Can I finish off Shmoneh Esrei During Nakdishach to catch the rest of Kedusha?

 

Question:

If someone is holding around Sim Shalom in his quiet Shmone Esrei, while the Shliach tzibur is reciting Chazaras Hashatz and getting close to קדושה, can the yachid continue finishing his Shmone Esrei (probably until after the first יהיו לרצון) while everyone says Nakdishach? This way he will be able to continue with the Kahal for קדוש etc. Or does he immediately need to be silent and concentrate on the words even for the first Nakdishach part?

 

Answer:

He needs to be silent immediately and listen to Nakdishach too until after Yimloch.

 

Sources:

פשוט שמצות קדושה לשמוע נקדישך מהש״צ ולענות, וכמפורש בשו״ע או״ח ריש סי׳ קכה (“אין הצבור אומרים עם שליח ציבור נקדישך אלא שותקין ומכוונין למה ששליח ציבור אומר עד שמגיע לקדושה ואז עונים הציבור קדוש”) ובאדה״ז שם, והוא משו״ת הרא״ש ד, יט. ואף שהמנהג שהקהל אומר נקדישך מטעם הידוע להם (ראה שם סוף ס”א) ע״ד הקבלה – בדאא״פ לומר כיון שהוא באמצע תפלתו, הדרינן לעיקר הדין ושותק מתחילתו. וכן מפורש ביש נוחלין א הגה יד, עייש״ה. והב״ד בחלקם במג״א קכה, א. וראה כה״ח סו, יח לענין ההפסקה ברכות ק״ש. ועד״ז בחיי״א כ, ד, ובקיצור שו״ע טז, ג. ובמקו״ח סו, ג מצינו בעיקר הטעם שמפסיק לקדיש וקדושה בברכות ק״ש שהוא רק מחמת שהש״צ אומר נקדש או ואמרו, עיי״ש מה שחילק בזה לפי דרכו.

וכתב אדה״ז שם במוסגר שיש לנהוג בו דין קדושה כמו בקדוש וברוך. (וכש״כ שכ״ה לדעת האריז״ל שנקדישך עיקר בקדושה, ויש לאומרו מלה במלה עם הש״צ, ונתחבטו במקורו ובטעמו (שציין בשעה״כ ענין חזרת העמידה ג לתוספתא פאה. ולא נודע מקומו), ובשמן ששון נב, א שכ״ה ע״ד הסוד, ועכ״פ נקדישך נוגע ביותר שה״ז עליית חג״ת לחב״ד, ובכל אופן, ה״ז לתקנת האומר קדושה בעצמו. וא״כ באופן כזה כשאא״פ לאומרו, לפחות ישמע, משא״כ אם ימשיך הלאה בתפלתו).

ובראשונים ברכות כא, ב וסוכה לח, ב, האריכו בהחילוק בין מתחיל עם הש״צ שאומר נקדש או נקדישך עם הש״צ, משא״כ בעומד בתפלתו ששותק מתפלתו. ולא נחתו לחלק שבמי ששותק שתיקתו היא רק משעת פסוקי קדוש וברוך.

וכ״כ בשו״ת מתת ידו מב, שצריך לשמוע כל הקדושה. והיינו מנקדש עד ימלוך ועד בכלל. וכ״כ בקובץ אור תורה אייר תשנ״ב ע׳ תרכה בשם הגרח״ק. (ובאו״א בשמו – דולה ומשקה שציגל ע׳ 97. וראה אשי ישראל פפויפר לב הע׳ נג – משמו. אבל שם קאי כנראה על שאר הקדושה). וכ״כ במשנה הלכה על המשנ״ב קד, ז ד״ה כתב במ״ב ישתוק.

אבל ראה הליכות שלמה ח, לח. (ולכאו׳ ילה״ע גם מל׳ המשנ״ב קכה, ג שבעת אמירת הפייט כשרואה שהציבור מתחילין קדוש וגו׳ יפסיק, ול״כ להפסיק כבר מנקדש או נקדישך. אבל אינו דהתם קאי בפייט שאומרים בין התחלת הקדושה לקדוש, כפשוט, וכבר שמע (או אמר) התחלת קדושה, ומזהיר שלא להמתין באמירת קדוש).

וארווחנא בזה ליישב ל׳ הטור או״ח קד, שאינו פוסק לאיש״ר ולא לקדושה וקדיש, דקדיש מאי בעי הכא, שהרי כבר הזכיר איש״ר. וראה ב״ח ודרישה שעמדו בזה. וראה גם חמד משה שם. וכ״ה גם ברש״י סוכה לח, ב ד״ה הוא אומר ברוך, שכשש״צ אומר קדיש או איש״ר ישתקו. וראה כפות תמרים שם לתוד״ה שמע בשעת רש״י. אבל בתוס׳ שם העתיקו בשינוי. ולהנ״ל י״ל בכוונתם דקאי אקדיש בכלל, ועלה קאמר ששותק ומכוון לש״צ. ור״ל שיש לשמוע מתחילת הקדיש, והה״נ לגבי קדושה. ודוחק עכ״פ בל׳ הטור.

