האם מותר לפתוח חבילות דואר (לא מוקצה, כגון חבילות בגדים וכדומה) בשבת?

 

כמובן, מותר להשתמש בחבילה שהגיעה לפני שבת.

אם הגיעה בשבת, יש ב׳ נידונים:

איסור תחומין: אם החפצים הגיעו מחוץ לתחום – אין לו אלא ד׳ אמות. כלומר, שבמקום שאין עירוב, אסור להוציאו חוץ לביתו (שכל ביתו נחשב כד׳ אמות) ביום טוב. וגם בשבת, אף שבלאו-הכי אסור להוציא מצד איסור הוצאה, כאן מצד איסור תחומין אסור להוציא גם דרך מלבוש. והיינו שאפילו באופן שמותר ליהנות מהחבילה – ראה לקמן – וללובשו בבבית, אי אפשר לצאת לרחוב כשמלובש בו. במקום שיש עירוב, נחשב כל המקום המוקף במחיצות כד׳ אמות.

איסור הנאה: גוי העושה מלאכה בשבת בקבלנות – כגון בגד שעשה בשבת – אין ליהנות מהמלאכה בשבת, רק בשעת הדחק כשצריך לבגדים אלו בשבת ואין לו בגד אחר, יש להקל. אבל מותר ליהנות מחפצים ובגדים שהגיעו בדואר בשבת (לא כשהגיעו כמתנה מגוי, או כשהגוי הביאו למכור. ויתכן כן, בחברת מים מינרליים השולחים בשבת. וראה להלן, שבכל אופן במאכלים יש לאסור מטעם אחר), לפי שאינו נהנה מגוף המלאכה, מגוף ההבאה מחוץ לתחום ומגוף הנהיגה. ואין חשש שיאמר לגוי להביא לו בשבת, שהגוי עושה לצורך עצמו, ליטול דמים שקבעו לו מראש. וכמובן, יש ליזהר שלא יעבור על איסור של תחומין.

אבל במאכלים ומשקאות שהגיעו בדואר, יש להחמיר שאין ליהנות מהן בשבת, גם למי שלא נעשה בשבילו, אא״כ הגיע בארגז חתום שאין הגוי יודע מה שבתוכו.

איסור מוקצה: באופן שאסור ליהנות לכל, גם למי שלא נעשה בשבילו, אסור גם בטלטול.

 

מקורות: 

תחומין: ראה מג״א שצז, ב. שו״ע אדה״ז שכה, יא. תא, א. תקטו, טו. וראה שאלה #2090.

איסור הנאה: בהקדמה, שבמלאכה דאורייתא אסור ליהנות עד מוצ״ש בכדי שיעשו. ובדרבנן – ותחומין בכלל דרבנן – אסור רק לו ולבני ביתו ומותר לאחרים – מג״א תקטו, יח. שו״ע אדה״ז שכה, יא. תקטו, יד.

כשאפשר לגוי לעשות בהיתר – יש מתירים לומר לו לכתחילה, ואין להורות היתר זה לע״ה, וכש״כ שבדיעבד מותר ליהנות (ראה שו״ע אדה״ז תקז קו״א ב). אבל רק באיסור טלטול מוקצה שהוא דרבנן – שו״ע אדה״ז רעו בקו״א ג בסופו. וגם אינו מותר כשקשה לגוי  לעשות באופן המותר. וראה אצלנו במקורות ועיונים להלכה יומית אות תמב.

וטעמי איסור הנאה – א) שלא יהנה ממלאכת שבת; ב) שלא יאמר לו לעשות בשבת. ונפק״מ בין הטעמים: כשאינה נהנה מגוף המלאכה עצמה – ראה לקמן – שייך רק טעם הב׳. כשלא שייך שמא יאמר לו, כגון שהביא נכרי משל ישראל, ראה לקמן, שייך רק טעם הא׳ – ראה מג״א תקטו, כו. שו״ע אדה״ז כב.

