770 Expansion & the laws of לא תחמוד and לא תתאוה

 

Question:

I was told that one of the main issues preventing 770’s expansion is because the owners of the houses on Union St. behind 770, do not want to sell their house.

I understand they made it clear that It’s not for sale and are not interested in selling.

My question is, am I allowed to still be involved in an effort to get them to sell? Can I offer more money?

Do the laws of לא תחמוד and לא תתאוה apply here?

Do the laws of לא תחמוד ולא תתאוה apply with the house of a non-Jew?

 

Answer:

According to many poskim, there is no issue to convince someone to sell their house for the purpose of expanding a shul as you both share a common Mitzvah of building a shul.

There is no Issur of לא תחמוד regarding a house of a non-Jew.

 

Sources:

ראה בנדו״ז ממש ברב ברכות להבא״ח מערכת ל, ב – ע’ צו-צז. (וראה שו״ת הרמ״ז לז ומו. אבל שם מיירי בלקיחת ביהכ״נ שלא ברצון, ולא בהפצרה לחוד).

ובלא״ה י״א דליכא לא תחמוד לצורך מצוה – ראה רבינו בחיי יתרו כ, יד. כד הקמח ערך חמדה. מאה שערים להר״מ ריקאנטי שער סח. והעירו מפיוט אילני פירות לחגה״ש ״חמוד תחמוד״. (אבל בכמה מהנ״ל מיירי בחימוד לעשיית מצוה ולא בחימוד לחפץ עבור מצוה). ועוד. וראה שו״ת בצה״ח ג, מג ובהנסמן שם. אבל ראה שם שדחה. וכש״כ במצוה שמוטלת גם על בעל החפץ. ולהעיר משו״ת ארץ צבי ד, בהפציר בו ליתן צדקה שמחוייב בו וכופין עליו.

כן י״א שכשחומד לצורך חבירו ולא לעצמו ליכא לא תחמוד – ראה ביאור הגר״י פערלא לסהמ״צ לרס״ג לת רעא. בן יהוידע קדושין נט, א. רב ברכות שם ע׳ צו. שו״ת דברי יציב חו״מ סה. אבן ישראל ח, קה. וראה בצה״ח ג, מה. ועוד.

ולהעיר שכשאינו חומד לחפץ מסויים ליכא לא תחמוד אלא לממון חבירו בכלל  – ראה פי׳ ר״א בן הרמב״ם יתרו כ, יד. רב ברכות שם ע׳ צג. ר״י פערלא לסמ״ג ל״ת רעא – ע׳ שלז. מנחת סולת מצוה לח, א. אבן ישראל שם. וגם בסהמ״צ לרמב״ם רסו: דבר יפה. וראה אר״צ שם דוקא בחפץ שאינו מצוי.

וכעי״ז, ונחות דרגא מינה, י״א שכשאינו מתאוה לחפץ מחמת שראהו אצל חבירו אלא זקוק הוא מצ״ע לחפץ זה, ליכא לא תחמוד. וכעי״ז כאן שאין רצונו בבית מסויים אלא בשטח הקרקע מחמת שהוא באיזור ביהכ״נ. ובסגנון אחר, שכמו שבדינא דבר מיצרא אינו בגדר חומד שאינו שלו אלא שרוצה להגדיל חלקו (ראה בינת המשפט חיי״ש תש״פ) – הה״נ בזה (וראה בכיו״ב משנ״ה יב, תי. בצה״ח ג, מז. וכן שם מט).

אבל בשו״ע אדה״ז תמ בקו״א א משמע דשייך לא תחמוד גם שמוכר פקדון הנכרי בשביל ביעור חמץ, לולא שהוא נכרי, אף שרצונו בזה רק בכדי שלא יעבור. (ויל״ד, שכוונתו שהאיסור לגנוב ע״מ לשלם מסתעפת – או לא עדיפא – מלא תחמוד שהוא רק בישראל. וממילא נאסרה כדשהוא באופן של גניבה. אבל לא תחמוד גופא ל״ש כשאין שם חמדה). וראה שו״ת דברי מלכיאל ג, קכד ד״ה ואגב, במתאווה לאשת חבירו לשם מצוה ולא לשם תאוה דליכא לא תחמוד.

ועוד להעיר מכלי יקר יתרו כ, ח ד שבקרקע ליכא לא תחמוד רק לא תתאוה. ושאני בית שהוא כתלוש – זית רענן למכילתא יתרו ס״פ ח. וראה בארוכה מנחת סולת לח, ב. ובנדו״ז, כשאינו מתאוה לשל חבירו, ורוצה רק בהקרקע עדיף טפי.

ובפרט בנדו״ד דכולהו איתנהו בה. וראה בארוכה גן יצחק (גרויז) פכ”ב.