והנה יש שהביא משלחן שלמה קד, ג שמפסיק רק לקדוש וברוך (ונסתפקו לפ״ז אם מפסיק גם בימלוך, מחשש הפסק, למ״ד שהוא הפסק, ולמ״ד שאינו מעיקר הקדושה. (ואכ״מ בעיקר הענין). ובתפא״י הלכתא גבירתא ברכות ה, א: עד ברוך כבוד. וכ״ה בשלמי ציבור הל׳ תפלה דיני עניית אמן יד (במהדו״ח – ע׳ רח). וראה ערוה״ש קד, יג: עד ימלוך. והיינו עד בכלל. וראה בל׳ התוס׳ סוכה לח, ב: ולכשיגמור קדושה יחזרו לתפלתן. ועד״ז ברש״י שם ד״ה הנ״ל. ובפשטות היינו שגמרו כולו. ולכאו׳ מאי קמ״ל. ואולי נוסף להנ״ל דקאי גם על ימלוך, וכן הבין בשו״ת מתת ידו שם, עוד איכא למימר שמרמז בזה שצריך לשמוע כולו מתחילתו. ודוחק. וילה״ע שבכ״מ בראשונים תיבת ״קדושה״ מעיקרא מתפרשת באופן דקאי רק אפסוקי קדוש וברוך. ומצינו שיש שכתבו יתר על כן לשתוק עד גמר ברכה ג׳ – ראה תשוה״נ ב, עה. דברי שלום קרויז ד, מח. וראה אז״נ ב, ס, ב. שם ג, סז. ד, מא). אלא שמתוך עיון בדבריו מתברר שאי״ז כוונתו כלל, שכתב בכלל שמפסיק לכל מה שמותר לק״ש, ולטפויי קאתי, שבאמצע תפלתו חייב לכוון לא רק לקדיש וקדושה וברכו אלא גם לאמנים דהאל-הקדוש וש״ת וכיו״ב. (והיינו, לא רק כהמשך הקדושה כנ״ל, אלא ששותק גם עבור אמן דהא-ל הקדוש וש״ת מצ״ע. וראה פרישה קד, ז. א״א מבוטשאטש סו למג״א ד״ה כתבתי בסופו. (ובשלחן מלכים ו בהלכה למשה פד העתיק משמו בסי׳ קכד לשמוע כל האמנים. ולא מצאתיו שם). אבל שאר הפוסקים סתמו הדבר, ונראה יותר דס״ל שאין להפסיק ולשתוק. וי״ל של״ש דין שוכ״ע באמן, שהמצוה לענות אמן על הברכה, ושוכ״ע הוא על הברכה. וראה פמ״ג קכח בא״א כט. אמנם, ראה בלבוש קט, ב במתפלל עם הש״צ ששומע עניית אמן של הציבור על הא-ל הקדוש וש״ת ושכ״ע. אבל אדה״ז שם ג כתב באו״א שא״צ לענות אמן כמו שהש״צ א״צ, יעו״ש. כן מוכרח בשו״ת תרוה״ד יא. וציין לזה במלבושי יו״ט ללבוש שם. וראה שערי זבולון ט, י). ובחנם עשה מי שעשה פלוגתא בזה. וז״פ.

(והא ליכא לאקשויי, שאם בנוגע ימלוך תליא בפלוגתא אם להפסיק, כש״כ בנוגע לנקדישך, שאינו דומה, שימלוך לדידהו אינו מכלל הקדושה ודמיא ללעומתם או ובדברי קדשך, וע״ד ההוספות שמוסיפים בשויו״ט. אבל נקדישך – אף שאינו מעיקר הקדושה גופי׳ – הוא התחלה והזמנה לעני׳ (ראה ערוה״ש קכה, א-ב), שמצות קדושה שתהא בדרך עני׳ לענות אחרי הקורא. (וכמו במלאכים שזה עונה וזה קורא – פרדר״א ד. וראה רוקח ברכות שיט. אבודרהם במקומו. וכל׳ התוספתא ברכות א, יא, ולהפי׳ דקאי בקדושת העמידה. וראה ראבי״ה ברכות סו בפי׳ עונין. אבל איהו מפרש לה בקדושת יוצר. וראה תנדבא״ר יג). ומה״ט גם בברכות ק״ש עליו להפסיק לשמוע נקדישך, אף למ״ד שאינו אומר ימלוך, וכבכה״ח וקיצור שו״ע שם, וכדלקמן).

ונראה פשוט שדינו כבקדיש, שגם בזה נראה לכאורה שצריך להפסיק בתפלתו ולשמוע מתחילת הקדיש, שהרי בשמע ציבור עונין קדיש ולא שמע מהש״ץ יתגדל עונה רק יש״ר ולא איש״ר אא״כ יכול לכוון דעתו שידע על מה עונה – ראה מג״א נו, ה. אדה״ז שם ד. ועיקר ההפסק בשתיקה בתפלה לכאורה נראה ג״כ שהוא עבור איש״ר (ולא לשבח בפ״ע דיש״ר). ופשוט ג״כ של״ש שימשיך בתפלה כעומד לפני המלך וגם יחשוב בשעת מעשה לדעת על מה עונה בשתיקה. ובפשטות גם איסור יש בדבר. ודוחק לומר דסגי לי׳ בשוכ״ע, אף שבעונה צריך שידע על מה עונה. וראה לקמן מזה. (וכמו שהוא לגבי ההפסק שבדיבור בברכת ק״ש לאמן על דאמירן בעלמא, ראה במג״א סו, ו, ובשו״ע אדה״ז שם ה, וכן בסידורו בהל׳ תפלין, שישמע עד ואמרו אמן. אלא שי״ל דהתם שאני, לפי שי״א שיש לענות גם מיתברך ואילך כבמג״א ואדה״ז שם. ויותר נראה, שלא נצרכה אלא להדגשה שם, לומר שאינו חוזר לתפלתו אחרי יתברך כבתפלה. אבל בודאי עליו לשמוע מתחילת הקדיש. והה״נ בדין שוכ״ע בשותק בתפלה, שאין טעם לחלק). והה״נ לגבי קדושה, שמצות הקדושה  גם כך כמו בקדיש, כמפורש בשו״ת הרא״ש שם ובכמה דוכתי, שישמעו וישתקו מתחילתו עד קדוש.

