Kibud Av when the father askes for a certain food that will cause him suffering

 

Question:

If someone suffers from a condition that certain foods will aggravate and he will suffer from it, but he still craves those foods and he asks his child to bring or buy him those things, does the child have a chiyuv to listen?

 

Answer:

If this will be possibly dangerous for him even in the long run, he may not do it.

Even if not, if it’s certainly harmful for him and he was instructed by a doctor not to eat those foods, the child shouldn’t listen and should find a way to get out of it.

 

Sources:

בברכ״י רמ, י הביא תשו׳ כת״י למהר”י מולכו, שבדליכא סכנה ישמע לאביו, ושם שכ״מ בס״ח רלד, שרק בדאיכא סכנה אינו חושש לדבריו. וכ״כ החיד״א גם בברית עולם לס״ח שם. והב״ד הברכ״י ביעלזו חסידים רל ועוד.

אמנם, בשו”ת קול גדול למהר”ם בן חביב נד (במהדו״ח – קיא)  כתב שגם בדליכא סכנה לא ישמע אליו, דלא הזהירה תורה גבי כיבוד או״א אם הוא לתקלה. וכבר העירו שבכנה״ג רמ בהגה״ט לג הב״ד ס״ח, והשמיט דמיירי במקום סכנה. וכ״ה גם בבל״י בהגהות לשו״ע יו״ד רמ, ח.  וכן מוכח גם בלקט יושר יו״ד ע׳ 37 (במהדו״ח ע׳ סז) שגם אם הוא ״רע לו״ לחוד. וכ״ה בערוה״ש רמ, מא. וראה גם ביד שאול שם יא, דמוכח מדבריו שאין מצות כיבוד או״א בדבר שמזיקו.

ולהפוסקים שאין לאדם רשות על גופו כלל, ושגם בהרשה לחבירו להכותו עובר בלאו (ראה שו״ת חות יאיר קסג. שו״ע אדה״ז נזקי גו״נ ד. ועוד) – ודאי אסור לו לעשות כן, ומסייע לידי עבירה. וקייל״ן שמוזהר על גופו גם שלא להשיגו – אדה״ז שמירת הגו״נ יד. וראה גם פיקוח נפש פייבלזון א, יח (ג, א). וגם להמתירים, אין כאן מצות כיבוד כשהוא היפך כבודו, ולתקלה כנ״ל. ובפרט באביו שאין כבודו מחול לגבי הכאה וקללה, וכש״כ לגבי צערא דגופי׳ (אף שיש לחלק שהצער הוא בגרמא ולאחר זמן). ועוד, שמצות כיבוד הוא במקום הנאה לאביו, ולא איפכא – ראה יד שאול שם. שלחן שלמה להגרשז״א ערכי רפואה ב ע׳ רסג.

וגם בלשון ס״ח – איכא למימר דגופא דעובדא קאמר. ושו״מ שכ״כ בשו״ת צי״א רמת רחל ה, יא. (ועיי״ש ליישב בדוחק סברת הברכ״י למ״ד שבנתן לו אביו רשות להכותו כבודו מטפחות. ואף דלא קייל״ן הכי, וכ״כ הברכ״י בעצמו שב שיו״ב רמ, ח – בכה״ג שאינו דרך בזיון עדיף טפי. ובאו״א אפשר ליישב, שהרי יש מתירים להתפלל על החולה שימות מחמת יסורים. ושמא מותר לו להזיק עצמו עכ״פ כשסובל מהעדר האכילה. ודוחק. ובשו״ת רע״י דלקמן הביא דקייל״ן שגם כשחולה אומר שצריך לאכול דבר הרע לו שומעין לדבריו כנגד הרופא שא״צ לאכול. אלא שחילק, דהתם רק כשצריך לו לרפואתו ולהחיותו ולא לצרכי סתם אכילה ותאוה לחוד).

וכ״פ בשו”ת ר׳ עקיבא יוסף יו״ד ב, קלט. בא״מ א, ג, י ועוד – שאסור להושיט לו לו דבר המזיק לו.

וגם בדעת הברכ״י ודעמי׳ מקום לחלק בין היזק קל לכבד (ראה אבני זכרון זילברשטיין הל׳ כיבוד או״א כב – ע׳ שט – בשם הגריש״א. וכן בין דבר הברור שיזיק לו לאומדנא בעלמא. ויש שכתבו לחלק אם נאסר עליו להדיא ע״י הרופאים או שידוע באופן כללי שמזיק לבריאות – ראה קובץ מבקשי תורה כ ע׳ קנא בשם הגריש״א. וכ״מ בבא״מ שם. וכ״כ בשם היבי״א בילקוט יוסף כיבוד או״א ז, טז. וכנרעה טעמם שבדבר דשו בו רבים אינו איסור ברור.

ולהעיר שבקול גדול שם כתב בטעמו שבסוף יהא תוהה על הראשונות וגם ימחול לו אח״כ. וד״ז תלוי במציאות אם אכן כ״ה.  ובס״ח בנדון דידי׳ כשהוא סכנה נקט באופן שא״צ האב שלא ימחול לו לעולם. וא״כ אפשר ליישב, שבמקום סכנה אסור לשמוע אליו גם כשלא ימחול לו. אבל במקום היזק הגוף אסור לשמוע רק אם ימחול לו אח״כ. ודוחק קצת. ונראה בדעת הקול גדול שהוא טעם נוסף, והעיקר שלא ציוותה תורה לתקלה.

וראה שו״ת בצה״ח ג, נה, ט.

 

 

#23385