ועוד איכא בגווה, שעיקר האיסור כש״הכביד [וי״ג: הכביר. ובטור ושו״ע אדה״ז: והרבה] עליו רעים והפציר בו״, אבל גוף ההשתדלות והריבוי בדמים בפשטות הוא מדרכי המסחר (ואף שפשוט שלא כל דרך מסחר התירה תורה, אבל כאן יסוד האיסור הוא הלחץ זה הדחק, כדלקמן). וכיון שבריבוי דמים הי׳ מוכן למכור לכולם מרצונו,  ולא רק לזה שמבקש, איזה איסור שייך בזה. וקמ״ל  ד״אע״פ שנתן לו דמים רבים״ עובר, כל׳ הרמב״ם גזילה א, ט, וה״ט כיון שהמכירה נעשית מחמת הלחץ. וכ״כ בסהמ״צ להרמב״ם רסו: אם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה, ואם הגיע אל בקשתו  הנה כבר עבר על לא תחמוד גם כן אחר שקנה הדבר שיהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו. ועד״ז בשע״ת לר״י ג, מג: אם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס. (ובדוחק י״ל דר״י ס״ל שהאיסור משום לתא דלקיחת חפץ בעל כרחו כראב״ד שם, שרק כשאין המוכר אומר רוצה אני עובר. אלא שסובר שהה״נ בריבוי הפצרות שהוא כמו הכרח. אבל לרמב״ם העבירה מחמת ריבוי ההשתדלות גופא. וראה כעי״ז רב ברכות שם ד״ה ודע כי יש. ואינו מוכרח). וכן הלשון בחינוך לח שאינו נתקן בנתינת דמים כ״ז שדרך הכרח לקחו ממנו. (והרי החינוך אזיל בד״כ בשיטת הרמב״ם, ולכאורה לא ס״ל כראב״ד שאינו עובר כשהמוכר אמר רוצה אני, ומשמע דס״ל שגוף ההפצרה דרך הכרח הוא. ושם בחינוך תטז: אם אינו חפץ למכור. וראה צבא רב לחינוך לח, שסתר דברי משל״מ שהחינוך ס״ל כראב״ד, אלא דסו״ס דרך הכרח הוא כל שמפתהו לכך. וראה מנ״ח שם). ועוד כתב בשע״ת, ש״הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע״. וראה רלב״ג ואתחנן: שישתדל עם האיש ההוא בעה״ב שיוכרח למכור לו  וכו׳ בהבאתו לו אנשים יבקשו ממנו זה לא יוכל להשיב פניהם. ובשטמ״ק ב״מ ה, ב: שמשתדל עם חבירו עד שיאמר רוצה אני וכו׳ וחמסן דהכא להא דמי. ועל כרחך ה״ט שנקרא חמסן כיון שאינו רצון גמור. וראה אבן האזל לרמב״ם שם בדעת הרמב״ם דעכשיו בשביל האונס הוא רוצה. וראה עד״ז הלכה למשה לרמב״ם שם. (וחידוש גדול יותר בלקוטי שו״ת שפ״א יז בשם רוב הפוסקים, שהאיסור רק בכפי׳, באופן שמוכרח לומר שרוצה, כגון מעמיד שר ומלך או מרבה רעים שאין ביכולתו לסרב, משא״כ כשמפציר ומרבה רעים שבאפשרותו לסרב אלא שמתרצה מרוב הבקשה. והוא מחודש).

וקושיית אהל מועד פ׳ דרך ארץ בקניית שדה עפרון אף ששילם בדמים מרובים – היינו מחמת ההפצרה לפנ״ז, והרי כתב ״שלא להתעולל עלילות וכו׳ הותר לאברהם להרבות רעים״. וי״ל שיסודו מלישנא דקרא: ופגעו לי. וראה חזון נחום, בקונטרס דברתי בחזון, פרפר כט, שה״ר שבנותן ע״י הפצרה נקרא שנטל מעצמו. ומשמע שכשעוסק בדרכי המסחר ובצורה הוגנת ע״י שמרבה בדמים לית לן בה, שכן בכגון דא נותן בנפש חפיצה, והאיסור כשמפציר בו שאז ירע לבבו במוכרו, ועושה כן מפני הבושה והפחד וכדומה. וכש״כ למ״ד שהוא משום סרך ולתא דגזל. וכמ״ש בשע״ת שם להדיא: בלתי אם ידע כי נתן יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתן לו. והוב״ד בארחות חיים דין החומד, והגהות סמ״ק לרבינו פרץ יט.

[וכעין ראי׳ וזכר לדבר, מעובדא דרב ספרא במכות כד, א ברש״י, והוא משאילתות ויחי לו, שהלה הרבה בדמים. ולא שמענו שנאסר לו משום לא תחמוד, וגם לפ״ז מהיכא תיתי שרב ספרא מכר במחיר הנמוך משום ודובר אמת בלבבו, ולא משום לתא דלא תחמוד, שלא להכשילו. אלא שבעובדא הנ״ל בלא״ה כבר הסכים לפנ״ז למכרו. אלא שהלה לא ידע ונמצא שה״ז לפנ״ע דוה׳ יסלח לה, שמתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה (כבתוס׳ קדושין לב, א ד״ה דמחיל). אלא שיש לדחות בקל, שבמכירה אין כאן הכשלה שכבר עבר לפנ״ז על הכוונה. וגם שי״א דליכא לפנ״ע בלא תחמוד, וכש״כ לפנ״ע. ועוד, שכיון שלא ידע בוודאות שאינו רוצה למוכרו מותר הי׳ לו להרבות במחיר, ורק חשב שלא הציע מחיר הנכון. ומפורש ברש״י שם שהחפץ הי׳ מיועד למכירה. ופשוט, שבחנווני אין מקום להחמיר בכזה – ראה בערוה״ש דלקמן].

אבל בחרדים ל״ת התלוי בלב כא: כשישתדל ליקח הקרקע או המטלטלין מחבירו שלא היה בדעתו למוכרן אלא שהפציר עליו או הרבה עליו רעים או הרבה לו דמים עד שלקחו אז עבר על לא תחמוד. ושינה מל׳ הרמב״ם, שלא כתב ״אע״פ שנתן לו דמים מרובים״, אלא ״או שנתן לו״. וכן ראיתי שעמד בזה במנחת אשר ואתחנן ע׳ נח ואילך. ובאמת, איכא למימר גם בדברי החרדים, שהאיסור הוא ריבוי ההשתדלות, וס״ל שגם השתדלות בכסף  בכלל, מחשש שיבוא לידי גזל, ויקח גם ללא רצונו, שתאוה מביאה לידי חימוד וגזל כל׳ הרמב״ם (והוא ממכילתא דרשב״י יתרו כ, יד. אבל בעצם המכירה בדמים, אף דאנסי לי׳ זוזי ליכא סרך גזל, כיון שקנאו בדמים כדין. ונמצא שהאיסור שמוסיף להשתדל באיזה אופן אם בהפצרה או להרבות בדמים, אבל אם מתחילה מציע מחיר גבוה ביותר ליכא למיחש, אף שמוכר מחמת דעייל ונפיק אזוזי. והאריך בזה בגן יצחק שם ו, י ואילך. גם י״ל בדוחק דמיירי שהסכמתו למכור הוא רק מחמת שרואה רצון חבירו לכך ע״י שמוסיף בדמים, ומחמת זה מוכר שלא מרצונו.

