנפי. ואולי מחמת מדת חסידות, או כהדעות שהותר רק לצורבא מרבנן, ולא רצה לסמוך ע״ז מחמת חסידותו. וכדברי הרמ״א יו״ד רה, א שבזה״ז לכו״ע דיינינן להו כדין ע״ה).
בנוגע לישנא דמשתמע לתרי אנפי – ראה בשו״ת מהרי״ל שם שיאמר שהוא מצרי או אדומי. ושם גם שיאמר שהוא גוי, שמתפרש גוי קדוש. ולהעיר משד״ח אס״ד מערכת חירופין ה ד״ה ומכל האמור. וכן יכול לומר שהוא משיחי, עיי״ש במהרי״ל. והובא משמו גם בחידושי הר״ז בינגמן שבקובץ מורי׳ שם. ולפלא שלא ציינו המו״ל שם לשו״ת מהרי״ל. וראה תורת חיים ע״ז יז, ב שא׳ מהקדמונים אמר ״קיין איד״ ומתפרש ״כן איד״. וראה נזה״ק לב״ר פ׳ תולדות סה, י שלכן אמר יעקב אנכי מי שאנכי ועשו הוא בכורך, שעשו עוע״ז. (ואף שאין מביאין ראי׳ מהדרוש, מדבריו מובן שהאיסור גם כשאין רוצים להעבירו). ויש שכתב להתיר לומר שהוא נוצרי, שפירושו שומרים. וצ״ע. וראה אמרי יעקב שם. קשת יונתן יו״ד ג. ולכאו׳ עצה פשוטה שיאמר שאינו יהודי אבל מאמין באחדות ה׳ ותורת ישראל.
והנה, בש״ך יח הב״ד מהרש״ל שהותר רק לצורבא מרבנן, ושכ״מ בפי׳ הרא״ש נדרים שם. (אלא שלא הביא הרא״ש כלל הפי׳ שהוא לישנא דמשתמע לתרי אנפי). אבל בר״ן נדרים שם דרבותא קאמר אפי׳ לצורבא מדרבנן. וראה גם ברשב״א שם. ובשכנה״ג בהגה״ט יח שהרמ״א סתם דבריו ומשמע שהותר לכל אדם. וכש״כ במקום סכנה שבודאי מותר. (ועוד כתב בש״ך שההיתר רק במקום סכנה. אלא שביש״ש ב״ק י, יט שהביא בש״ך מוכח שמש״כ להתיר רק במקום סכנה קאי רק אלבישת מלבושי גוים שאיסורו משום ובחוקותיהם. אבל גוף האמירה שעיקרו בלב, סגי לי׳ גם בכדי לפטור מהמכס). וראה שו״ת מהרש״ם ח, קסו שסמך ע״ז לדינא.
וראה אריכות בקובץ העו״ב א׳כה. אור ישראל מאנסי סד. סה. האוצר מג.
#29173
