אשה שעשתה הפסק טהרה חצי דקה אחרי השקיעה – האם מועיל?

 

שאלה: אשה שעשתה הפסק טהרה חצי דקה אחרי השקיעה האם מועיל?

מענה: תלוי בכמה נסיבות. באופן כללי אין להתיר אחרי השקיעה. ויש להתייעץ בכל מקרה ספציפי עם מורה הוראה ולשאול שאלת חכם, שישקול לפי הענין.

 

הנה, פשטה ההוראה אצלנו שלא להקל כלל, רק ‏במקרים מיוחדים יוצאים מן הכלל ובצירוף כו״כ סניפים שונים. ‏ומקובל אצל בעלי ההוראה שכך היתה ההוראה הפשוטה מאז ומקדם עד שנתחדשה ההלכה אצל היבי״א והאג״מ. ואף שכבר מצינו כן בזכרון יוסף פאק נח, למרות שהוא הי׳ מגדולי התומכים בשיטת הגאונים – ראה בארוכה בספרו קנה וקנמון – הרי מבואר שם להדיא שכ״כ רק ללמד זכות, ולדינא ס״ל שלא עלתה לה הבדיקה גם בדיעבד. וראה שו״ת ויען יוסף יו״ד א, קמה ואילך שכך נהגו באונגארן. (ודלא כפי שהעיד בשו״ת בא״מ ב, סא. ואולי מנהג נשים קאמר, ולא ילפינן מינה. וגם בזכרון יוסף העד העיד בנו שהיו נשים שנהגו לאחר ההפס״ט, ויצא ללמד זכות, כנ״ל).

ויצויין, שבשו״ת אג״מ יו״ד ד, יז, כו, כתב להדיא (לבאר כוונתו במש״כ שם או״ח ד, סב) שהוא רק לאלו הפוסקים כר״ת. ובכ״מ כתבו בשמו שלא היקל גם בדיעבד רק במצבים מיוחדים. ובאמת, כבר כתב בנדחי ישראל להח״ח מא, ו שאם הפסיקה בטהרה בביה״ש תעשה שאלת חכם, ולא סגר הדרך לגמרי עלי׳.

לאידך גיסא, בדברי יציב יו״ד צח, מגדולי ‏התומכים בדעת ר״ת כמעט בכל דבר לקולא ולחומרא, פסק בסכינא חריפא שאם איחרה אפילו דקה אחרי השקיעה לא עלתה לה הבדיקה. ושאין להרוס גבול שגבלו ראשונים וכבר פשט בכל ישראל. ומהטעמים שהוזכרו, שהוראה זו מסורה לנשים וגורם למכשולים. וראה גם שו״ת קנה בושם א, צט. שבה״ל י, קמד (למרות שנסתפק בספרו שיעורי שבה״ל קצו, ד, ט).

ובנוגע לבעל יבי״א – הנה, טעמו מחמת צירוף כמה ספיקות:

א. ספק שמא פסקה לראות קודש ביה״ש.          ב. ושמא ביה״ש יום הוא.         ג. ושמא קייל״ן כר״ת.         ד. ושמא הלכה כר׳ יוסי שביה״ש הוא אחרי ביה״ש דר׳ יהודה.         ה. ושמא היא נדה ולא זבה.         ו. ושמא פסקה מלראות כשהוא עדיין ודאי יום. אף שלדינא היא בחזקת רואה כל שלא פסקה.         ז. ויש שהוסיפו וישב מצרף ומטהר לדעת הרמב״ם שא״צ בהפס״ט כשבודקת ביום הראשון.         ח. עוד חזי לאצטרופי דאילו הוה דם מעיקרא לא היתה מצליחה להפסיק בטהרה כשעה קלה אח״כ.