ולאידך גיסא, י״ל שברמב״ם מיירי שמתחילה לא הסכים גם בריבוי דמים והסכים רק מחמת ההפצרה. אבל כשהרבה בדמים, אפילו הפציר מתחילה, כיון שהסכים אח״כ מחמת הדמים, אין לנו ראי׳ לאסור.

ולהעיר שבשו״ע חו״מ שנט, י, ודאדה״ז גזילה וגניבה ה, השמיטו לגמרי ל׳ הרמב״ם אע״פ שנתן לו דמים. ולפלא. ונראה דס״ל שכל האיסור משום לתא דגזל, וכל שנתרצה לבסוף מחמת הדמים ליכא גזל. וכ״מ בקצוה״ח שם ב.

ובאמת, בדעת הטור וכן השו״ע לא ברירא לן מילתא, אם עובר כשנתן דמים, שהרי הוא עצמו בכס״מ עדות י, ד נקט בדעת הרמב״ם שאינו עובר בנתן דמים (אלא שתמהו עליו), וכן דעתו בב״י חו״מ לד ד״ה העובר על גזל בדעת הטור (ובב״ש אה״ע כח, ב הקשה עליו שהרי הטור כתב להדיא בסי׳ שנט כרמב״ם שעובר כשנתן מעות. ולדידי צע״ג, דכ״ז ליתא בטור כלל, ושפיר קאמר הב״י). וכן העתיק בשו״ע שם יג. וכ״כ הסמ״ע שם לב בדעתו. (אבל ראה תומים שם יג שהשיגו, ושסותר מש״כ בסמ״ע שנט, יד, והובא בפת״ש שם כג. אבל מש״כ בתומים שבשו״ע שנט, י מפורש להיפך – הרי בשו״ע לא כתב דמיירי בנתן דמים. גם בשער משפט לד, ז הקשה על הסמ״ע שהמחבר כתב להדיא דעובר בנותן דמים. וכן בנחלת דוד ב״מ ה, ב לתוד״ה בלא דמי שהשו״ע פסק כרמב״ם. וראה שו״ת בית יעקב עד, דליכא לפרש בשו״ע שנתרצה למוכרו בלא דמים. ונראה שכל המחברים הבינו כך בדעת השו״ע ממש״כ דמיירי ב״קונה דבר שהתאוה״, דפשטא דמילתא דהיינו בדמים, אלא שיש לדחוק שהכוונה שעשה קנין. והרי הלבוש ס״ל שהאיסור בלא דמים דוקא כמ״ש בהל׳ עדות – לד, יג, והשמיט שם תיבת ״לאינשי״. וכן מוכח שם בדיני גזילה שנט, ט, הביאו בסמ״ע שם יד. ועכ״ז כתב שם יב, לישנא ד״הקונה״. אלא שמדבריו שם יא משמע להדיא שהכוונה בדמים. וכן משמע בשו״ע שנט, יא. ושו״ר בהלכה רבה ב אות תסג, בדעת השו״ע, דלשון ״עד שלקחו״ משמע ודאי בלא דמי. ולענ״ד יש לפקפק בהנ״ל. כן הוסיף להוכיח כן מדבריו שנט, ט שכתב ״ונתן לו דמיו״. אלא זו ראי׳ להיפך, שבנתן דמיו א״ע בלא תחמוד. וכן נםלא ממני מה שהביא מהל׳ עדות, דאיפכא מוכח משם). וכ״ה בבאה״ט שנט, ו בדעת השו״ע. ומובן היטב מה שהשמיט התיבות ״אע״פ שנתן דמים״.

אבל בדעת אדה״ז אאפ״ל דס״ל שהאיסור רק בלא דמי, שמפורש כתב איפכא בקו״א תמ, א. ולהעיר שכ״ה גם בדא״ג בפס״ד להצ״צ או״ח רמג ט, ג. (אלא שצ״ע מה שציין אדה״ז לתוס׳ ב״מ ה, ב ולא לרמב״ם, שהרי בדעת התוס׳ שם נחלקו אי ס״ל שהאיסור הוא רק בלא דמי או גם כשמשלם. ועדיף לציין לתוס׳ ב״ק סב, ב, או סנהדרין כה, ב שמפורש בדבריהם כך. והאריך בזה ע״ד הפלפול בקובץ שערי ישיבה גדולה יט ע׳ 332 ואילך. ויותר נראה שעיקר כוונתו לציין לגמ׳ ב״מ. והציון לתוס׳ ומפרשים – ענין נוסף הוא. וראה בקובץ העו״ב תתצב ע׳ 72 שבא בזה ליישב קושיית האבנ״ז, יעו״ש. וראה פרי התמימים מאריסטאון א ע׳ כד). ומה שהשמיט אדה״ז התיבות ״אע״פ שנתן דמים״ – יל״פ בפשיטות, דלדידי׳ האיסור שייך רק בנתן דמים, ומפורש כתב דמיירי במכירה, ולא נצרכה להדגשה זו, אבל לרמב״ם האיסור בין בדמים ובין שלא בדמים. (וכמ״ש בב״י שנט ד״ה כל החומד, שלראב״ד האיסור לקנות בדמים שלא ברצון הבעלים, ולרמב״ם אפילו בדמים אם הוא ע״י השתדלות והפצרות. ונראה מדבריו, ממש״כ ״אפילו בדמים״ בשיטת הרמב״ם דוקא, והוא כל׳ הרמב״ם ״אע״פ שנתן לו דמים״, דלכאורה צ״ב, שיסוד החילוק ביניהם הוא אם הוא שלא ברצון או ברצון ולא בנוגע לנתינת דמים – שכוונתו מובנת, שלראב״ד שהאיסור רק כשהוא שלא ברצונו, הרי כשאינו בדמים אינו בכלל לא תחמוד, והוא בכלל גזילה, אבל לרמב״ם עיקר האיסור מה שעושה ע״י השתדלות ליקח של חבירו, והוא בדמים או שלא בדמים. ובסהמ״צ ל״ת רסה: שנקח לעצמנו וכו׳ ואפילו לקנותו ולתת בו דמים. ומוכח דתרוויהו איתנהו בלאו דלא תחמוד. אלא שעובר אפילו בדמים. וכן מוכח ממש״כ גזילה א, יג שבגזל עבר בג׳ לאוין. (ולהעיר שבכ״מ שעובר גם בהשתדלות שיתן מתנה, שאינה בדמים – שע״ת לר״י שם: מקח או מתת, והובא באר״ח שם. ועוד. אבל ראה שו״ת אר״צ או״ח ג, ושם ד, בשם השפ״א והאמרי אמת. וראה בצה״ח ג, מד. ואכ״מ).