אמנם, הא בורכא, שמפורש במג״א קט, ב ואדה״ז שם א (אבל ראה הגהות לבו״ש למג״א שפי׳ באו״א) שבנכנס לביהכ״נ  ומצא ציבור מתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שיגיע ש״צ לקדיש בענין שיוכל לענות אחריו יהש״ר אף שלא יוכל לענות איש״ר יתפלל. ומינה, שממשיך להתפלל בעוד בש״צ אומר התחלת הקדיש עד לתיבות יהש״ר. (ומעולם נתקשיתי מי יוכל לשער עד כדי כך שיוכל להספיק במשך זמן אמירת תיבה אחת. ומצאתי בבגדי ישע שם שעמד בזה). אלא שבאמת צ״ב, שהרי מצות הקדיש היא לשמוע מהתחלתו ולענות אמן. ומה ירויח בזה שעונה רק יהש״ר. ועוד צ״ב, שהרי איש״ר עדיף טפי מאמן דהא-ל הקדוש ואמן דש״ת, שהרי לדעת המחבר בברכות ק״ש מפסיק רק לאיש״ר ולא לאמנים דהא-ל הקדוש וש״ת. ואם עליו להמתין מלהתחיל כדי שיוכל לענות אמנים הללו, מדוע לא ימתין שיוכל לענות אמן דאיש״ר. ובהכרח, שכיון שיש״ר שבח בפ״ע, כמפורש בסי׳ נו ברמ״א ובמג״א ה ואדה״ז שם ד, אף שכשהותר לו להפסיק בברכות ק״ש הותר לו להפסיק לשניהם בהדי הדדי, מ״מ עניית אמן כשלעצמה אינה דוחה תפלת ציבור. ועדיף שיתחיל עם הציבור, ויספיק לענות יש״ר בעצמו ולא בשוכ״ע. אמנם, בעומד בתפלה ודאי עליו לשתוק מתחילת הקדיש.

אלא שכ״ז בקדיש, שב׳ ענינים בעני׳, עניית אמן ועניית יש״ר. אבל בקדושה (אף שאיש״ר עדיף מקדושה, הן שעדיף לרוץ לעניית קדיש, והן לגבי הפסק בתפלת העמידה), יש רק עניית קדוש, שהוא עני׳ על נקדישך, ומסתבר שאין לו לבטל עיקר מצות קדושה, שלא לשמוע   התחלתה מהש״צ. אלא שבדיעבד ודאי עונים קדושה גם ללא ששומע התחלתה מהש״צ (ולא רק מטעם שלא יהא נראה ככופר וזלזול בציבור). וכדלקמן. ואכן בס׳ שבו ואחלמה ברכות כא, ב (ע׳ קלד) עמד בזה. וכתב בפשיטות שכמו שבקדושה שצריך לסיים קודם שיגיע הש״צ לנקדישך, ה״נ בקדיש צריך לסיים קודם שיגיע לתחילת הקדיש. אלא שלא נחית לכך שבמג״א מפורש שאינו כן. ולהנ״ל, חלוקים המה. וא״ש דיוק הל׳ בראשונים (מרדכי ואגודה ועוד) ״עד שיגיע לקדושה״ (כבגמ׳ ברכות כא, ב. אבל ראה לקמן) ו״עד שיגיע ליהא שמי׳ רבה״. ואכן ז״כ המג״א, שדייק מדבריהם, שבקדיש שאני שהעיקר שיגיע ליש״ר ולא לאמן.

וי״ל כ״ז בסגנון אחר, שכמו שמפסיק בדיבור אפי׳ בתפלה (לקדיש, כר״י ור״ש תלמידי ר׳ יוחנן ברכות כא, ב, שמפסיק לאיש״ר. וי״א אפי׳ לקדושה – ראה תר״י ברכות ז, ב בדפי הרי״ף שהביא ״דפליגי בגמרא אם מפסיק לקדיש ולקדושה״, והב״ד בשתיקה ברא״ש ברכות ב, ה. והובא גם בב״י סו ד״ה ולענין להפסיק. וראה בשו״ת בית יעקב מצויזמיר טז, שהקשה שהוא תמוה שהרי אין שום פלוגתא בזה. וביאר, דמשמע להו בפי׳ הגמ׳ שאין לעשות כן לכתחילה להתחיל להתפלל כדי להפסיק באמצע תפלתו משום קדושה, אבל היכא דעבר או אירע לו כן איכא פלוגתא אם פוסק. אמנם, לולא דבריו, יותר נראה לפענ״ד, דקדושה אגב גררא נקטי׳, והכוונה לפלוגתא שבגמ׳ אם מפסיק לאיש״ר. שו״מ שכדברינו העלה נכד המחבר בקונט׳ ישועת יעקב יז, נדפס בנספח לשו״ת בית יעקב מהדו״ח ע׳ תשכ, ודחאו. ואין דחייתו מוכרחת. ושו״ר שכ״כ בשו״ת זכור ליצחק הררי כד, ד״ה  ואני בעניי. ויש שכתבו שט״ס בדברי תר״י. וראה עה״ג ברי״ף. אבל קשה לשבש כל הספרים. ובפרט שכך הועתק ברא״ש וב״י. אבל מהר״י אבוהב לטור סו העתיק רק קדיש. ועוד, שלפ״ז אזדא הראי׳ שמפסיק בק״ש לקדושה. וראה גם בשו״ת רעק״א ג, עא, ונעתק בהגהות רעק״א למג״א סו, ה. ישועו״י סו, ג. (וכדבריו, כ״מ במהר״י אבוהב שם). חי׳ ה״ר ב״צ קואינקה מיורשת״ו עמ״ס ברכות מכת״י בקובץ מן הגנזים ד ע׳ שז) – שמסתמא עליו להמתין ולשמוע נקדישך, הה״נ במפסיק בשתיקה.

והנה בכמה ראשונים נזכר הלשון שמפסיק לקדוש. אבל בפשטות כוונתם בזה שמפסיק לקדושה בכללה, וגם נפלו שיבושים שבכ״מ צ״ל לקדיש. ובכ״מ מצינו שנזכר תיבת קדוש והכוונה לקדושה בכלל, וכמו שמפסיק גם עבור ברוך (וימלוך), אף שלא נזכר בדבריהם. ומצינו גם איפכא שנזכר קדושה, והכוונה רק לקדוש ברוך. ועכ״פ, גם כשנזכר שמפסיק כששומע קדוש – איכא לפרושי בקל שכוונתם שמפסיק כבר מתחילתו.