והנה, גם כשגוי מילא מים עבורו ע״י מלאכת הוצאה בשבת אסור ליהנות, אף שלא נעשית המלאכה בגוף הדבר, וכמפורש במשנה שבת קכב, א. אמנם, ה״ט מחשש שמא יאמר לו לעשות בשבת. אבל מצד הטעם שלא יהנה ממלאכת הנכרי, אין מקום לאסור. ומשו״ה, כתבו הפוסקים בעניננו, בנוגע להבאה מחוץ לתחום, שבמקום של״ש החשש דשמא יאמר, וכנ״ל,  שיש להתיר כיון שאינו נהנה מגוף המלאכה, שלא נעשה מלאכה בגוף החפץ – ט״ז תקטו, טו. מג״א שם, כו. אדה״ז יב. מחה״ש שם. בית מאיר שם ה ד״ה גם. חמד משה שם ה. וה״ה לגבי מלאכת הבערה ע״י הבאה ברכב. (והנה, משמעות אדה״ז שם, דקאי רק לענין ההמתנה בכדי שיעשו, רבל בשויו״ט גופא אסור בכל גווני. אבל, מוכח בכ״מ שגם בו ביום אסור רק מצד שמא יאמר, ראה בשו״ע אדה״ז להלן כא וכב).

[ומפורש כן לגבי אגרת שנשלחה אליו, שאינו נהנה מגוף ההולכה והובאה – סה״ת רכב ורנב. סמ״ג ל״ת סה ד״ה אין משלחין. מרדכי שבת רנ ותנד. הגהות אשרי שבת א, לז. וראה בכללות הענין, לענין מעשה שבת דישראל, אצלנו בשאלה 2039# . ואף שבאמירה לנכרי אסור גם כשאין המלאכה בגוף החפץ, גזירה שמא יאמר לו – הכא קיימינן מצד הטעם הא׳. והיינו כשטעם הב׳ אינו שייך.

והנה י״מ באגרת חתומה שהנכרי קרעו, שההנאה אינה מהקריעה עצמה רק תוצאה הימנה – ראה חיי״א סב, ג. סג בנשמ״א א. תפא״י בכלכלת שבת אמירה לנכרי ה. שבילי דוד שז, ד. וכבר הקשו ממג״א תקיח, יד, ואדה״ז שם כב. וראה בארוכה בקובץ עץ חיים באבוב גל׳ ל׳ ע׳ קיג ואילך, שלאדה״ז גם בתולדות ותוצאות המלאכה יש איסור הנאה. וראה אצלנו במקורות ועיונים להלכה יומית אות שכא].

והנה, בקבלנות, כשנעשה בשבת – אם נעשה בכדי שיהנה עכשיו בשבת אסור לכו״ע, כמו בנר שהדליק בשבילו, וגם במלאכה דרבנן – מג״א רנב, יא. תקטו, ג. אבל אם לא עשאו הגוי שיהנה בשבת, נחלקו המחבר ורמ״א בשו״ע או״ח רנב, ד. ובשעהד״ח יש להקל. והיינו, שצריך אליו הכלי בשבת – אדה״ז  רנב, יא. שם תקטו, כא במוסגר. ולכאורה הכוונה, באופן שאין לו בגד אחר ללבוש בשבת – ראה משנ״ב רנב, ד בבה״ל ד״ה שצריך בשם החמ״מ ד. וכן יל״פ בד׳ אדה״ז שם.

והנה, ראיתי שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, בנוגע לעניננו – בקובץ עץ חיים הנ״ל ובקובץ גנת ורדים גל׳ לה. ואמרנו נלכה נא העיר״ה ונלקט אחרי הקוצרי״ם, וכדלקמן.

וזה החלי בעז״ה: הנה, במג״א תקטו, ג שבתחומין מותר גם לרמ״א. וראה שם במחה״ש ובפמ״ג רנב בא״א יב, והובא במשנ״ב רנב, ד בבה״ל שם ד״ה שהא״י, וראה גם במשנ״ב שז בשעה״צ יז בשם הא״ר שם ט, לפי שהוא כאיסור דרבנן. (וראה שו״ע אדה״ז תד, ב. תקטו, יד). אבל ראה שו״ת מאזני צדק ג, כה, יג שפי׳ באו״א. אבל לא הב״ד הפמ״ג והמשנ״ב. וראה משה״ק בתהל״ד שז, ח. וראה קובץ עץ חיים שם הערה ו. קובץ גנת ורדים שם ע׳ קא. שם ע׳ קד.

אמנם, דעת אדה״ז, שיש להחמיר גם בדרבנן – ראה שו״ע אדה״ז שז, כו (וכדעת הט״ז שם ג). תקטו, כא. [והטעם שתחומין דרבנן, מועיל רק להתיר למי שלא נעשה בשבילו – שו״ע אדה״ז שכה, יא. תקטו, יד].