ועיקרי הסברות נמצאות כבר בזכרון יוסף שם, אלא שהוסיף עליהם ביבי״א כדרכו בצירופא דרבנן. והרבה תקפו בחריפות הוראה הנ״ל כשנתפרסמה (אם כי לא יחיד הוא בזה. ואכ״מ), הן מחמת דיני וכללי ס״ס (ומכמה טעמים, ס״ס משם אחד, ספק דחסרון ידיעה, ספק שאינו שקול, ועוד ועוד. והאריך בזה גם בס׳ מעדני אשר לונצר נדה נח), והן דלא עבדינן ס״ס כנגד המנהג, והן שלא כל הנ״ל בגדר ספק (ובפרט בנוגע זמן ביה״ש, וכן צירוף שיטת ר״ת, שהרי פשטה ההוראה בתינוק שנולד בע״ש שאם נולד כחצי שעה אחרי השקיעה מלים בשבת, ובעל יבי״א בעצמו הביא להקת אחרונים שאחרי עשרים דקות מהשקיעה מלים בשבת – יבי״א ז מא. ולא חשו לר״ת באיסור סקילה, ואינה אפילו בגדר ספק. ואנן ניקום ונעביד עובדא להקל באיסור כרת. ומה גם שי״א שס״ס אינו מועיל באיסור כרת. וכן גם בנוגע להעושים מלאכה לפני צאה״כ ר״ת. ולהעיר שבכ״מ מצינו שדעה דחוי׳ אינו נכנס לבית הספק, ומה גם שהחוש מכחישו. ובפרט בשיטת ר״ת, שגם במקום שנהגו בו – לא איחרו כ״כ רק לפי האופק. וכש״כ שידוע שהביאו כו״כ ראיות בדעת ר״ת ששקיעה שני׳ שלו היא היא שקיעת החמה הנראית. וכדמוכח גם בסוגיא בדוכתא בב״י יו״ד סי׳ קצו שזמן מנחה קטנה היא קודם ביה״ש, ״ואף קודם ביה״ש דר״ת״ המוקדמת הימנה. אבל ראה מש״כ לפרש בשו״ת דברי יציב יו״ד ק. ולא יכירנו מקומו כאן, שאי״ז מעניננו כאן. ועוד, שכמה כתבו לדחות הראיות. וראה שו״ת פרי אליעזר  ב ע׳ שנט ואילך), וכן שהוא תרתי דסתרי שמקילים בליל טבילה שלא כר״ת, וגם מחמת פשטות דברי הב״י שם שלא מצא מקום לפרש בפי׳ דברי הטור בשם הרא״ש להפסיק ביה״ש (זולת אם נאמר שהוא לאו דוקא, וכיו״ב). וגם מחמת המכשולים שנגרמו כתוצאה מפסק הנזכר, ונתת תורת כאו״א בידו. והעיקר, שהוראה זו מסורה לנשים, וכמו בשבת שכשאינו בקי בשיעורא דרבנן יש לשער אדשימשא בריש דיקלא. ויש חשש שיבואו להקל יותר ויותר ועד בלילה ממש.

וראה המצו״ב במש״כ הגר״ש דבליצקי בקובץ אור תורה חו׳ כב ע״ד המנהג באה״ק (בהמשך למה שנתפרסם שם בחו׳ כ מדברי היבי״א), ״שכל מורי ההוראה לא היו מקילים אפי’ רגע אחר השקיעה. ורק אחרי המלחמה וכו׳ התחילו לנסות להקל וכו׳ בכמה וכמה צירופים. וכל זה כנגד המנהג הישן״, והביא מש״כ בהסכמה לספר מעגלי צדק (בעניני בין השמשות), ש״לכן חם לבי בקרבי אשר לפעמים נשמע וגם בזמן האחרון שיש איזה גדולים הרוצים להקל בהפסק טהרה וכו׳ בכמה רגעים אחר השקיעה חס מלהזכיר אפילו בדקה אחת. וכבר רצה מי שרצה להקל בהפסק טהרה מעט אחר השקיעה, וכשנודע זה למחותני ראב”ד מקודש לכל מקהלות האשכנזים בעיר עז לנו, הגה”צ ר’ פנחס אפשטיין זצ”ל, שלח להם לבל יעיזו אפילו לחשוב להנהיג חדשות כאן בארץ ישראל בענינים אלו ושאין אחר השקיעה כלום״. ובהסכמת הגר״מ הלבערשטאם לשם: ״כי אין להקל כלל וכלל אפילו אם עבר רק כרגע א’ אחר השקיעה לענין הפסק טהרה״. וראה אצלו בשו״ת דברי משה סד, טו. ולהעיר גם מאג״ק יב ע׳ שפח.