[ולהעיר מהשינוי בלשון בשו״ע אדה״ז, שברמב״ם כתב ש״הפציר בו עד שלקחו ממנו״, אבל אדה״ז כתב ״עד שמכרם לו״. ונראה שלרמב״ם האיסור מה ש״הכביד עליו ברעים והפציר בו״, ובאמת אין רצונו בכך, ולכן כתב ״שלקחו ממנו״, להדגיש שנקרא לקיחה ולא מכירה. ומשו״ה מדגיש שכ״ה ״אע״פ שנתן דמים רבים״, שר״ל שעכ״ז נקרא שהוא בהכרח, והוא בגדר ״לקחו ממנו״. אבל אדה״ז הרי כתב ״שמכרם לו״, וממילא מוכרח דמיירי בדמים, והאיסור מחמת ההפצרה גופא, שכתוצאה מזה ״הרבה עליו רעים או הפציר בעצמו״ (ולהעיר שגם בזה שינה מל׳ הרמב״ם והטושו״ע שחילקם לתרי בבי, הרבה או הפציר. ואולי מה״ט גופא, להדגיש שיש ב׳ אופני הפצרה שעובר ע״ז – הרבה עליו רעים או הפציר בעצמו). ובאמת, ברמב״ם הוסיף שאם גזל עובר בג׳ לאוין, ואדה״ז השמיטו].

ובכל אופן, בטושו״ע ואדה״ז משמע כרמב״ם, שהאיסור רק כשהוא ע״י הפצרה, ואף שלא הביאו הלשון שהוא ״דרך הכרח״ כבחינוך ושע״ת – מדבריהם מוכח הוא. ועיקר כוונתם שעובר גם באומר רוצה אני, כל שבא מחמת הפצרה והשתדלות, וכמ״ש בב״י הנ״ל. ועכ״פ, מובן שכל שעושה בהשתדלות בגדר לקיחה איקרי אפילו אמר רוצה אני. (אלא שג״ז לא הביאו הטושו״ע ואדה״ז, דקאי גם באמר רוצה אני. והנה ברמב״ם מוכחא מילתא דס״ל הכי ממש״כ דמיירי בדמים רבים, ועכצ״ל שר״ל שכ״ה אף שנתרצה עי״ז. וכנראה מזה הכריח הה״מ כך בדעתו. אבל בטושו״ע ואדה״ז שהשמיטו ד״ז – אף שראו דברי הראב״ד וכו׳ –  אין הכרח דהכי ס״ל. ובמכ״ש מזה שגם ברמב״ם איכא דס״ל שאינו עובר כשאמר רוצה אני).

והנה, גם אי נימא כהדעות שגם במתרצה לבסוף בלב שלם עובר – ראה מנ״ח לח, טז. מהרם שיק לח, א. ועוד. וכ״מ ביד המלך גזילה א, ט בתחילת דבריו (אף דס״ל לדינא שבאמר רוצה אני א״ע) ודלא כהסברא שברצון גמור לבסוף מותר הוא, והאיסור באומר רוצה אני שהוא מתוך ההכרח – אכתי יש לחלק בין תחילתו באונס מחמת ההפצרה וסופו ברצון, לתחילתו בהעלאת דמים שכך דרך המסחר, וכמו שהותר להתמקח ולנסות להוריד המחיר, כדרך כל הלוקחים, כבנדרי זרוזין בנדרים כ, ב, כש״כ במוסיף דמים. ואף שבמפציר שיוריד המחיר מיירי בדבר העומד למכירה, ואינו דומה לדבר שאינו עומד למכירה – אכתי י״ל שגם בהעלאה בדמים, כל שאינו דרך הפצר והכבדה, מנהג העולם כן לומר שאינו עומד למכירה בכדי שיציעו ריבוי דמים. ובפרט במאני תשמישתי׳ דיקירי עלי׳ דלא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי – ב״מ נא, א. ובכלל, כשקונה במחיר מופרז ודאי מסכימים.

ופשוט שמש״כ אח״כ ״אע״פ שהרבה להם דמים והפציר ברעים״ וסמכם אהדדי – לאו למילף מינה שבשניהם עובר, וכי הדדי נינהו. ורצונו בזה בפשטות, שבאופן שהלה אינו חפץ גם אחר שעשה ככל הנ״ל הרי יבוא לידי גזל. ותו לא.

ולכאו׳ כן מוכח שהאיסור רק מחמת ההשתדלות והרבות רעים מזה שבאדם נכבד כתבו להחמיר שלא לבקש אפילו פ״א שמא אינו מוכר מנפש חפיצה – ראה שע״ת שם. ארחות חיים שם. הגהות רבינו פרץ שם. רב ברכות שם ד״ה ודע כי יש (ושם ד״ה המורם מכל האמור שכ״ד הרמב״ם ג״כ. ואולי איכא לפרושי כך בלשונו ״או בבקשה״, באופן שאינו יכול לסרב. וכן מוכח בעובדא דאחאב ונבות, הביאו הרמב״ם שם יא, אף שלא הי׳ הכבדה והפצרה. ודוחק. וראה לקמן בכוונת הרמב״ם. ולהעיר מהדר זקנים ומושב זקנים יתרו כ, יג ועוד שהעתיקו בשם רמב״ם: ע״י תחנונים או ע״י ריבוי רעים או ע״י אימתו כדי שימכור לו שלא ברצונו. וראה שו״ת בצה״ח ג, מד שאפשר שהאיסור בבקשת אדם נכבד היא רק ממדת חסידות). ומוכח שהחשש שמוכר שלא מרצונו השלם.

