Can one make a Bracha Acharona on one item eaten (fish for example) but have in mind to keep drinking (as in sipping a tea) for a longer period of time and making a Bracha Acharona on that when it is finished later?

 

There is a machlokes whether this works and therefore one should avoid this issue by not doing so. Thus, one bracha achrona is made when you finish the tea.

 

Sources:

הדבר מפורש בפמ״ג בפתיחה להל׳ ברכות י ד״ה ומריש הו״א ובא״א רז, א, שברכה אחרונה לאו בכוונה תליא מילתא, דכל שמחויב ברכה אחת על הרבה מינים וברכותיהן שוות נפטר בברכה אחת אף אם לא כיוון לפטור רק מין אחד. והב״ד בתורת חיים סופר רז, ב ובכה״ח שם ז. ועיקר החילוק בין ברכה ראשונה לאחרונה מצינו כבר במכתם ברכות מב, א ד״ה ב״ש אף לא מעשה קדרה בשם הראב״ד ובמאירי שם ד״ה בירך על הפת.

[ובאמת, נחלקו כה״ג גם בברכה ראשונה אי מהני כוונה שלא לפטור – ראה תבו״ש יו״ד יט, יז שנחלק על הפר״ח שם ח. הגהות רעק״א רו, ה. וראה ב״ח או״ח תעג, י, הובא בח״י שם כט. ועוד. ובמאירי שם אכן נסתפק קצת גם בנוגע לברכה ראשונה שאפשר שאינו פוטר].

והנה, הפשט לא יופשט, דמיירי הפמ״ג גם בנתכוון להדיא שלא לפטור מין השני, וכלשונו דלאו בכוונה תליא מילתא. ואילו בסתמא פשוט הדבר שהכל נכלל בברכתו וא״צ כוונה על כל מין בפרטיות, ולא נצרך להשמיענו. וראה גם בשו״ת קול גדול למהר״ם חביב ח. אבל בשו״ת רב פעלים או״ח ב, לב כתב בדא״פ בכוונת הפמ״ג לחלק כנ״ל.

והנה שקו״ט בפ״ע בכ״מ במין הנכלל בברכה אחרונה (כגון בעל הגפן על ענבים ועל המחי׳ על יין) אף שמצ״ע אין ברכותיהן שוות. והארכנו בזה בקיצור דיני שכחה וטעות בלוח לחגה״ש, ואי״ז מעניננו כאן. ואנן קיימינן השתא כשבירך ברכה הראוי׳ לאותו מין, שברכותיהן שוות ממש.

אמנם כבר הביאו מס׳ הבתים ברכות ט, ב בשם ראב״ד באכל ב׳ מינים ובירך ברכה מעין שלש על אחת ולא נתכוון לברך רק על אותו דבר לבד, אינו פוטר המין האחר אע״פ שברכה אחת לשניהם. ובפשטות מיירי שנתכוון להדיא שלא לפטור. ויש שכתבו לדחות שהוא לשיטתו שמצ״כ, ולדידן יש לחוש בספק ברכות שאצ״כ – שו״ת יבי״א י או״ח נה בהערות לשו״ת ר״פ ב, לב. ועיקר הסברא מצאנו כבר בשו״ת משפטי צדק למהר״ש גרמיזאן יב שיש לחוש שמאצ״כ ולכן פטר ב׳ המינים. ולפלא שבשו״ת ר״פ שם נקט שמשום מצ״כ לא יצא כשלא נתכוון לפטור, דהא לא קייל״ן הכי בדרבנן, ועכ״פ יש לחוש למ״ד שאצ״כ. אלא שאם נפרש בס׳ הבתים דמיירי במכוון להדיא שלא לפטור – אף שאינו כ״כ בפשטות משמעות דבריו – א״ש גם למ״ד שאצ״כ. ובאמת, מסתבר דהכי פירושו, שהרי אפי׳ בברכה ראשונה קייל״ן שכל שברכותיהן שוות פטר בסתמא כל מה שלפניו, והיאך נאמר שברכה אחרונה עדיף טפי ואינו פוטר בסתמא כל שלא נתכוון לפטור. ועכצ״ל שכוונתו רק כשנתכוון להדיא שלא לפטור.

ולפ״ז, גם למהר״ש גרמיזאן בנתכוון להדיא אינו פוטר, שהרי כל עיקר טעמו משום שמאצ״כ.