אלא שלפעמים בלא”ה אין הש״צ אומר נקדישך בקול, שאומרו ביחד עם הציבור, וממילא לכאו׳ חסר טעם שישתוק. ונסתפקו בכ״מ אם מועיל לשמוע מחבירו. וראה שו״ת אג״מ או״ח ג, ד. אבן ישראל ט, סג. ועוד. אבל מפורש במאירי ברכות יג, ב, שיהא הקורא שותק ושומע מפי הציבור או מפי ש״צ. ובכמה ראשונים נזכר הל׳ ציבור בד״ז, שישתוק ויכוון למה שהציבור אומרים, ולדוגמא: אוצר הגאונים ברכות כא, ב. רא״ש ברכות א, יח. או״ז ברכות צז. ראבי״ה תרפה. השולחן תפלה ד בשם ר״ח. ועוד. ובס׳ הבתים תפלה ז, לב בשם בה״ג: שותק עד שיענו הקהל. ותו לא.  וכן בבה״ג גופא, ברכות ג, נקט בלישנא  ״וכד אמרינן – בל׳ רבים – ויתברך הדר״. (ראה מה שדייק בלשונו דקאי אציבור, לענין אחר בשו״ת משכנות יעקב א, עו). ובאשכול א, יא: וכדאמרי ציבור יתברך הדר. וכ״ה בפשיטות בסידור הרס״ג בל׳ ערבי שצריך לשתוק ולשמוע מה שאומר הציבור [בערבית – אלגמאעה] מארבעה דיבורים הללו (ברכו, קדוש, מודים ויהש״ר) ולהתכוון בלבו. וכ״ה בלקח טוב ר״פ ואתחנן: ישתוק מתפלתו עד שהעם עונין. וברוקח שכד הביא ב׳ דעות בזה אי מהני השמיעה מהציבור. והוא סובר שאינו יוצא בשמיעה רק מהש״צ, ובכלל ס״ל שאין לו לשתוק ולשמוע. (אבל משמעות דבריו ברורה, שנקט בדעת רש״י ושאר ראשונים שנקטו ל׳ ציבור, שכונתם כפשוטה לשמוע מהציבור). וכן בערוגת הבשם לר״א בן עזריאל ב ע׳ 23 הביא ד״ז כקושיא על הדעות שצריך לשמוע, שהרי ציבור אין מתכוונים להוציא. וברירא לי׳ שלדעות ששותק שומע מהציבור. וכדבריהם שהשמיעה מהציבור אינה מועילה שאין מכוונים להוציא – כ״מ גם  בלקט יושר ע׳ 20. אבל כדברי המאירי, כ״ה בשו״ע כה, י (ודאדה״ז – כא) שבשמע קדיש וקדושה וכו׳ בין תש״י לתש״ר שותק ומכוון למה שהציבור אומרים. ועד״ז בשו״ע קט, ג (אף שי״ל בדוחק דנקטו ל׳ ציבור והכוונה אש״ץ, או משום קדושה דסידרא). ובפרט להדעות שהש״צ אומר ביחד עם הציבור ואינו מגבי׳ קולו בעת שעונין עמו (כפשטות דברי הרמב״ם בסדר תפלות. וכן נקטו כמה רבוותא. ואכ״מ. וקנה שביתתו במק״א – ראה 23657 ד״ה ושקו״ט). ובאיש״ר נהוג כך בכ״מ. ולכאו׳ מוכרח כן מצ״ע לגבי קדיש, שהרי הש״צ אכן אומר ואמרו אמן, אבל אין כאן כוונה מהש״צ לשם עניית אמן. וכש״כ לגבי ברכו, שאין הש״צ אומר ברוך ה׳ המבורך בקול. ובלבוש נו, ג שהש״צ אומר איש״ר בלחש. וכ״ה להדעות שמפסיק בתפלתו לשמוע אמן דהא-ל הקדוש, כנ״ל, שהוא בשמיעה מהציבור. ואולי קאי כמ״ד שבדרבנן אצ״כ, או משום הרהור כדבור באונס (ראה ב׳ האופנים בשו״ת לבו״מ קמא יז, א. אבל סתר משנתו שם במהדורא רביעאה רלז, ב בסופו), או דתפלה שאני, או דמעיקרא אין ענינו שיהא בגדר דין עני׳, והוא דין שמיעה כבחזרת הש״צ (ראה גנזי חיים רייזנר קכה), שגם בזה נקטו בל׳ שוכ״ע (ראה שו״ע אדה״ז קכד, ז. ובביאור דבריו, בשערי תפלה ומנהג אשכנזי א, עה. אבל ר״ל שם דבקדיש וקדושה ה״ז פחות גם מחזרת הש״צ. ואינו מוכרח. אבל גם לדבריו א״ש), אף שאין כאן חובת תפלה דיחיד. וי״ל שענינו מה שמצטרף להציבור, בבחינת לישתף איניש בהדי ציבורא. ובסגנון אחר, שבחובת ציבור אין חובת כוונה לצאת מדין שוכ״ע. וכ״מ ממה שנקטו הראשונים בלישנא דשוכ״ע דוקא. והרי כך הוא בסוגיא דסוכה שם שממנו למדו שוכ״ע בקדושה, בשמיעת יאשיהו דברי הספר משפן ללא כוונה להוציא. וי״ל שכ״ה גם בשומע הלל מהציבור שבסוכה שם, שיוצא גם מצות עניית ראשי פרקים בשמיעתו מהציבור. (ולהעיר ממאירי סוכה שם שהלל אינו תפלה גמורה שצריך לומר בעצמו וסגי בעניית ראשי פרקים. וראה אצלנו 25250). ועוד דמשמע שגם הש״צ יוצא מהציבור, שהרי אומר רק ברוך הבא, והן אומרים בשם ה׳. ובירושלמי ברכות ח, ח כמעט מפורש שגם המקריא יוצא בשוכ״ע ע״י שמיעה מהציבור. וראה שו״ת שבה״ל י, יז, ג. אז״נ ב, ס, ה. עולת יצחק רצאבי א, כ, ד. נתן פריו סוכה שם. ועוד. והאריך בזה בשו״ת לב אהרן בוארון א, או״ח ז. והוכיח כן מכמה דוכתי. וראה גם קובץ בית אהרן וישראל רס, ע׳ קכד ואילך.

