Can you move a Muktzah item with a Shinui for no purpose?

 

Some poskim are stringent about this. There is room to understand from the Alter Rebbe this way too.

 

Sources:

כ״מ במשנ״ב שח, יג. וכן דייק בדעתו בשו״ת שבה״ל ח, נ. (ובדוחק י״ל שמש״כ שלא יבוא להפסד אינו תנאי לחומרא. אלא ר״ל לקולא שהותר גם לשמירת המוקצה עצמו). וראה בבה״ל סוסי׳ רסו ד״ה פן. ומסגנון לשונו ״יש להקל״ משמע שהוא קולא לטלטל בגופו והותר במקום הצורך. וגם במחה״ש, שיא, כה כתב לאסור כשאינו לצורך שכיבה. (אלא שיל״פ בדעתו שאסור כשהוא לצורך המוקצה עצמו, ולא מחמת שהוא שלא לצורך כלל. אלא שיש בכלל מאתים מנה, שאם נאסר לצורך המוקצה כש״כ שלא לצורך. ודעת המחבר שיא, ח כרא״ש להתיר גם לצורך דבר האסור. וכ״כ אדה״ז להתיר גם לצורך המוקצה – שח, טו. רעו קו״א ג. שא קו״א י. אבל בקצוה״ש קיג בבדה״ש יא נדחק בקו״א דמספקא לי׳ לרבינו בדבר. אבל לא הביא שאר המקומות שמפורש להיתר). וכ״ה להדיא בתורת שבת שח, יח. ערוה״ש שח, סח. ושם מג: אבל שלא לצורך כלל למה יעשה כן. ומשמע קצת שהוא משום זלזול שבת וכדומה. וראה לקמן באו״א. וכ״נ במו״ק שח ד״ה שם לטלטל. וכ״כ בהגהות יא״פ לט״ז שח, ב בפי׳ ד׳ הט״ז בנוגע לטלטל סכינים התלויים בחגורה. (אבל בתוס״ש שח, יח פי׳ בדברי הט״ז דכה״ג מיקרי טלטול כדרכו. ומוכח דס״ל להתיר גם שלא לצורך כלל. אלא דקאי בכשמל״ה. ואדה״ז השמיט נדו״ז דהט״ז – ראה שח, ה. שם יח. ושם כתב ״לישא הסכין אצלו״ ולא כתב בחגורה. לאידך, ל״כ להדיא דמיירי בטלטול בידיו. ושינה וכתב ״אצלו״). וראה גם  משנ״ב שח, פב בשם המאירי. (אבל במאירי שבת קכה, ב מוכח שהוא רק מחשש שמא יטלטל בידים. ולא כמ״ש במשנ״ב).

ובדעת אדה״ז – יש שדייקו דס״ל לאיסור, ממש״כ שח, טו, כדי להצניעו ולא כתב יתירה מזו – שלא לצורך כלל. וכן ברעו, י, כתב לצורך המוקצה ושלא יגנב. ול״כ גם שלא לצורך. ודיוקא לא חזינא דהרי בהכי מיירי התם.

אמנם, העירו מלשון רבינו שח, טו, שהוא טלטול כלאחר יד. ולא כתב שאינו נחשב טלטול כלל (ראה ל׳ רש״י שבת קכז, א – דלא הוי טלטול. וכ״ה בל׳ הרמ״א שח, ג. וראה הגהות רעק״א שח ד״ה כלאחר יד. משנ״ב שם יג). וגם לא הביא כל׳ רמב״ן שבת קנד, א שלא גזרו כלל על טלטול בגופו. ויתירה מזו כתב שם בטעם ההיתר שהוא ״שינוי מדרך החול״. וכ״ה בקו״א רנט, ג (אלא שהוא בדעת הר״ן) – אף שמפורש דס״ל להיתר גם כשדרכו כך (ראה שא, לט ובקו״א י. רסו, יט במוסגר. ואולי משום לא פלוג, שבד״כ דרך טלטול בידיו). ונמצא שהוא בגדר טלטול, ולכן נאסר כשאר טלטול כשהוא שלא לצורך. ולהעיר שדין כשמל״ה נזכר אצל רבינו אחרי היתר טלטול בגופו, שם טז, דעדיפא מינה. ולאח״ז כתב שאין לטלטל שום כלי שלא לצורך, ומשמע דאכולהו קאי.