ובכל אופן, מוכח להדיא בדברי הראב״ד שבכוונתו תליא, ולפמ״ג משמע איפכא שאינו תלוי בכוונה כלל, כיון שנתחייב רק בברכה אחת. ועכ״פ, בנתכוון להדיא ודאי שלא פטר.

(ויש שביארו שדעת הראב״ד בגדר ברכה אחרונה שחל על כל מאכל ומאכל. ואילו בס׳ המאורות בשם ההשלמה ברכות יב, א מוכח דס״ל שגם כשאינו מברך ברהמ״ז לפי שאין לו פנאי פטור מלברך על המאכלים בתוך הסעודה, ול״א שכשלא בירך על העיקר לא נפטר הטפל כבברכה ראשונה, דס״ל שברכה אחת תיקנו, ולא תיקנו ברכה על הטפל. והוא כחידושו של המשנ״ב בשעה״צ רח, ע. והדברים עתיקים וארוכים).

וכדברי ס׳ הבתים מצינו בכמה דוכתי (ומהם שדנו גם בבירך על דבר שאינו חשוב אי פוטר החשוב בבר״א) – ראה בשו״ת שער אשר קובו א, ד. וכ״ד ההפלאה ברכות מד, ב. ארץ צבי ק (עיי״ש לענין עיקר וטפל). הר צבי א, צו.

וכן מצינו יתר על כן במאורי אור בחלק בן נון קמח, ב שאפשר לעשות כן לכתחילה, בירא שישכח לברך בר״א.

וכ״ה בחושש שיעבור שיעור עיכול. וראה גם ברכת הבית טז, סז. שם א, פ. אלא שלא פי׳ להדיא שצריך לכוון לפטור רק מה שאכל עתה. אבל בהכרח לומר כן, דאל״ה פשוט שברכה אחרונה בגדר סילוק. וראי׳ ברורה מהא דקייל״ן שאם נמשכה סעודת הבוקר עד מנחה מפסיק ומברך ברהמ״ז ונוטל ידיו ומברך המוציא – שו״ע או״ח רצא, ג. ולא אישתמיט בשום דוכתא לפקפק במה שמברך המוציא מחמת שמעיקרא הי׳ דעתו להמשיך באכילה, זולת משום ברכה שא״צ. ולהעיר שבמאו״א קאי רק בברכת הםירות, ולא בברהמ״ז, אף שאין טעם לחלק.

ומה שעומד לנגדנו הוא מש״כ במג״א קצ, ג ואסברה לה אדה״ז שם ז שרק בבירך במתכוון בר״א הוא סילוק. ונחלקו בכוונת דברי המג״א (להפי׳ דקאי רק בטעה. וראה א״ר  שם ג. פמ״ג בא״א שם. מחה״ש שם. הגהות לבו״ש. ויש שחלקו על המג״א וס״ל דבכל גווני ה״ז סילוק) באיזה טעות מיירי הכא – ראה שו״ת קרית מלך רב ט הב״ד רעק״א בגליון השו״ע. ברכ״י קלז, ג.  עיקרי הד״ט י, כז. זכור ליצחק הררי נב.  חיי״א מט, יד. תורת חיים סופר קלז, יח, קצ, ב. ועוד. ויש שהעמיסו דקאי רק באופן ששכח בשעת הברכה שדעתו להמשיך לשתות. או שרצה לאכול עוד אלא שסבר שהאוכל נגמר. ודוחק גדול. וגם בלשון המג״א שבטעה אינו חוזר ומברך מוכחא מילתא קצת דקאי שבשעת הברכה גופא דעתו להמשיך לשתות. ובפשטות החילוק בין טעה ובירך לנתכוון לברך אינו רק מחמת שברכה אחרונה הוא סילוק מדעת, אלא גם ועיקר שהסילוק הוא מחמת עצם הענין שאינו יכול לשתות בעודו מברך. (ול״ד לתפלה שאינה חשובה הפסק והיסח הדעת, אף שבשעת התפלה אא״פ לאכול, ראה שו״ע אדה״ז קעח, ז, שרק בברכה אחרונה אמרינן שכיון שאא״פ לשתות בעודו מברך חשובה הפסק לפי שמיסודה הוא סילוק והיסח הדעת. והוא ע״פ תוס׳ חולין פז, א. וראה אדה״ז קצ, א. תעד, א. והתם מוכח דאנן קייל״ן לדינא כרא״ש פסחים י, כד, שבאמירה שהיא גמר וסילוק על מה שקודם, ה״ז הפסק כשאינו יכול לשתות ולדבר כאחד.  וראה בראשונים פסחים קג, ב, ובמלחמות פסחים כד, א, ובחי׳ רבינו דוד ומהר״ם חלאוה פסחים שם. וראה שו״ע אדה״ז תעז, ט. ואכ״מ). אלא שבטעה ל״ש סילוק, שאין שם סילוק חל על דבר שנעשה שלא מדעת. ולפ״ז, פי׳ טעה כאן היינו שנזרקה ברכה שלא מפיו בכוונה. ועצ״ע בדבר. והרי רבים חולקים על המג״א גם בטעה ובירך, והבו דלא לוסיף עלה ולאפושי פלוגתא בשכח ובירך. גם דוחק לחלק בין מין אחד לב׳ מינים, שסו״ס ה״ז סילוק לפי שאא״פ לשתות בעודו מברך.