ויש שהביאו ממלמד התלמידים יתרו: אפילו ברצון אותו השכן בהרבות לו דמים. ומשמע להדיא כדעת החרדים. כן העירו מפלא יועץ ערך חמדה: וכל המשתדל וכו׳ בחנם או בריצוי כסף. אלא שאין כאן ראי׳ דקושטא קאמר שהאיסור גם בדמים אבל רק כשהשתדל והרבה רעים וכדומה, ולא מחמת הצעת דמים לחוד עובר. ובפרישה שנט, י שבדברים שקשה למוכר להיות זולתו וא״א למכרו כ״א בקושי ומ״מ אפשר למוכרן במפייס ברצי כסף טובא. וגם בזה י״ל דקאי גם בשאר פיוס וריצוי זולת הרבות דמים. ויש שה״ר מס׳ גמטריאות לריה״ח כי תצא יג, ושם ענינים שונים פט, בנותן ממון לאשת עני שיגרשנה. ולא ראיתי ראי׳ דשמא מיירי שהפציר טובא.

ובכלל, ניחא לנו ללמוד מפשטות הרמב״ם והשו״ע ושאר הפוסקים ולהעמיד דברי האחרונים באוקימתא. ובפרט שהרמב״ם ורבינו יונה החמירו טובא שגם ביהיב דמי וגם באומר בעה״ב רוצה אני עובר. ולא מסתבר להחמיר יותר מהם. ולהעיר שי״א אפילו בדעת הרמב״ם שכשאמר המוכר רוצה אני אינו עובר – ראה עצמות יוסף קדושין ב, ב ד״ה ונראה דצריך. יד המלך גזילה א, ט. מעין החכמה ל״ת כד, טז. יתר הבז גזילה שם. ועוד. וגם המ״מ כתב שדעת הראב״ד נראית נכונה יותר. וטעמו, דלא מסתבר לומר שיעבור גם בנתרצה המוכר לבסוף. והבו דלא נוסיף עלה להחמיר כל כי האי גם בהצעת ריבוי דמים. וראה מה שהאריך בזה בקובץ יוצרות תשע״ו ע׳ 102 ואילך. ובחלק מהדברים קרובים דברינו זל״ז.

ואכתי לא נוח לי בכ״ז, שברמב״ם שם יב: הקונה דבר שהתאוה בהפצר וכו׳ או בבקשה מהן. ומשמע שבא להוסיף שעובר גם ללא הפצרה בבקשה לחוד. ותמוה אצלי מש״כ בשו״ת בצה״ח שם מג, ט להוכיח מל׳ הרמב״ם שאינו עובר רק בהפצרה, ולדידי׳ היינו לבקש ג״פ דוקא (עיי״ש ובהשמטות לשם ואכ״מ), ואיך העלים עינו מל׳ הרמב״ם – שנעתק אצלו שם – בהפצר או בבקשה. [ובגוף דבריו שהפצרה היינו דוקא ג״פ – צ״ע שלא נתפרש ד״ז בפוסקים. ומסברא יל״ד ראייתו, שי״ל שבנדו״ז בעינן הפצרה מרובה ולא הפצרה לחוד. או כלך לאידך גיסא, שכל שמבקש ב״פ כבר יצא מגדר בקשה גרידא. ובלח״מ דלקמן נקט לישנא ד״הפציר הרבה״. אמנם, הא ליכא למימר שכל פעם שמרבה במחיר, ה״ז בגדר הפצרה מחמת שמבקש עוד פעם, שכיון שבכל פעם שמבקש מציע הצעה חדשה ה״ז כאילו ביקש רק פ״א].

ויש מי שכתב שדברי אדה״ז שכתב שהוא גם בבקשה, ולא רק בהפצרה, מחודשים. ולא שת לבו שכ״ה גם ברמב״ם ובטור ובלבוש שם יב. אלא שבשו׳״ע השמיטם. (ולהעיר, שבנתיבות השלום הל׳ גזילה נתיב נא, יט שינה מל׳ הרמב״ם והטושו״ע והוסיף לכתוב: אם אחר שנתאוה הפציר הרבה וקנה עובר. והנה מה שבשו״ע השמיט ד״ז, איכא לפרושי דלשיטתי׳ קאי, אם נאמר דס״ל שהאיסור בלא דמים דוקא, וכנ״ל, והוא סרך דגניבה. וממילא כל עיקר האיסור ל״ש במבקש שיתנו לו, שאיזה איסור שייך בזה. ובהכרח שהאיסור רק במפציר ומרבה רעים וכדומה).

והנה ברמב״ם איכא למידחק שכוונתו שהפצרה היא בעצמו ובקשה ע״י שליח. אבל אדה״ז סגר הדלת בעדנו, בכותבו בין ע״י עצמו בין ע״י אחרים.

ובאמרי יעקב לשו״ע אדה״ז שם פי׳ בדעת אדה״ז דהיינו בבקשה מרובה שהיא כהפצרה. אלא שהדברים קשים מאד. וראה להלן בנוגע הפי׳ שכוונתו לבקשה מאדם חשוב.

ואולי ס״ל לרמב״ם שעובר מחמת החמדה והתאוה שבלבו לשל חבירו, וכשלקח נגמרה התאוה במעשה. וראה חינוך לח ״אינו נגמר עד שיעשה״. ועד״ז בסמ״ק יט. וכן במ״מ גזילה א, ט. וראה לקו״ש יב ע׳ 163. (ולהעיר שבהגש״פ עם לקו״ט ומנהגים מהדורת תשס״ב ע׳ עתר הל׳ בשינוי קל).