והנה, בכה״ח קד, לו כתב שאם אינו שומע הש״צ היטב לא ישתוק. וכ״מ במשנ״ב קכה בבה״ל ד״ה אלא. וראה שלחן הטהור קד בזר זהב ג.  וראה גם שו״ת יבי״א ו, טז, ב. אבל להנ״ל יכול לשמוע מהציבור. (וחידש עוד בכה״ח שם, שמותר שלא לשתוק אם מתבלבל מכוונתו. וצ״ע. וכן בעויו״ח משפטים ו כתב עד״ז, וכתב גם לחדש שבאם אין הש״צ מכוון להוציא אין בזה תועלת. ונגררו אחריהם בשו״ת יבי״א שם. שרה״מ ד, נג. וראה שם ו, לה. ועוד. וג״ז צ״ע. וראה בכיו״ב אצלנו 28441 לענין שמיעת ה״א אמת מהש״צ).

אמנם, באמת איכא למימר דמה״ט נקטו הפוסקים לשמוע מהש״צ אף שיוצא יד״ח עני׳ גם מהציבור, לפי שצריך לשמוע גם התחלת הקדיש וקדושה מהש״צ. וא״ש מה שהוסיף (ושינה) הטור בשם ר״ח (וכלשונו כ״ה בשו״ע) שישתוק ויכוון ״למה שאומר הש״צ״ (שאינו כל׳ פירש״י סוכה שם ובתוס׳ שם ובברכות, ולא כל׳ בה״ג, וכן באו״ז שם בשם פיר״ח אינו כן, וכמעט כל הראשונים לא כ״כ, זולת בתניא רבתי ה, שכתב לכוון לבו בעניית החזן, וכעי״ז בעוד איזהו מקומן), שבא להוסיף דלא סגי בשמיעה מהציבור לחוד, אלא צריך לשמוע מהש״צ תחילת הקדושה והקדיש. הביטה נא וראה, שהן הן הדברים שכתב השו״ע (ואדה״ז) בסי׳ קכה לגבי עיקר מצות קדושה ש״אין הצבור אומרים עם שליח ציבור נקדישך אלא שותקין ומכונין למה ששליח ציבור אומר עד שמגיע לקדושה״ (ובשו״ע אדה״ז: ״שיאמר הש”ץ נקדישך או נקדש והציבור שותקין ומכוונים למה שש”ץ אומר עד שמגיע לקדושה״), וכאן ג״כ כתבו באותו סגנון ממש ״ישתוק ויכוין למה שאומר הש”ץ״. והדברים מוכרחים מצ”ע, אם נאמר שהש״צ עונה ביחד עם הציבור, ול״ש לשמוע גוף העני׳ מהש״צ, כנ״ל. וילע״ע בזה.

ואכתי איכא להנדז בכל הנ״ל, שכיון שהעיקר כאן אינו שוכ״ע משום כוונה לצאת יד״ח כנ״ל, נימא דשאני הך שוכ״ע שבתפלה מעונה ממש, שהעיקר שמשתף עצמו עם הציבור ע״י שתיקתו, וא״צ לשמוע נקדישך. אבל קושטא קאי שז״א, דלא זו בלבד להשיטות שצריך לשמוע מהש״צ דוקא, כנ״ל, ודאי מצותו ככל שוכ״ע דעלמא, אבל גם להשיטות דסגי בשומע מהציבור, אף ללא כוונה לצאת (והוא העיקר אצלנו כנ״ל), הרי סו״ס נקטו הראשונים בלישנא דשוכ״ע, והיינו שדינו כשאר עניית דבשב״ק, ולא נהירא כלל  לחלק ולומר שבזה סגי בשמיעת קדוש וברוך (וימלוך) לחוד. ועוד, דאתל״ה תצא דינ״א שבעונה ממש אי״ז רק בגדר הידור מצוה, אלא כך הוא עיקר אופן קיום המצוה, ואמאי נקטו התוס׳ ורא״ש (ועוד) שהוא רק להידור, שהרי לפ״ז חסר בעיקר הדין לכתחילה.

ויש לבאר יותר בכ״ז, שדברינו בנוגע צורך שמיעת התחלת הקדושה, היינו אף שאינה מעכבת למעשה לגבי עני׳, כמפורש בשו״ע אדה״ז קט, ה במוסגר. וה״ט דהתם בדיעבד הוא, אבל אנן קיימינן השתא לכתחילה בדאפשר. וע״ד החילוק שם ג, שכשאינו מוכרח אין לו להתחיל עם הש״צ לכתחילה.

