בורר בבגדים

 

שאלה:

האם מותר לכתחילה לסלק לצדדים בגדים המונחים על גבי בגד שרוצה ללבוש עכשיו כדי להגיע לו, או שיש בזה איסור בורר?

ומה הדין באותו מקרה כשאינו רק מסלקם לצד, אלא גם נוטלם?

 

מענה:

להזיז בגד בתוך התערובת, מותר. לסלק לגמרי – יש מתירים. ונכון שלא לסמוך על זה.  

 

מקורות:

ראה משנ״ב שיט, ג בבה״ל ד״ה לאכול מיד. ובמשנ״ב שם טו כ״כ רק בדא״פ. וכבר העיר בזה בקצוה”ש קכה בבדה״ש מז דלא ברירא לי׳ מילתא כ״כ להיתרא. וראה שו״ת צי״א יב, לה, ד ד״ה ומה שהמ״ב.

והנה בבה״ל התנה כמה תנאים, שהמדובר בב׳ מינים ולא באוכל ופסולת ממש, ואינם מעורבים ממש אלא מונחים זעג״ז, וניכרים כאו״א בפ״ע. וקאי עלה מחמת צירוף כמה סברות – שאינו מעורב זב״ז אלא תלויים זעג״ז על הכותל (במסמר התקוע בקיר וכה״ג), שמסלק בכדי להגיע למה שתחתיו ואין המין שרוצה בו מתיפה עי״ז (וקרי לה מתעסק ודמיא לצידת נחש שלא ישכנו. ונראה דס״ל דדמיא לצידה שהמלאכה אינה התוצאה, שהרי לא נעשה שינוי בדבר הניצוד (ראה חי׳ הר״ש שקאפ כתובות ד) אלא כוונת המעשה, שבמתכוון שלא ישכנו אינה בגדר צידה. וה״נ בברירת דברים המונחים זעג״ז, שתלוי בכוונת הסילוק, אם הוא להגיע לבגד שלמטה או להפריד התערובת. אבל להעיר שבשו״ע אדה״ז שטז, יז בהיתר צידת נחש למ״ד משאצל״ג חייב – ״שאינו צדן כדרכו אלא מתעסק בהם שלא יוכלו להזיק שכופה עליהן כלי או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו״ ומשמע קצת שההיתר לפי שאינו בדרך צידה). וגם משום משאצל״ג שאין המין הנברר מתיפה ע״י הברירה (ע״פ ישועו״י שיט, א שהקשה מ״ט ל״א שכל בורר הו״ל משאצל״ג. אלא שבבעל המאור שבת קו, א (לז, ב בדפי הרי״ף) שבאמת כל המלאכות צל״ג חוץ מזורה ובורר. (ובישועו״י הב״ד בעה״מ, אלא שהקשה עליו דנילף מינה). וכ״כ הישועו״י בעצמו שכ, ה, דהוה משאצל״ג אלא שהתורה אסרתו. וראה ערוה״ש שיט, יט שבחלק מדבריו נראה שכיוון לדברי בעה״מ. ובשאר דבריו – כדברי הישועו״י. אבל ברמב״ן שבת שם, שגם בבורר מיקרי צל״ג. ולא פי׳ טעמו. וכנראה כוונתו כבישועו״י מחמת תיקון האוכל. וראה בר״ן שבת שם, שכך הוא מתחילתו צריך לזרות ולברור. ובמאירי שם, שהוא מתקנה על מנהג העולם, ואין אומרים שאין זה אלא הסרת נזק, שאין אומרים כן במה ששתיהן נבראים יחד. אלא שבישועו״י ס״ל שבאמת בב׳ מיני אוכלים חשיב אצל״ג וחייב רק למ״ד שמשאצל״ג חייב. ובבה״ל חולק עליו, שגם בב׳ מינים  נק׳ צל״ג, שכל מין מתייפה ע״י ברירת חבירו. אבל כשאינם מעורבים רק מונחים זעג״ז אינו תיקון. ולא פי׳ טעמו מ״ט אי״ז תיקון. וממנ״פ אם נקרא בגדר תערובת לגבי דיני בורר שוב ה״ז תיקון. ויש שכתבו שמ״מ בתערובת ממש חשיב שהמין מקולקל בעצם, ובברירתו מתקנו. אבל במונחים זעג״ז, אף שלדינא חשיב תערובת, אין כאן קלקול, וממילא ה״ז משאצל״ג. ועצ״ע וביאור, מדוע לא נאמר גם בזה שכל מין מתייפה בברירת חבירו. או״י שבתערובת חשיב גוף אחד, ונטילת הפסולת נחשבת כמלאכה הנעשית גם באוכל (ובאמת הכי איכא לפרושי בכוונת הרמב״ן). משא״כ במונחים שאינם כגוף אחד, וממילא הו״ל משאצל״ג, שפעולתו נעשית בפסולת וצריך לאוכל. אלא שבדברי בה״ל עצמו קשה לפרש כאופן האחרון, וגם בגוף הסברא, מהיכא תיתי שבזה אינו נחשב כמין אחד). ועוד סברא להתיר, לפי שגדולים וניכרים כאו״א בפ״ע (שהתה״ד החמיר מחשש חיוב חטאת. אבל בנדו״ז הוא משאצל״ג ורק מדרבנן, כך נראה בדבריו, או שנדו״ד עדיף מינה, שאינה תערובת כ״כ וניכר יותר).