ובאמת, כבר כ״כ בלח״מ עדות י, ד, שרק בהפציר והרבה רעים עובר גם באמר המוכר רוצה אני, אבל כשלא הרבה רעים ואמר המוכר רוצה אינו עובר. (וראה מה שהעיר בדבריו במשנת יעקב גזילה א, ט). וכ״כ באהלי יצחק לרמב״ם שם. וראה גם דרך המלך חווידאנסקי עדות שם סי׳ כו. ולכאורה צ״ב בהבנת הענין, שאם חמד חפצו של חבירו, שלא הי׳ בדעתו למוכרו, ולכן הלך והשתדל וביקש הימנו, והצליח בהפצרה מועטת, מדוע לא יעבור . ובפשטות, יסוד החילוק, שבהפציר והרבה רעים עכצ״ל שגם אמירתו רוצה אני אינה באמת ורק מהשפה ולחוץ, ולבו בל עמו, אבל בבקשה גרידא, כל שאמר רוצה אני בודאי מסכים בלב שלם. ולפ״ז נצטרך לומר דלצדדין הוא, שמה שעובר בבקשה לחוד היינו כשלא אמר המוכר רוצה אני. וצ״ע שלא נרמז כלל ד״ז ברמב״ם. וראה בחי׳ מים חיים שם שכתב על הלח״מ שאין זה תירוץ של כלום. (איברא, שאם נפרש כן, לפ״ז נצטרך לומר בכוונת הלח״מ שחמסן שעובר בגזל דדבריהם הוא בלא הפצרה רק בקשה לחוד, ובאופן שנתן דמים ואמר המוכר רוצה אני. וסברא זו רחוקה ממרכז הדעת, שמדוע עובר בכגון דא. ולאידך, קשה לומר בדעת הרמב״ם לאידך גיסא, שבלוקח שלא מרצונו, ונתן דמים, אלא שלא הפציר בו, שאינו עובר מה״ת רק מדרבנן. ועכ״פ, עיקר עניננו כאן הוא רק בגוף סברת הלח״מ לחלק בין הפצרה לבקשה לגבי דין לא תחמוד, ואין רצוננו כאן לבוא ולבאר ישוב דעת הרמב״ם בגדר חמסנים שפסולים מדבריהם, שבגוף דעת הרמב״ם – מתי נפסל מדאורייתא ומתי הוא מדרבנן – האריכו באחרונים ליישב שיטתו בכמה אנפי. ונלקטו חלקם בתורת אש קנינים ג ע׳ רכח ואילך. ואכ״מ).

אמנם, אף שלכאורה אין חילוקו של הלח״מ מרומז בדברי הרמב״ם לכאורה מוכרח הוא מצ״ע, ובהקדם שהחילוק בין תאוה לחמדה, אף ששניהם במחשבה, שתאוה היינו גוף הרצון לדבר של זולתו, וחמדה היינו ההתעסקות במחשבה זו למצוא דרך היאך לקבל החפץ, וכדמוכח בסהמ״צ מ״ע רסה ורסו. ועוד חילוק שתאוה אינה מביאה לידי מעשה, אבל חמדה מביאה לידי מעשה כבזהר ג, רסא, ב. (וראה גם קובץ העו״ב א׳פג ע׳ 53 בל׳ אדה״ז בתניא כ). ונמצא לפ״ז, דתרי גווני חמדה איכא, א. שמחמת התאוה מפציר בו מאד עד שיאמר רוצה אני, כיון שאמירתו רוצה אני בא רק מחמת ההפצרה, והחמדה כאן – היינו המחשבה על תחבולות שונות היאך לקנות. ואופן נוסף, שמתחילה התאוה ללא מחשבה על תחבולות, ושוב ביקש ממנו ומיד הכריחו לקבל דמים, שכיון שאינו רוצה גם אחר שנתן דמים, עובר אפילו בבקשה לחוד מחמת התאוה בתחילה והקני׳ לבסוף. ובאופן זה, כיון שהתאוה מביאה לידי מעשה, על כרחך שיש בזה גם מן החמדה.

ויתיישב גם מה סדר הלכות ברמב״ם וכן בטושו״ע ודאדה״ז, שהוא מן המאוחר אל המוקדם, שמתחיל עם איסור לא תחמוד,  ומוסיף שמשעה שנפתה בלבו עובר בלא תתאוה (ראה גם בסמ״ע שנט, טז), ושוב מביא שתאוה מביאה לידי חימוד, ומסיים שהמתאוה עובר בלאו אחד והקונה דבר שנתאוה בשתים. וצ״ע כפל הדברים וכן שינוי הסדר. וגם צ״ב מש״כ ״הא למדת״ שעובר בבקשה, כשלא כתב לפנ״ז שום דבר עד״ז. כן צ״ב מה שהאריך בדברי אגדה בחומר הענין של תאוה וחימוד שמביא לידי גזל, שלא כדרכו.

ולהנ״ל א״ש, דהנה יש לחקור בגדר לא תחמוד, מהי מהות האיסור, אם העיקר המחשבה שבלב, והלקיחה רק תנאי בהאיסור (וראה נתה״מ רה, א, שלרמב״ם שהאיסור כשאומר רוצה אני, עובר כבר קודם שלקח החפץ, דבמכירה גופא ליכא משום עבירה כיון שהלה הסכים), או להיפך שעיקר האיסור המעשה שלוקח חפץ של חבירו, והמחשבה היא תנאי שאין האיסור חל אא״כ התאוה תחילה בלב. (וי״ל גם שהאיסור מורכב משני פרטים ושניהם כאחד מגדרי האיסור). ובסגנון אחר, אם האיסור משום לתא דגזילה, וישנם ג׳ שלבים במעשה הגזילה, התאוה והחמדה והלקיחה, שהגזילה מתחילה בשרשה כשחושב על כך, וקמ״ל שעובר גם על ב׳ שלבים הראשונים כיון שהם ההתחלה דהלקיחה. או נימא שהאיסור מחמת פגם המחשבה מצ״ע, שהיא ממצות שבלב ומתורת המדות, ובמחשבה זו ב׳ אופנים, מחשבה גרידא, ומחשבה עיונית שמתעסק בזה במחשבתו, אלא שתנאי בדבר שצ״ל לקיחה בפועל, אף שיסוד האיסור מחמת גוף המחשבה. (וי״ל גם נפק״מ בדבר, אם צ״ל שו״פ – ראה שו״ת בשמים ראש סוסי׳ שסב – לפי שאין האיסור הפסד ממון חבירו אלא  החמדה והפצרה. וכ״כ ביד המלך גזילה א, ט. ושם, שאף שתכונת הלאו בין אדם לחבירו עיקרו בין אדם למקום, שאפילו יהיב לי׳ דמי וחבירו נתנו מדעתו ואין הדבר נוגע לחבירו עוד, כיון שהנתינה היתה ע״י הפצרה עובר עליו משום שהתורה אסרה להפצר זה. אבל י״ל שמ״מ האיסור לחמוד ממונו. ופחות משו״פ לאו ממון הוא – ראה מנ״ח מ׳ לח. וראה שיחת פורים תשל״א. י״א ניסן תשמ״א).