ועוד, שי״א בנוגע יחיד המתפלל עם הש״צ, שללא אמירת נקדש (או נקדישך) אסור לו לומר קדוש וברוך וה״ז הפסק – ראה שו״ת אג״מ או״ח ג סוסי׳ ט. ובתהל״ד קט, ג, שבהגיע לאתה קדוש אחרי שכבר אמר ש״צ נקדש הוי כיחיד שאומר קדושה. ושם, דל״ד לזה שמותר לומר קדוש עם הש״צ כשאין הקדושות שוות, דשאני התם שהש״צ ג״כ אינו אומר נקדש. (ובמשנ״ב קט, יז אכן פי׳ שאומר גם כל מה שאומר הש״ץ, כגון כתר במוסף אף שנמצא בשחרית). ונהי דלא קייל״ן הכי, ומפורשת דעת אדה״ז, שיכול לענות קדוש עם הציבור אפי׳ לא אמר או שמע נקדש, כנ״ל (ומשמע ברור דקאי כשלא התחיל תפלתו עם הש״צ. ובמאירי ברכות כא, ב הביא ב׳ דעות בזה) – כולי האי לא מפשינן פלוגתא (ולהעיר, שאדה״ז כ״כ במוסגר, ולכאו׳ הסגירו מחמת ספק). ונראה ברור בדעת אדה״ז, כלשונו שהוא רק בגדר ש״לא מנעוהו״ מלענות, אבל אי״ז לכתחילה (ראה גם משנ״ב קט בבה״ל ב ד״ה אם ובבה״ל ג ד״ה שאין), דאל״ה היכי שרינן לי׳ לכתחילה לומר נקדישך בתפלה, ולא חיישינן להפסק, ועכצ״ל לפי שכך מצות קדושה לכתחילה. והוא כמו שמותר לענות קדיש קדושה וברכו אפילו לא שמע מפי הש״צ – רמ״א קכד, יא. אדה״ז שם יא בסופו.

[ולכאו׳ תלוי בטעם הדין דאומר קדושה בתפלת לחש שלו, אם הוא מחמת שאינו בגדר הפסק, או שאינו יחיד. ובראשונים מצינו ב׳ הסברות. ובמרדכי ברכות ג, סד כתב בב׳ האופנים. ולכאו׳ כשאומר מלה במלה מתחילתו שפיר אפ״ל שאינו יחיד (ראה אדה״ז קט, ג ובהנסמן שם עה״ג) אבל כשאינו מתחיל עמו יחד, ק״ק לומר שדינו כציבור, וכדברי המאירי שם, בטעם שמתחיל עם הש״צ שיראה לגמרי כעושה עצמו טפל לתפלת החזן, אבל עדיין איכא להסברא שאי״ז הפסקה לפי ששם מקומו (ובסגנון אחר שאומר ברכה שלישית במטבע אחר). אלא שעכצ״ל דסו״ס איכא שם תפלת ציבור עלה, שהרי אסור ליחיד לומר קדושה, ומ״מ אכתי חסר בגדר שתהא תפלתו טפלה לתפלת הש״צ. ובתוס׳ ריה״ח שאי״ז הפסקה שכיון שקבעו שם קדושה יכול לענות עם הציבור, ויל״פ בטעמו שכיון שעונה עם הציבור אינו בגדר יחיד. ומ״מ נראה שאי״ז לכתחילה. ובפרטיות יותר, שאמירת קדושה עם הש״צ שלא בתור טפל לש״צ אינה בגדר עניית קדושה לכתחילה, שאופן אמירתה בא׳ מהשתים – או בדרך עני׳ כעונה אחר הקורא, שהש״צ מזמין ואומר נקדישך ועונה אחריו, או בתור טפל לש״צ, שהוא כש״צ עצמו שא״צ שתהא בדרך עני׳ שהרי הוא הוא הקורא. ואמטו להכי, כשלא שמע וגם לא אמר נקדישך עם הש״צ, אין כאן  מצות עניית קדושה לכתחילה. ומ״מ לא מנעוהו מלענות. ואף גם באמצע תפלתו הותר לו, לפי ששם תפלת הציבור עליו].

ואכתי איכא לעיוני, דכיון שאין שמיעת נקדישך מעכבת לגבי עני׳ כמפורש בשו״ע אדה״ז  הנ״ל, נימא דעדיף לן שימשיך בתפלתו שלא להפסיד עניית קדושה, שאף ששוכ״ע עדיין אי״ז כעונה ממש, שהרי תלוי בפלוגתא, וי״א שאינו שותק בתפלה, אם משום הפסק, או שצריך שיוציא בשפתיו דייקא (ראה פסקי הרי״ד ברכות כא, ב). וכן מוכח גם מזה שאין לו להתחיל בתפלתו אם לא יגמור עד שיגיע ש״צ לקדושה. וכמ״ש בתוס׳ ברכות כא, ב  דעני׳ חשיב טפי הידור. ובתוס׳ סוכה שם, דעונה עדיף ומצוה מן המובחר. ועד״ז ברא״ש ברכות ג, יח. וראה שו״ת פרי תבואה סח. (אמנם בכ״מ שאינו לכתחילה לעשות כן לפי שמבלבלו בתפלה ולכן לא יתחיל תפלתו). אבל אינו, שאין לו לבטל חובתו המוטלת עליו כעת מחמת אפשרות דעניית קדושה בהידור אח״כ. (ול״ד לזה שבנכנס לביהכ״נ שמתבטל מלהתפלל בכדי שיוכל לומר קדושה בעצמו, דשאני התם שעדיין לא התחיל תפילתו. וי״מ שהוא גם מחמת זלזול שנראה כפורש במתחיל תפלתו, ואהני טעמא דהידור מצוה שלא יהא כמזלזל בציבור. ול״ש ד״ז כשכבר עומד בתפלה. וי״מ בההידור שהוא כהדין דמברך עדיף, ראה גם שו״ת חת״ס ו, יט. ואיך שיהי׳, הוא רק להידור, אף שמצינו באיזהו מקומן לישנא דלכתחלה ובדיעבד בענין זה. ובעיקר טעם הדין, ראה אצלנו 18358. ועד״ז הוא במה שיש להמתין מלומר קדיש אם אחד עומד בתפלתו שיזכה גם הוא, אף שיוצא יד״ח מצד שוכ״ע, דהיינו להידור. וראה שו״ת משנ״ה ד, יא). ובפרט שהוא שלא כדת, ומאי אולמא לן עניית קדושה ללא שמיעת נקדישך שאינה לכתחילה, משתיקה באמצע תפלתו. וכנ״ל שהוא רק הידור טפי אבל לא מדינא. ובדומה לדומה, להעיר מדין דילוג על הנסים בחנוכה לשמוע קדושה. ושאני התם דקס״ד שידלג לפי שאינה הזכרה המעכבת, ורוצה לקיים המצוה בהידור. (ובשו״ת צ״צ או״ח קיג דן בזה מחמת שקדושה דאורייתא, אף שמקיים מצות קדושה גם בשוכ״ע, ועמד בזה בשו״ת אר״צ א, כד ד״ה והנה בספרי שיח השדה. וראה גם שו״ת פרי השדה ג, קט. חזו״ע חנוכה ע׳ קצו. ואולי דקאי גם להדעות שאינו מפסיק, או שאינו יוצא מחמת שא״ר לענות. ויותר נראה, דקאי באופן שאינו יכול לשמוע מהש״צ. ולא מסתבר לומר שבשביל ענייתו כמצוה מן המובחר קס״ד שידלג. וראה יתר על כן בשו״ת חינא דחיי מא, ריב״ם שנייטוך יב, שבה״ל י, כה ואז״נ א, פד, שלא לשנות שים שלום לשלום רב בכדי להספיק קדושה, לפי ששוכ״ע. אבל ראה תפלת דוד להאדר״ת ע׳ לא. וצל״ע בשו״ת מעט מים כא ד״ה ואי לאו (מח, ד) במתחיל להתפלל וספק אם  יגיע עם הש״ת לקדושה, דשפיר דמי להתחיל, עיי״ש טעמו. והוסיף בה דברים דסד״ר להקל. אלא שכתב אח״כ דמסתפינא לומר כן דקדושה חשיב כדאורייתא. והרי קאי במי שיכול לשתוק ולשמוע מהש״צ, עיי״ש). אמנם, ודאי אין לו למהר בתפלתו ושלא לשמוע נקדישך, שבכך מפסיד עיקר אופן קיום מצות קדושה לכתחילה ואין לו להפסיד עיקר המצוה בכדי לקיים בהידור.