ומשמע שההיתר רק בצירוף כל התנאים וכל הסברות גם יחד. והוסיף בזה, דמיירי ברוצה עכשיו ללובשו, ועוד כתב שמוכרח לסלק מתחילה שאר הבגדים, ואין לנו הכרח שדיבר בהווה (שבדוחק י״ל דאתי עלה גם מחמת דין קילוף פירות לאלתר כשאא״פ בענין אחר. אבל אין לנו להתיר רק מחמת דין קילוף, שכבר נתבאר אצלנו במק״א – בקובץ הערות הת׳ ואנ״ש צ״צ – מצו״ב– שעיקר ההיתר רק בפרי שגידולו כך, ומשום דש קאתינן עלה, שאין דרך דישה בכך בשומר לפרי כשעושה לאלתר. וגם למ״ד להתיר בכל תערובת כה״ג – ה״ז רק באופן שאא״פ ממש בלא״ה, שהפסולת מקיף כל האוכל מכל הצדדים. ורק כשהוא דרך אכילה. וכש״כ להאומרים שדבר שהוא רק מעורב במקרה ל״ש היתר קילוף. וראה גם קצוה״ש קכה בבדה״ש מז, בטעמו דל״ד נדו״ד לקולף. ועוד אפ״ל לצדד להתיר רק בכה״ג כשהוא לאלתר, דקאתי עלה גם מחמת דעת הרמב״ם ועוד להתיר לברור גם פמ״א בב׳ מיני אוכלין כשמשתמש לאלתר, וכן דעת המכריע ועוד להתיר פמ״א בכלל לאלתר. או דר״ל שההיתר דחוק ואפשר להתיר גם בצריך אליו ואא״פ באו״א). ואין לנו בו אלא חידושו. וכבר נזכר לעיל שדעת בעל המאור אינה כן. ולפי בעה״מ אזדא לה כל עיקר ההיתר, ונחתינן לחשש דאורייתא וחיוב חטאת. וגם ברמב״ן אינו מוכרח כסברת המשנ״ב. ועוד זאת, דגם המשנ״ב קאי רק בתלויים על הכותל, אבל במונחים כולם בערימה אפשר שדומה יותר לתערובת גמורה. אלא שבסו״ד כתב גם במינים המונחים בקערה זעג״ז. (ויתכן איפכא שהכותל מעורבים טפי). ועוד, שבשביתת השבת שיט, יג, יג ובס״ק כז התנה עלה דקאי רק כשיודע מקום מנוחתו של המין שרוצה בו. וכדבריו נקטו כמה אחרונים חביבים – ראה שו״ת אז״נ ז, טו. שבות יצחק ג, ד, ב בשם הגריש״א. ועוד. 

ועוד צירופי היתר איכא הכא – שי״ל דכל חד וחד לחודא קאי, ראה מג״א שיט, טו. אבל אדה״ז שם יט לא פסק כך. והמג״א עצמו החמיר להלן תקי, יג. ובמג״א תק, יב הביא ב׳ סברות בהיתר ניקור. ואדה״ז שם יח השמיט טעם זה. אבל בקצוה״ש קכה בבדה״ש מז ר״ל בדא״פ שבבגדים אפשר דאמרינן דכל חד וחד לחודא קאי. עוד הוסיף בקצוה״ש לצרף כיון שמחזיר מיד הבגד שאינו רוצה בו למקומו. וכ״כ בשבה״ש בעצמו  – אף שהחמיר שלא להתיר סילוק רק כשיודע איפוא נמצא – שם ג, י, לצדד להתיר כל שמחזירו למקומו. וחזי לאצטרופי השיטה שאין בורר בכלים. אבל כל האחרונים לא ס״ל הכי. כן יש לצרף דעות הראשונים להתיר פמ״א לאלתר, וצירף אותם הצ״צ בפס״ד לגבי עצמות דגים. וכן הדעה שאין ברירה בב׳ מינים, דלא קייל״ן הכי. 