[והנה בשח, פד, הביא האיסור לשאת זרע תולעים תחת אציליו אף שהוא טלטול בגופו. ואין לומר מחמת שלוקחו תחילה להביאו תחת היד, שהרי פשטות הרשב״א בשו״ת ד, עד, שהאיסור הוא בקיומו תחת ידיו. (ומ״מ, בדברי הפוסקים שהביאו ד״ז איכא לפרושי, דתרתי קאמרי, שאסור להכניסו תחת ידיו משום טלטול, וגם לקיימו שם מפני שמוליד תולעים בחומו. ועוד להעיר שהרשב״א ס״ל לאסור טלטול בגופו לצורך המוקצה עצמו. אבל בדעת השו״ע שהעתיק ד״ז, עכצ״ל באו״א). וראה מש״כ לבאר שו״ת שערי  יושר חנני׳ ג, ה. ודבריו דחוקים למעיין. ולכאורה אפשר לבאר מחמת שהוא שלא לצורך, ואף שקשים הדברים שהרי צורך בכך – אולי י״ל שההיתר רק להציל מהפסד ולא להרווחה בעלמא. אלא שג״ז דחוק. (וראיתי למי שביאר, שכיון שהטלטול נמשך והולך אי״ז צורך, שצורך שייך רק פ״א או ב״פ, והתירו באקראי, או גם לטלטל כל הזמן כשהוא להציל מהפסד, ולא לילך כך כל היום. וכד׳ הט״ז דלעיל גבי סכין בחגורה שתמה במה שהולכים כך, לפי שהטלטול נמשך והולך כל היום. וצ״ע אם כנים הדברים. גם כתבו לחלק בין טלטול בדרך סילוק לטלטול שרוצה בקיומו). ואין לומר ולבאר, כיון שהוא כדרכו, כמ״ש במנחת פתים בהגהות לסוסי׳ שיא (נדפס בהשמטות) בשם ח״א – שכנ״ל ההיתר לאדה״ז הוא גם כשהוא כשדרכו. (ויש שנדחקו שרק כשדרך לטלטל גם בידיו כבכיס, הותר בגופו. ויל״ע). אלא שי״ל דספוקי מספק״ל לאדה״ז, שהרי ההיתר לטלטל גם כשדרכו בכך הובא במוסגר ברסו, יט. גם בקו״א רנב, יד משמע שד׳ המג״א שם משום מוקצה נכונים בעצם, אף שהוא בגופו. אבל בשא, לט הובא בפנים שלא במוסגר. ויש שכתבו שתחת אצילי ידיו גרע משאר טלטול בגופו, ולא הותר כשהוא כדרכו. וג״ז דחוק. ולא נרמז כן בשום מקום. עוד ראיתי למי שכתב דשאני נשיאת כיס, שהכיס דבר המותר, ולגבי המעות נחשב בטלטול בגופו, משא״כ כשהמוקצה גופו מיטלטל כדרכו אף שהוא בגופו. וכל חילוקים אלו מחודשים הם. ובשו״ת חזון נחום לג (אחרי שהביא בשם ח״א ליישב דשאני ממח״כ שי״א לאסור בטלטול בגופו ודחה דבריו, ושדעת אדה״ז שח, ה, מפורש להתיר גם בזה אפי׳ בטלטול מה״צ) כתב לחלק בין תחת אציליו לבין אצילי ידיו, שתחת אציליו הו״ל טלטול בידיו, שכך דרך אחיזה, ובין אציליו היינו למטה מהזרוע, ותחת אציליו – היינו תחת הכתף. אבל להעיר מפירש״י שבת קמא, א ד״ה אבל מנענעו, בטלטול בגופו שהוא בכתפיו. ומשמע איפכא שלמטה מכתפיו בכלל ידיו הוא. ויש להעיר מל׳ אדה״ז שה, כד, שאין איסור טלטול מוקצה אלא בידו. ובכ״מ מצינו שההיתר כשהוא בשאר אבריו ולא בידיו. וגם לישנא דגופו ולא  בידיו משמע הכי. וכ״ה בל׳ רבינו שיא, טו. ונראה, ובהקדם, שבאמת ההיתר דאחורי ידיו ואצילי ידיו הובאו אצל אדה״ז שלא במקומו. ובכל המקומות נז׳ רק בגופו. ובירושלמי שבת כ, ה משמע שגם בין אצילי ידיו אסור. וראה מנחת פתים וחזון נחום שם. דע״ת שיא, ח. ומשמע דתרתי דיני איכא, בגופו, ושלא כדרכו בידיו, ושיש לחלק בין טלטול בגופו ממש לכל טלטול בידיו.  והאריך בזה גם בס׳ בשבילי הלכה שווארץ שבת ב מב, ו. ולפ״ז אפשר שההיתר בידיו שלא כדרכו הותר רק כשהוא שלא כדרכו ולא כשדרך בכך. ומדאתינן להכי, אפ״ל גם שבגופו הותר גם שלא לצורך כלל, משא״כ כשהוא בידיו שלא כדרכו)].

ויש שביארו בכללות הענין, לאסור שלא לצורך, שבגמ׳ שבת קמא, א, דימו טלטול בגופו לטלטול מה״צ. וכ״ה ברא״ש שם, אלא דגרע מינה, והותר גם לצורך דבר האסור. אבל מ״מ אסור גם שלא לצורך כמו בטלטול מה״צ. ויש שכתבו בטעמא דמילתא שהוא לחוש לדעת הר״ן בהיתר טלטול בגופו שהותר רק לצורך דבר המותר.  ועכ״פ כשאינו לצורך כלל אין לעשות בידים נגד הר״ן כשאין צורך בדבר. וא״ש ל׳ הערוה״ש הנ״ל: למה יעשה כן. וכ״מ במג״א שח, ז שהביא ההיתר לעשות שביל ברגליו,  ומציין לשה, יח. והיינו דקאי גם לשיטת הר״ן שהותר רק לצורך דבר המותר, והוסיף שהוא דרך הילוכו. (אבל במקו״ח למג״א שם שההיתר רק דרך הילוכו  מחמת טירחא, ולא משום מוקצה). וכן במג״א שה,  ט קאי בדעת הר״ן. ומדבריו מוכח שחש לדעת הר״ן. וכ״כ במחה״ש שח, מא בדעת המג״א שיא, כד דס״ל שהעיקר כר״ן. וכ״כ בשבות יצחק יג, ו, שהוא לחוש לדעת הר״ן וכ״כ שם בשם הגריש״א לחוש כן. וכ״ה בטלטולי שבת תשו׳ הגרמ״פ לב. אג״מ או״ח ה, כב, ו. וראה שו״ת מגדנות אליהו ב, נט. בשבילי הלכה שווארץ שבת ב, מא, ד.

 

 

#24453