וידוע שבד״צ עדה״ח הוציאו מכתב חריף, ובאו עה״ח גם בעל שבה״ל חוט שני ולהורות נתן. וזה לשונם: היות שיצאו לאור ספרים וקונטרסים עם פסקי דינים המשנים בדיני וזמני טהרה הגובלים באיסורי כרת רח”ל ע”כ אנו מזהירים שח”ו לשנות כל שהו כמו שהיה מקובל עד עתה בכל קהלות ישראל י”ג טבת תש”נ.

ויש שכתבו שחזר בו בעל יבי״א מזה. אלא שהדברים מוכחשים מהמציאות. ואדרבה. אלא שנמסר שהיקל רק כשלא קיימה פו״ר. וכדומה.

ולהעיר, שגם אצלנו שמקובלת שיטתו של אדה״ז שיש שקיעה האמיתית המאוחרת משקיעה הנראית (אף ‏שלאחרונה יש שכתב פי׳ מחודש שהשקיעה שבלוחות והנראית היא היא השקיעה האמיתית, ושאדה״ז ר״ל להיזהר להקדים כמה דקות לפני שקיעה הנראית – ראה קובץ העו״ב א׳עד. שיר למעלות צרפת תשפ״ב. והשיגו בקובץ העו״ב א׳רכט. ובאמת, פשטות הגמרא שהוא דבר הנראה לעין. וראה גם פרי אליעזר שם ע׳ שצג. וי״ל. אבל במהרש״ג דלקמן לא הבין כך. ויש שנסתפקו שמא השקיעה הנראית עלי׳ הוא כותב אינה השקיעה שבהלוחות, וקודמת לה, שהשקיעה בראשי אילנות מוקדמת לתחילת השקיעה של האופק, דקאי על הזריחה הישירה של החמה בראשי האילנות, אבל ד״ז אין תואם לשונו כלל, שפשוט בכוונתו דהיינו אור היום הנראה על ראשי הדקלים כאשר חשוך למטה) – לא נהגו להקל כך ורק בודדים נכנסו לבית הספק בהנ״ל. וראה שו״ת מהרש״ג א או״ח כא. קובץ יגדי״ת כח ע׳ קמח. ולמעשה, רבו הספיקות בפי׳ דברי אדה״ז, ויתכן שהשקיעה האמיתית מאחרת או מקדמת, וגם בלוחות לפעמים כבר התחשבו עם גובה המקום בחשבון השקיעה. ולא פלטינן מספיקא.

ויש שכתב שכשמדובר בחצי דקה יש להקל, שכן לוחות רבים כותבים דקות עגולות ולא ע”פ השניות. וגם לא כל השעונים מדוייקים על השני׳. וראה מש״כ להקל בס׳ וישמע משה ה ע׳ רטז בשם הגריש״א. וסותר שמועות אחרות משמו. ובס׳ חיי הלוי הל’ נדה (ע׳ שסב), כתב בשם בעל שבה״ל, שעד שתי דקות “יכולים להקל בדיעבד, מפני שאין הזמן מדויק כל כך”. ואיני יודע אם נמסרו הדברים בדיוק, שלפעמים מהאי טעמא גופא יש להחמיר גם 2 דקות קודם. והכל לפי הענין. ולאידך, בימינו אלה הלוחות מדויקים מאד. וקשה להקל מחמת טעם זה. ובשיעורי שבה״ל קצו, י כתב באו״א, שברגע השקיעה ממש או מיד אחריו יעשו שאלת חכם. והוא כדברינו. ובשם האול״צ נמסר שאפי׳ איחרה בחצי דקה הפסידה אותו יום. וכן הורו בכ״מ.

ובאמת, אם מקילים בפשטות בחצי דקה, אז למה לא בשלושת רבעי דקה, ולמה לא בדקה אחת בלבד, וכך הלאה. ולכן נקטו כמה שצריך לגדור גדר ברור, דהיינו הזמן של הלוח. ואם לא, נתת תורת כל איש בידו. ואף אם יש הפרש בין הלוחות, העיקר הוא שסומך על הלוח ולא על עצמו.

[וצ״ע במה שהזהירו לגמור הבדיקה לפני השקיעה, ויתירה מזו – דקות אחדות לפנ״ז, שאא״פ לצמצם, לפמש״כ בפס״ד להצ״צ קצו, א בקו״א שסוף ההפס״ט צ״ל בתחילת ביה״ש ממש, דהיינו שתפסוק בטהרה ביה״ש ממש.