אלא שקשה מאד להקל בחשש דאורייתא מחמת סברות אלו, אף שעלינו לחתור למצוא לימוד זכות, כמ״ש בקצוה״ש שם בארוכה. ובדוחק יש לצרף הדעות שכשאינו גד״ק אינו מה״ת. וג״ז צע״ג, נוסף לזה שבגדים בד״כ הן גד״ק.

אבל כשמזיז הבגדים בתוך התערובת ה״ז כמנפח הזבוב בפה להקריבו לדופן הכוס, שהתיר אדה״ז בהלכתא רבתא לשבתא. וכ״כ בקצוה״ש שם – בההיתר בנדו״ד. וראה קצוה״ש קכה בבדה״ש יח. והנה ביד אהרן שיט בהגב״י ד״ה ע״ד שיטה – עד, ד, והובא בבאה״ט שם י, התיר ניפוח קשים שביין כיון שבלא״ה מישתתי. והביא כן גם בשם שו״ת הלק״ט ב, רנד. ומשמע שבל״ז אסור. וכ״כ במנחת שבת פ, עז. ויל״ד, דהתם מיירי שהקש וקיסמין  מכסים כל המשקין, כבפמ״ג דלקמן. ולהעיר שבשו״ת הלק״ט ל״כ הטעם כיון דבלא״ה מישתתי. וכתב רק שכל שמותר לברור מותר לזרות, וה״ה לנפח. ואולי טעמו כיון שמסלק לצדדין. וכמה אופנים בביאור ההיתר, כיון שאין תיקון האוכל עי״ז, דאכתי חלק מהמשקה מעורב עם הזבוב, ובאו״א – שגם בתחילה הזבוב מעורב על כל היין, ואכתי מעורב כבתחילתו. ועוי״ל שאין כאן מעשה הפרדת אוכל ופסולת. ויש שכתבו לבאר שאין מלאכתו מתקיימת שיחזור ויתערב. ודוחק. וראה בפמ״ג שלט בא״א יד כשקשים וקיסמים על פני כל המשקין שעלה בספק אם מותר לסלק לצדדין. (ובכה״ח שלט, סט שגם בקשין וקיסמין מותר בנפיחה אבל לא בידים. ונראה דס״ל דנפיחה קיל טפי. וצ״ב. ובערוה״ש שיט, כו שבכלל אין איסור בורר בנפיחה. אבל מפורש הפכו בפיר״ח שבת עד, א. ערוך ערך זר. העתים רכה. ועוד. וגם אדה״ז התיר רק בנדון דידי׳, שמנפח לצדדין ולא במנפח עד שיצא, כמפורש שם). והכא גרע מנידון דזבוב כיון שמכסים כל המשקין. וכ״כ בקצוה״ש קכה בבדה״ש מז, ושם קמו בבדה״ש לה אות 4 – ע׳ עא. ועכ״ז עלה בספק להתיר. וכן מוכרח מזה שהאיסור לסלק קיסמין ע״פ המים הוא רק מחמת השטה ולא משום ברירה. ומיירי גם כשרוצה לשתות מהמים – ראה ירושלמי ביצה ה, ב. קצוה״ש קמו בבדה״ש לד אות 17 – ע׳ סח. ובהכרח דשאני התם שמזיז בתוך התערובת וגם אינו מכסה כולו. ובדוחק י״ל  דמיירי בקיסמין גדולים ואינם בגדר תערובת – ראה קצוה״ש קמו בבדה״ש לה – אות 1. וראה שו״ת פעולת צדיק ב, רלג ד״ה ראי׳ לזה – באו״א. וראה בקצוה״ש קכה בבדה״ש מז שהפמ״ג נסתפק רק באוכל ופסולת, ולא בשני מינים דעדיף טפי.

ודומה קצת לפציעת אגוזים כיון שגם אח״כ נשאר האוכל והפסולת בתערובת – ראה נשמ״א יד, ג. אג״ט בורר י, א. משנ״ב שיט בשעה״צ טו. והנה בפציעת אגוזים נשאר עדיין תערובת בכולו. אבל בקשין המכסים כל היין ניתקן בצד אחד. ול״ד לזבוב שביין, שאין כאן תיקון יותר מבתחילה, שמעיקרא הי׳ מעורב בזבוב באמצע וכעת מעורב בצד. וממילא בתערובת בגדים, שנשאר התערובת כבתחילה, ולגבי הבגד שרוצה בו אין כאן תיקון, ואין כאן מעשה הפרשה ממש, דמיא טפי לפציעת אגוזים.

 

 

#24559


Add Comment

Your Email address will not be published