הן אמנם מצינו בשו״ת הרשב״א א, רמא בבירך בר״א על כרפס שחוזר ומברך על מרור. ודברי הרשב״א הובאו  בנה״ש קצ, א לחלוק על המג״א שבטעה אינו חוזר ומברך. אלא שאין כאן השגה, דהא במג״א מיירי רק בטעה כנ״ל. וכ״ה בערך השולחן קצ, ג. וראה מה שביאר בשו״ת זכור ליצחק שם. ולדברינו א״צ לזה. ובסדה״י הל׳ פסח נסתפק בד״ז. ועכ״פ למסקנתו הדברים עולים בקנה אחד עם דברי המג״א. וראה בארו של אברהם שטרית א, ה. והנלפענ״ד כתבנו.

איברא, שלא מצינו גילוי להדיא בדברי המג״א ואדה״ז ודעמייהו, שגם במתנה ומכוון להדיא שלא תחול הברכה על מין מסויים שג״ז בגדר סילוק. ואף שהדברים מסתברים כן, ושרק בברכה בטעות נקטינן דל״ה סילוק, ואילו מה שבדעתו להמשיך לאכול לא מהני. ומסתבר דל״ש לן בין דעתו לאכול לדעתו שלא לפטור, ועיקרי הדברים שברכה אחרונה כמוה כנט״י למים אחרונים או אמירת הב לן וכו׳, שכולן בגדר סילוק וכמו גמר בלבו שלא לשתות -מ״מ לא יצא מכלל ספק, ובספק ברכות עלינו לחוש.

ואף גם זאת, דהתם קאי לגבי ברכה ראשונה שחייב בברכה, כיון שהי׳ כאן סילוק, ואין לנו ראי׳ בעיקר הענין, דאכתי י״ל שבנתכוון שלא לפטור בבר״א אינה פוטרת. ולאידך בס׳ הבתים הנ״ל קאי רק לגבי דין בר״א, ויתכן שפיר שחייב בברכה ראשונה מחמת הסילוק.

כן נחלקו בכ״מ – כנ״ל – אם בירך בר״א על שאינו חשוב אם פטר החשוב. ודבריהם נזכרו בחלק מספרים דלעיל. ולדברי האומרים דלא פטר נראה שכש״כ בנתכוון שלא לפטור מין אחר. וכ״כ בשו״ת רב פעלים שם.

גם יש לדון בכ״ז משום גורם ברכה שא״צ. אלא שכשעושה להינצל מחשש שלא יברך לית לן בה.

וראה בכ״ז שו״ת אול״צ יב, יט. תפלה למשה לוי ו, כג. שערי יושר חנני׳ ה, לב. ברכת יהודה ברכה ד, יט. מנחת ראובן מנוחין ד, רח, לז. משא המלך אברג׳ל רז, א. ועוד.

וממוצא דבר אתה למד, שאם חושש שישכח מלברך, או שיעבור שיעור עיכול, הדבר הנכון לעשות, לברך ברכה אחרונה מיד ולעשות עקירה גמורה והפסק גמור ולברך שוב. וגם בקבע עליהם מהני יציאה גמורה – ראה סדר ברה״נ ט, יח. ובדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן, יסיח דעתו לגמרי, ויעשה הפסק גמור למשך זמן, וטוב שיקום וילך מעט (ראה עד״ז שו״ע אדה״ז רצא, ג). וראה כה״ח קצ, ח.

 

 

#27848