ומכיון שכן, בקבלן וקצץ (שעושה לצורך עצמו) אינו אסור ליהנות, כ״א מטעם שגוף הישראל נהנה – אדה״ז סרע״ו ס״א.

ולפ״ד אדה״ז שם, ה״ט להחילוק בין נר שאסור אפי׳ בקבלן וקצץ, לכלי הנגמר ע״י נכרי בשבת, שיש מתירים ליהנות בשבת, וכשצריך לכך יש להקל, וכנ״ל – שבכלי עשאה הנכרי ״לטובת עצמו להשלים פעולתו ולקבל שכרו ולא נתכוון בשביל שיהנה ממנו הישראל בשבת עצמה שאף אם לא יהנה ממנו בשבת עצמה לא ימנע הנכרי מעשות מלאכתו בשבת״ (סרנ״ב שם. וראה בארוכה בהנסמן בהלכה ברורה יוסף סרנ״ב סקי״ד). ובאגרת לכו״ע מותר ליהנות, אף שבפשטות עושהו הנכרי רק באגרות המתקבלות בשבת, לפי שנעשית לתועלת המשלח ולהשלים פעולתו מתכוון. אבל בנר עושהו רק ע״מ שיהנה הישראל בשבת.

אבל כשעשה לצורך הישראל, טעם האיסור, גזירה שמא יאמר לנכרי לעשות בשבילו – ראה שו״ע אדה״ז סתקט״ו סי״ב. וממילא גם כשאין גופו נהנה אסור. וא״ש מש״כ אדה״ז שם סכ״ב. והשמיט מש״כ במג״א שם סקכ״ו.

וכעת בנדו״ד, פשוט של״ש להתיר משום שאפשר לגוי לעשות בהיתר, וכנ״ל. וכ״ה בעניננו – בשו״ת בצה״ח ו, יב. מנחת איש כח הע׳ 54 בשם הגריש״א. שש״כ ל, הע׳ קסט, בשם הגרשז״א. וגם אין להתיר מצד שנהנה רק מתולדות המלאכה – ראה לעיל.

ובקובץ עץ חיים שם ע׳ קכו, ובקובץ גנת ורדים שם ע׳ קא, צידדו להתיר, לפי שבקצץ ל״ש החשש דשמא יאמר לו, ומצד שלא יהנה, מותר כשהגיע מחוץ לתחום שלא נעשה מלאכה בגוף החפץ. (וכן ברכב, שאין המלאכה בגוף החפץ). והן אמנם, שבשו״ע אדה״ז תקטו, כא, מפורש שיש מקום לאסור גם בקצץ – הרי התם מיירי במאכלים, את״ל דדמי לנר – ראה לקמן – אבל, בבגדים ודאי אינו דומה לנר, ואין טעם לאסור. ואף להאוסרים בכלי שנעשה בשבת בקבלנות – היינו רק ליהנות מגוף המלאכה, מהמלבוש שנעשה בשבת.

ומה שכתבנו לאסור במאכלים – ראה מג״א תקטו, ג. ומשמע בשו״ע אדה״ז תקטו, כא שם שנסתפק בדבר: ״אפשר שזהו דומה לקצץ עם הנכרי מע״ש שיעשה לו מנעלים״, ובהמשך ״אפשר שהן מותרים בו ביום להמתירין גבי מנעלים״. ואף שלא נת׳ שם הטעם לחלק – ראה קו״א רנב, ז ד״ה וחילוק. ומשמעות דבריו שנוטה יותר להקל. וכ”פ חיי”א ק, ט. אבל בשו״ע אדה״ז שז, כו, כתב להחמיר. וראה משנ״ב תקטו בבה״ל שהביא מהאו״ז שמפורש להחמיר. וראה בית מאיר תקטו. וכן במנחת פתים שם שמחמיר גם בקצץ.

אמנם, בארגז חתום וסגור, ואין השליח יודע מה שבתוכו ל״ש לומר שהגוי עושה בשבילו, בכדי שיהנה. ודינו כשאר חפצים.

ויש שכתבו סברא, שבזמננו אפי׳ במידי דמאכל, ל״ש לומר שנעשה בשבילו, ראה שם קובץ עץ חיים ע׳ קכח. גנת ורדים שם הערה יח. וצע״ע. אלא שלדינא קשה לסמוך להקל מסברא בעלמא בדבר שלא נתפרש להדיא, אף שגם במאכל בימיהם מספק”ל למג”א. 