ולפ״ז, אינו כהפי׳ ש״סמוך לביה״ש״ הוא כחצי שעה כמו סמוך למנחה. וראה ערוה״ש קצו, יט. ובבא״ח ש״ב צו יא: ח״ש קודם קריאת המגר״ב. והיינו כ-23 דקות קודם השקיעה.

ובפס״ד שלל סברא זו להדיא, וכתב ״לא כדמשמע לכאו׳ מל׳ השו״ע, דכל הבדיקה עד גמירא שהוא ההפסק טהרה תהי׳ סמוך לביה״ש, ולשון סמוך משמע זמן מה קודם ביה״ש – דזה אינו, דאם ישאר זמן מה מהיום אחר הבדיקה עדיין יש לחוש שמא תחזור לראות״. וכ״מ בב״י קצו בפי׳ דברי הרא״ש שתבדוק היותר סמוך ללילה שאפשר כדי לצאת מידי כל ספק. וכ״ה בב״ח שם. וכן מוכח ממה שבמקבלת שבת או אחרי תפלת ערבית (שלה או של הקהל) בודקת ב״פ. והביאו ד״ז כמה פוסקים בשם הב״ח. ולכאו׳ הב״ח לשיטתו שהבדיקה צ״ל לכתחילה סמוך לביה״ש (וכתב, ש״חכמים הצריכוה לכתחילה לבדוק בין השמשות והיא עוברת על דברי חכמים אם לא בדקה ביה״ש״, אף שלדינא קייל״ן שבד״כ הוא רק מנהג כשר לעשות מו״ד). אלא שדברי הב״ח הובאו לדינא בסד״ט ולחו״ש ופס״ד וחכמ״א ופרד״ר ועוד. והרי כשמקבלת שבת או מתפללת ערבית ה״ז הרבה אחרי זמן מנחה קטנה (שאא״פ שתהא רק מפלה״מ). ודוחק לומר בטעם הבדיקה פעם שנית, שהוא כיון שאינו תוך ח״ש. ולמעשה לא נהיגינן הכי כלל לגמור הבדיקה בביה״ש מחשש מכשול. וגם בספק הוא אם הנ״ל נכתב ע״י הצ״צ. ואכ״מ. ולאידך, טעם לשבח איכא להקדים הבדיקה לפנ״ז בכדי לצאת גם לדעת היראים שבין השמשות הוא כדי הילוך ג׳ רבעי מיל קודם תחילת השקיעה. ובפוסקים (ב״ח רסא, הובא במג״א שם ט ואדה״ז ה) הובא שאנשי מעשה עושים כסברא זו. ונהגו הנשים להחמיר כך בהדלקת נרות. והעיקר, שבעשיית מו״ד פלטינן מהאי ספיקא. ולאלו שאין עושות מו״ד מאיזה סיבה, אולי מקום בדאפשר ולא טריחא מילתא, שימתינו ויוציאו העד רק בהתחלת ביה״ש].

ואכן, למעשה, יש לברר המציאות היטב לפני שמורים להחמיר או להקל, שנוסף לעיגול השניות הגורם קולא וחומרא, הזמנים בלוחות נרשמים בהתאם למיקוד או עיר, ולא כל הכתובות שוות. גם מזג האויר משנה את המציאות והשקיעה יכולה להתאחר בדקה בהתאם.

גם אני הגבר ראיתי בעמי, שהרבה פעמים היא נוקבת השעה כשיצאה משירותים, והבדיקה היתה מספר דקות קודם לכן, וכש״כ למ״ד דסגי בהתחלת הבדיקה לפני השקיעה, אף אם לא נכנסה עדיין בחורין וסדקין עד אח״כ, וגם כל היכא דאיכא לברורי מבררינן באיזה שעון הסתכלה ובאם מכוון הוא היטב.

כן יצויין שהרבה לוחות מוסרים השקיעה בהתאם לגובה הים ואילו השקיעה ההלכתית היא לפי ראשי האילנות הגבוהים. וגם שהשקיעה אינה לפי מרכז השמש אלא היעלמות כל השמש. ועוד שלפי ההלכה מתחשבים בשבירת קרני האור ״רפרקציא״, שאם לעינינו לא נתעלם השמש כולו אף שמבחינה אמיתית כולו ירד, אין זו שקיעה. וראה אג״ק כ ע׳ שי.

 

 

#27953


Add Comment

Your Email address will not be published