ומעתה יבואר היטב, שתחילה מביא דין חמדה, והיינו התאוה להשתדל בכל אופן, שהיא ההתעסקות במחשבה זו, שכתוצאה מזה מפציר ומרבה רעים, ואיסור זה יסודו הוא מחמת המחשבה לחוד, שחמורה מחשבה כזו לרצות להשתדל ליקח של חבירו, והיינו שההתעסקות במחשבה זו מושללת מצד עצמה, אלא שתנאי בדבר, שצ״ל לקיחה בפועל (וא״ש בדעת הרמב״ם שהוא בגדר לאו שאי״ב מעשה, שהלקיחה אינה ממעשה הלאו – ראה מ״מ שם. וביד המלך שם, בטעמא דמילתא, דשרש ועיקר הלאו לא הונח רק על החמדה ופעולת ההפצר אלא שעבירת הלאו לא יצאה מכח אל הפועל רק בלקיחת החפץ. וכן אינו לאו הניתן לתשלומין מה״ט, דל״ש תשלומין על חמדת הלב, ובפרט ליד המלך שם, שהוא בין אדם למקום). ולכן מוסיף אח״כ שבאמת כבר עבר משעה שנפתה בלבו. (ולהעיר שבלא תחמוד הל׳ ״עובר עליו״ בהוה, ובלא תתאוה הל׳ ״עבר״. ובלבוש סוסי׳ שנט: שכשיבוא לעבור בלא תחמוד מסתמא לא תתאוה הוא בכלל שתחילה התאוה ואח״כ חמד). ובאופן זה, חמדה – היינו התעסקות במחשבה, ותאוה היא ההתחלה דאיסור זה. ובלקיחה – רק תנאי באיסור חמדה. ואח״כ מביא אופן וגדר חדש, בחומר ענין התאוה והמחשבה, לפי שמביאה לידי חימוד, וחימוד לידי גזל (וראה חינוך תטז: שקביעות המחשבה בתאוה על אותה דבר יהי׳ סיבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו וכו׳ או ע״י מקח וכו׳ או ע״י חזקה. ושם, שלכן גם אוה״ע מחוייבים בה  ״לפי שהיא ענף ממצות גזל״), ועיקר יסודה – דאיכא סרך גזל גם בתאוה וחמדה, לפי שהיא ההתחלה של הגזל, וחמדה היינו מה שמביא לידי מעשה (וכהפי׳ שבזהר), ולא מחמת ההתעסקות במחשבה, והעבירה – כאן מה שקנה ממנו בעל כרחו. ולפ״ז הוא להיפך, שעיקר האיסור המעשה שלוקח חפץ של חבירו, והמחשבה היא תנאי שאין האיסור חל אא״כ התאוה תחילה, ועובר על כל שלב. (אלא שלפ״ז לא א״ש מה שאינו לוקה משום לאו שאי״ב מעשה). וממילא באופן השני נזכר האיסור בבקשה לחוד כיון שלמעשה קנה ללא רצונו. והיינו שאף שבגוונא דא לא התעסק במחשבות ותחבולות הרי גוף הענין שקנה  ללא רצונו  גורמת לו לעבור בלא תחמוד. ומצינו כעי״ז בפרישה שעא, ט שאף שאינו עובר שלא תחמוד עד שעת לקיחה, כשבא לגזול מעלינן חד דרגא, ומיד בדיבור אף קודם שגזלו עובר בלא תחמוד, אלא שאינו לאו גמור רק עבירה. (ולהעיר מפרישה שנט, י, שבדברים שיש לו הרבה ובקל לקנות ללא פיוס ל״ש לא תתאוה, ומשמע שטעמו כיון שא״צ לחשוב היאך יקנה. ומ״מ לדבריו עבר בלא תחמוד. ולהעיר גם  מאלשיך משלי לא, יז, עייש״ה).

ויש לקשר כ״ז גם להשקו״ט אם האיסור היא גוף ההשתדלות לרצות המוכר (מהרם שיק מצות לח, ג. חי׳ הרי״מ חו״מ לד, יג. אחיעזר א, כב, ו), או החמדה שבלב אלא ששיעורה הוא שחמדה זו הביאתו להשתדל לרצותו (ראה יד אליהו לובלין לט. שרידי אש השלמות למכות לח). ועכ״פ א״ש הכל בל׳ הרמב״ם כמין חומר.

כן להעיר שבלקו״ש שם השמיט כל עיקר שהאיסור כשמפציר ומרבה רעים, ומשמע שיסוד האיסור התאוה, וגמר העבירה בלא תתאוה כשנפתה בלבו ובלא תחמוד כשלקח. וצע״ק שלא הביא כלל ע״ד ההפצרה. ולהנ״ל י״ל שבכלל מאתים מנה, שישנה לאיסור לא תחמוד גם ללא הפצרה.