ולכאו’ הא גופא הספק במג”א שבמאכל י”ל שהוא לצורך מחר. וא”כ ל”ש כ”כ זמננו מזמנם. 

ויש שצידדו להתיר מטעם אחר, של״ש כאן שמא יאמר, וכמו בישראל השולח ע״י גוי, לפי שאין הגוי עושה בשליחותו, ראה כעי״ז שו״ע אדה״ז תקטו, כב. אבל שם מיירי רק כשהמשלח ישראל. וראה מנחת פתים בהוספות תקטו, ט, שכשהמשלח גוי אסור.

אמנם, כאן שהשליח הוא עובד של חברת משלוח או של הדואר, י״ל שאין לחוש שמא יאמר לו להביא עוד – ראה כעי״ז ש״ע אדה״ז שז, כו במוסגר. (ושם, שמה״ט אין להתיר רק באגרת ולא בפירות. וראה תהל״ד שם ח. ובישוב קושייתו – גנת ורדים שם ע׳ קב). הגהות רעק״א למג״א תקטו, כו. וכ״ה במשנ״ב תקטו, סח מדברי המאירי (ביצה כה, א ד״ה ועדיין). ואפי׳ אם הנכרי השליח שייך לחברה של המשלח – ראה דע״ת שכה, ח, ושם תקטו, ט, ונעתק בארחות חיים שכה, ט, ותקטו, י, להתיר משום אמירה דאמירה.

אלא, שאדה״ז תקטו שם, הביא רק הטעם שברשב״א, הובא בב״י שם, ולא הטעם שהביא במשנ״ב. ועוד, במנחת פתים שם, שיש לחוש שיאמר למשלח להביא עוד. וראה קובץ עץ חיים שם ע׳ קכה ובהערה יג.

והנה, כדברי הדע״ת – כ״פ בשש״כ  גמורה לא, כד. ועיי״ש בהערות . וראה בערוך השולחן שז, ה, שבזמננו כשמביאין מהבי דואר אין זה בכלל דבר הבא מחוץ לתחום בשביל הישראל דהבי דואר הולכת לא בשביל כונת מכתב זה. וראה בכל זה בהנסמן בפסקי תשובות שז, כ. ומ״מ, הנהיגה ברכב למקומו ודאי שנעשה בשבילו. ופשוט.

מוקצה: עוד אחת אעיר״ה במש״כ בקובץ גנת ורדים, שבאופן שאסור ליהנות יש בו מוקצה – שבמחכ״ת זה אינו, דאנן קייל״ן להתיר באגרות הבאות מחול״ת משום מוקצה (ובדעת המחבר שז, יד, והחילוק בין זה לפירות שהובאו מחול״ת – כמה אופנים בדבר, ראה ב״י שם. לבוש שם יד. מג״א שם כ. מחה״ש שם, בתחילתו. תהל״ד שם ח). וד״ז שייך רק בדבר הצריך הכנה ובישול כיו״ט לצורך שבת שלאחריהם, אבל סתם דברים הבאים מחוץ לתחום ביו״ט או בשבת מותרים בטלטול, וכמפורש בשו״ע תקטו, ה, ובשו״ע אדה״ז שם טו (וראה שם א) ובמשנ״ב ס. וכן בהלכות שבת – שכה, ח, ובשו״ע אדה״ז יא, ובמשנ״ב לו. וה״ט לפי שמותר באכילה לאחרים. וצ״ע בדע״ת תקטו, ט, שכתב בדעת המג״א שם כו, לאסור משום מוקצה. והלא דבריו ברור מללו, שאין משום מוקצה.

אבל בנדוננו, שבא ברכב, שהוא מלאכה גמורה, ואסור לכל (ואף במקום ששייך רק החשש דשמא יאמר – לא חילקו ואסרו לכל, ראה הטעם בשו״ע אדה״ז תקטו, א בהג״ה. ושם לענין בכדי שיעשו), אסור בטלטול. אבל למעשה נתבאר שאין איסור הנאה (רק במאכלים).

איסור קנין בשבת: ראה בשאלה #2090. ושם הארכנו.

תהלד. שז כה

 

 

#2336