ואין לומר שיכול לשמוע נקדישך בשעת מעשה כשממשיך בתפלה, ונימא שאין תפלתו סותרת לשמיעת נקדישך, אם משום שא״צ דין שוכ״ע ממש, או שאפשר לשמוע גם כשמדבר – שהרי ודאי אסור לו באמצע תפלתו תוך כדי דיבור להקשיב לש״צ.

ועוד שכעת שעומד בתפלה מעיקרא אין עליו חובת עניית קדושה, וכמו לפני שיגיע ש״צ לקדושה שאין עליו חובת עניית קדושה עדיין – ראה משנ״ב קט בבה״ל א ד״ה הנכנס בההיתר להאריך בתפלה אף שלא יספיק קדושה. וממנ״פ לדעת הר״י ממשיך בתפלתו ואינו מפסיק גם בשתיקה, ולרש״י סגי לי׳ בשתיקה, ומה לו למהר תפלתו בכדי להספיק העני׳. וכמו שאין חיוב לילך לביהכ״נ לשמוע קדושה – ראה שו״ת אג״מ או״ח ג, פט.

[ובהאי ענינא, ילה״ע שנחלקו אי שפיר דמי להמתפלל שלא עם הש״צ מלה במלה להמתין בברכת מחי׳ המתים עד שיגיע ש״צ לקדושה ויאמר עמהם. ופשטות כל הראשונים דקאי רק בהתחיל עם הש״צ ומתפלל מלה במלה. וכ״ה להדיא בלקט יושר ע׳ 22. אבל במאירי ברכות כא, ב הביא בשם יש מי שאומר דשפיר דמי. (וגם ברא״ש ברכות ג. יח לא התנה שמתחיל עם הש״צ. וכ״ה בל׳ הטור קט). ובנמוק״י ברכות שם דמילתא במילתא לאו דוקא אלא שלא יפתח במילי דקדושה אלא עמו ואין עיכוב באבות וגבורות שיאמר עמו.  ומדברי אדה״ז שלא מנעוהו מלענות כשהגיע לקדוש ולא שמע נקדישך, אין הכרח כלל שהותר לו להמתין לכתחילה. [ויש שכתב לאידך, שגם באירע לו כך, לא סגי אם לא התפלל חלק מברכת מחי׳ המתים עם הש״צ (וכ״ה הנידון בלקט יושר שם). ובבה״ל שם, נמי איכא למימר דקאי באופן שחלקו התפלל עם הש״צ. אבל אינו, ובפרט בשו״ע אדה״ז, שהרי הוכיח ממי ששמע קדושת יוצר או קדושה דסדרא, שלא התפלל כלום עם הש״צ. וגם מסברא קשה לחלק בזה]. ואת״ל דהכי דינא (ואין הדבר מוכרע אצלנו), טעמא בעי, שבשלמא אם נאמר שמעכב גם בדיעבד ש״ד, שההיתר לומר קדושה הוא רק בתור טפל לש״צ, אבל אם הותר לו גם כשאינו טפל לש״צ, וכדעת אדה״ז, מאיזה טעם אין לו להמתין לכתחילה. וטעמא בעי. ואולי, לפי שבאופן זה אין כאן מצות קדושה לכתחילה, שלא התחיל עם הש״צ, וממילא אינו בגדר טפל (וגם אינו עונה אחר הקורא, שהרי אומר בעצמו נקדישך. ואולי באמת בכה״ג אין לו לומר נקדישך בעצמו). ואף שהותר לו לענות כשאירע לו כך, וגם ללא שישמע נקדישך, מ״מ לא התירו לו להפסיק כעת בשתיקה באמצע תפלתו בכדי שיוכל לענות אח״כ, שהרי עניית קדושה בעצמו היא רק הידור, והרי מקיים כל המצוה בשלימותה בשתיקה וכוונה לש״צ, ומה לו להפסיק בשתיקה בכדי לענות בעצמו].