והשתא דאתינן להכי, אם כנים הדברים, נמצא שהאיסור רק כשהלה אינו מסכים, אבל במבקש, והלה נותן מרצונו הטוב לית מאן דחש לה, אף שלא הי׳ בדעתו למכור מעיקרא. ומה שמרבה בדמים – אינו מגדר האיסור כלל, כנ״ל בארוכה. אלא שיש לדון מטעם אחר, מחמת גוף התאוה שבלבו, ומדין לא תתאוה. וכבר עלו נמושות בגדרי לא תתאוה, שקשה הדבר לומר שעובר מחמת גוף התאוה ורצון לחפץ שנמצא אצל פלוני. והנה אם נימא שהאיסור רק כשגמר בלבו לעשות השתדלות והפצרה, ולא ההחלטה לבקש לחוד, כדלקמן, תו ליכא משום לא תתאוה. וברמב״ם ועוד מפורש שהתאוה כאן היא רק באופן ״שנפתה בלבו וחשב היאך יקנה חפץ זה״, ולא גוף המחשבה כשלעצמה. (ולהעיר שאדה״ז שינה מל׳ הרמב״ם, שברמב״ם הל׳ ״כיון שחשב בלבו היאך יקנה חפץ זה ונפתה בלבו״, ואדה״ז כתב איפכא: ״משעה שנפתה בלבו וחשב היאך יקנה״. ובטור השמיט תיבות ״נפתה בלבו״). וראה בשמים ראש שם. מעשה רוקח לרמב״ם שם. רב ברכות שם. מנחת סולת שם. תועפות ראם ליראים קטו, ב וסביב ליראיו ליראים קנד, ג. וכן בחינוך שם, שהאיסור לקבוע מחשבתו. וראה מהרם שיק שם שהל׳ מורה שקבע מחשבה זו בלבו ולא רצה לסלקה. וראה גם דרך פקודיך לח בהגהה. ובשירת משה להר״מ מייזליש ע׳ 65: דעתך לא תקבע. ומפרש שם, שהתאוה קביעות המחשבה בתוך הלב והחמדה עשיית תחבולה להשיג הדבר. ובסהמ״צ: אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו. ובצרגום קאפח: השליט מחשבתו עליו ונתאוה לו. ובחזקוני ואתחנן ה, יח (וכן בהדר זקנים יתרו כ, יג. וכן במושב זקנים ופי׳ ר״ח פלטיאל שם ועוד): גמר בלבו ע״י תחנונים או ע״י ריבוי רעים וכו׳. וכ״ה במק״מ לזהר שם: משגמר בדעתו להרבות עליו רעים. ובחרדים שם: משגמר והסכים בלבו להשתדל בכל עוז לקנותו. וכבר הביאו משו״ת יהודה יעלה הספרדי חו״מ לג: דמוקצה מהדעת לומר דאם ראה והתאוה אפילו לא גמר בלבו להשתדל להשיגו שיהי׳ עובר דזה אין ביד האדם למנוע תאוה זו מלבו. והביא שם כמה ראיות לדבר. ועי״ש מש״כ דלא תיקשי לי׳ מהחינוך שם, שאחרי שהביא הקושיא איך יהי׳ בידו של אדם למנוע לבו מהתאוות כתב שלא יאמרו אותו זולת הטפשים, עיי״ש. ונראה מדבריו שהעמיס כן גם בדברי הראב״ע שהביא המשל שכפרי שלעולם לא יתאוה לבת מלך. ולכאורה גם במשל הכפרי יתאווה לזה כרגע קט, אלא שהתאוה חולפת והולכת מאחר שיודע שלעולם לא תבוא לידי מעשה. (אבל להעיר מהמחלוקת באם שייך האיסור בדבר שא״א לו לקנות. ומשמע קצת שאי״צ להיות בגדר האפשרי, ועובר גם בגוף המחשבה. וגם למאן דס״ל שא״ע – ה״ט כיון שא״ע בלא תחמוד – ראה פרישה שנט, י. סמ״ע שם יח.  ולא מחמת שהאיסור הוא רק בחושב איך לעשות).

ונראה, שסברא זו ששיעור האיסור רק בגמר בלבו, אינו סותר להמבואר בלקו״ש יב שם שהאיסור על גוף התאוה בלב כשלעצמו, אף דהתם  משמע שהאיסור כבר בעצם התאוה, וגמר העבירה כשנפתה בלבו, ולכאורה כ״מ גם ברבינו בחיי וראב״ע הנסמן שם – שגם בזה יש להעמיס בדוחק כדברי היהודה יעלה. והיינו שהתחלת האיסור במחשבה, אבל שיעור מחשבה זו רק כשגמר בלבו. וגמר האיסור דלא תתאוה – כשנפתה בלבו לילך ליקח בפועל, ובלא תחמוד – כשהשתדל ולקח. (ולפ״ז, העבירה נגמרת בלקיחה ולא במחשבה. ודלא כנתה״מ דלעיל. וכן מוכח ברמב״ן ראה יג, ט: אם הוסיף לעשות כאשר חשב עבר בלאו השני. אבל במכילתא דרשב״י יתרו כ, יד: איזו היא תאוה האומר לואי וכו׳ חמדה הכובש כבושין ליטלן. ולהעיר שמלשון המכילתא ״ולואי״ ויש שהגיהו ״ולואי שהי׳ לי כמו שהי׳ לפלוני״ אין ראי׳ בשיעור התאוה, כפשוט). וראה בלקו״ש יז ע׳ 217 הע׳ 18.

ויש שהביאו מפלא יועץ ערך חמדה, שבחשב בלבו שהי׳ חפץ שיבוא חפץ זה לידו עובר בלא תתאווה. ועד״ז בדברי מליכיאל הנ״ל מתי תבוא לידי ואשאנה שדן באיסור לא תחמוד – שג״ז יל״פ באחד מדרכים הנ״ל.

אלא שמדת חסידות שלא לחמוד כלל בלב – ערוה״ש חו״מ שנט, ח. ולכאורה היינו רק כשתאותו מחמת שמקנא במה שיש לחבירו.

ולהעיר שבערוה״ש שם יג, החמיר שלא לבקש לקנות רק מחנווני או כשהמוכר מעצמו מבקש מהקונה לקנות. והוא מחודש. ובכ״מ במדרשי חז״ל מצינו שאפשר לבקש למכור גם כשאינו עומד למכירה. ולית מאן דחש לה. וגם לדבריו, מסתבר דמיירי רק כשיש מקום לחשוש שמוכר בהכרח ובאונס ולא מרצונו השלם.

לא תחמוד בגוי – ראה שוע”ר סי’ תמ קו”א יא. מנ״ח מצוה לח. המקנה קו״א כח, א בהגה. ועוד. ובפמ״ג או״ח תרד במ״ז א נסתפק. ולכאורה לשון הרמב״ם בסהמ״צ ל״ת רסה: מאחינו – משמע רק בישראל. וראה הנסמן בשו״ת בצה״ח ג, מח.

 

#24949