וראה אצלנו 15417 לענין שמיעת קדיש מהש״צ בד״ה ולכאו׳ קצת, ושצריך לשמוע מתחילתו. ונסתפקנו שם בעומד באמצע תפלת העמידה. ושם, שיותר נראה שיש להפסיק לשמוע מתחילת הקדיש.

והה״נ בברכת ק״ש שמפסיק לשמיעת נקדישך ג״כ, כפשוט. אמנם, בהא חלוקים המה, שבשו״ע אדה״ז קד, ה, פסק שכשמגיע הש״צ ליתברך חוזר לתפלתו. והוא ע״פ המג״א שם ז שהביא כן מבה״ג ברכות שם. אמנם במחה״ש שם  תפס בדעת המג״א בציונו לסי׳ סו, שר״ל דלדידן שותק עד דאמירן בעלמא. אבל מדברי אדה״ז מוכח שאינו.  ונראה בטעמו, שכיון שיש כאן חשש הפסק אין לו להפסיק במה שאינו מחוייב בו והוא רק ע״ד הסוד. וראה גם מזה אצלנו שם ד״ה ולגבי. אלא שמשמע דלא ס״ל לאדה״ז לאיסור הפסק בשתיקה באמצע ברכה (וראה כרם מנחם והבה א, טו). ומ״מ בתפלה אין לו להפסיק כלל כשאינו מחוייב בזה. וראה אצלנו 16252 בענין להפסיק לקריה״ת באמצע תפלתו. ומ״מ לנקדישך על כרחך מפסיק בשתיקה שכך מצות הקדושה. וק״ל.

אמנם מותר להמשיך בתפלה בשעה שאומרים ההוספות שאינן מעיקר הקדושה. וראה יש נוחלין שם (ושם, בנוגע ללמוד רק ע״י הרהור. אבל לגבי תפלה מותר לומר סדר ותקוני התפלה מאחר שהוא מעניני התפלה). אדה״ז קכה, ב.

[אמנם, בשמע כבר קדושה – נחלקו בזה, שי״א (ע״פ מג״א קט, ג ואדה״ז שם א – לענין שא״צ להמתין מלהתפלל. אבל להעיר מכה״ח קט, לא לענין מתפלל עם הש״צ ושמע כבר קדושה. ודוחה דעת חסל״א שם שנסתפק בדבר. וראה מעורר ישנים דלקמן. שו״ת יבי״א ו או״ח כ, א. ושם ב, הביא פלוגתא לענין להפסיק בק״ש וברכותי׳ בשמע כבר, ושלמעשה מפסיק גם בזה, ושכ״כ בתהל״ד סו, ה, ועוד. ובשו״ת צי״א יב, מט הב״ד חסל״א וכה״ח ונוטה שלא יענה) שא״צ (או אין לו) לשתוק – ראה מזה במעורר ישנים כו, לח. לקט הקמח החדש קד, כ. אז״נ ב, ס, ד. דברי שלום קרויז ג, מג. ד, מח. אשי ישראל פפויפר לב הע׳ מט. שם ע׳ תשנח בשם הגרח״ק. וראה גם אצלנו שם 15417 בשמע כבר הקדישים להתיר להמשיך בשבחו של מקום, או באמצע לימודו, אבל בתנאי שיודע על מה עונה. ובאמצע תפלת העמידה ל״ש ד״ז].

אחרי כתיבת כל הנ״ל מצאתי שעמד בשאילתא דידן במנחת יוסף היימליך בשו״ת בסוה״ס טז, ב (ע׳ קצז) וכתב בקיצור נמרץ, דנ״ל שעדיף למהר ולומר קדוש מלשמוע נקדש, ומב׳ טעמים, שנקדש נתקן רק לש״צ, ועוד שבשוכ״ע איכא חשש הפסק. והנה, מדבריו מוכח שלולא נדו״ד שרוצה להספיק לענות בעצמו ברירא לי׳ מילתא שצריך לשמוע גם נקדש מהש״צ, וכנ״ל באורך, ומכיון שכן אין דבריו מובנים במש״כ שניתקן לש״צ, וכי מה בכך, והרי זו תקנת קדושה לשמוע מהש״צ. ועל השני, מש״כ מחשש הפסק, ומשמע לי׳ דטפי ניחא לא להיכנס לפלוגתא, ועדיף לי׳ לענות קדושה מלשמוע. וג״ז תמוה, שהרי הוכרעה הלכה, עכ״פ שכך המנהג. ובודאי לא ניחא למרייהו בכל פעם שמאריך בתפלה שימהר בתפלה בכדי לומר קדושה, וכמפורש בכמה דוכתי, ומאי שנא בנדו״ז שעומד קרוב לסיומו. וכש״כ למשנ״ת שבאופן כזה מקיים מצות קדושה בדיעבד, משא״כ העני׳ בעצמו הוא רק הידור ומצוה מן המובחר. וממילא כ״ה גם כשאינו מוכרח למהר ועולה יפה להספיק קדושה באומר לאיטו, ועכ״ז כן לא יעשה לבטל אופן קיום המצוה לכתחילה. (ולהעיר משקו״ט כעי״ז באוחז לקראת סיום תפלתו ושומע שאומרים קדוש, אם לסיים תפלתו שיוכל עכ״פ לענות ברוך. ובציוני הלכה תפלה יד ע׳ קע בשם הגריש״א שישתוק וישמע כל הקדושה. אבל שם טעמו שחצי קדושה זה לא כלום, (ובהערת המהדיר ציין לספק עד״ז בשנות חיים להגרא״ח נאה ה, ה), והיינו מחמת שעונה רק פסוק(י) ברוך (וימלוך). אבל כאן עונה גם קדוש).

 

 

#29053