If I needed the bathroom while I was in Teffilin and I held it in – did I fulfill the Mitzvah?
Question:
My question is if I need to use the bathroom, but I can hold myself in – is that considered a Guf Naki or not?
The above link answers what one should do ideally. My question is if I have already put on Tefillin and took it off, and while wearing it I needed to use the bathroom (but I held it in) – did I do the Mitzvah? (or do I have to put it on again? or is it a Hiddur to put it on again?)
Answer:
You are yotzeh the mitzvah of Tefillin, but you may need to repeat Shmone Esrei, depending on circumstances.
Sources:
פשוט שאינו מעכב. וראה פמ״ג פ במ״ז א בחולה שחייב בתפלין אפילו אם יפיח. ושם טעמו דלא אתי דרבנן ומבטל דאורייתא. אמנם, שאני חולה שאינו יכול לשמור עצמו מלהפיח בכלל. (ואף שגם בחולה מעיים שחייב בשעת ק״ש ותפלה היינו רק ביכול להעמיד א״ע בגוף נקי, התם מיירי שחולה תמיד ומתבטל המצוה לעולם). ועכ״פ מוכח שאינו מעכב. (וילה״ע מהדעות שבגזירה דרבנן לא קיים גם המ״ע דאורייתא- תוס׳ סוכה ג, א ד״ה דאמר. ושקו״ט מזה בכמה ענינים. ואכ״מ). אמנם, י״א שהוא דאורייתא – ראה שאג״א מ. אבל התם מיירי כשמפיח בה משום ביזוי מצוה. וראה תורת חיים סופר מד, ב, שאינו ביזוי שהרי לא רצה לקיים המצוה.באופן כזה אלא שבאה לו. ובנחלת אליהו דושניצר בהערות וחידושי דינים טו (ע׳ שו) עלה ונסתפק אם הוא דאורייתא או דרבנן, ואם בדיעבד קיים המצוה. וראה גם שם טז.
וראיתי בדעת נוטה להרח״ק ג, תשלה שר״ל שלא יצא לפי הוא מהבב״ע. וצע״ג. ואכן, נתקשו המהדירים שם בדבריו. וכמה דחקו בדחוקים עצומים ליישב דבריו. וגם לדבריהם שם, היינו רק על צד רחוק ביותר. ועוד איכא בגווה, שה״ז באונס – אא״כ שהניח לכתחילה בידיעה שאינו יכול להעמיד עצמו – ובכה״ג ליכא מהבב״ע, ראה מהרי״ט אלגאזי ברכות ח, סה – נו, ד. וראה שו״ת מהר״י אסאד או״ח צח. (ולהעיר משו״ת עונג יו״ט ט, בקורא ק״ש במקומות מטונפים. אבל שם מיירי שעשה כן בכוונה להדיא, עיי״ש, ולא כבנדו״ד שבא מאליו, ובשוא״ת. ובחיי״א ג בנשמ״א ז, אכן כתב בהנ״ל דליכא משום מהבב״ע, דאין גופי׳ עבירה. אבל ראה משנ״ב קפה בבה״ל ד״ה או בירך מחמת כי דבר ה׳ בזה. וסברא זו ליתא בעניננו. וראה ס׳ העיקרים להגר״ש איגר, עיקר ארבע מינים שבלולב ו, ב, לענין ק״ש בצד המת, כעין מש״כ בעונג יו״ט, לפי שהתורה הזהירה לא לעשות בזה האופן. וג״ז ל״ש כבכגון דא, שלא עשה להדיא בכוונה ההיפך מציווי התורה. ובהכי ניחא, במתפלל ומצא צואה, שלרבה אע״פ שחטא תפלתו תפלה, ולרבא תפלתו תועבה, ולכו״ע אין כאן משום מהבב״ע, כיון שלא עשה היפך המצווה, והחטא שם שלא בדק תחילה. וראה ישועו״י עא, ה, בקרא במרחץ, שגם אם נימא דלא יצא לא יתוקן האיסור, שעדיין קרא במקום מטונף ובכה״ג ל״ש מהבב״ע). וילה״ע משו״ת רמ״ע מפאנו ב, שכתב לחדש להתיר תש״י לחולה מעיים, ושם שגם בבריא שהוא בדיעבד כעין אונס שרי, ״ולית כאן מצוה הבאה בעבירה״. ומשמע שבלא״ה ה״ז מהבב״ע. אבל לכאורה שיגרא דלישנא הוא.
גם יל״ע מדין אעל״מ. וראה מלא הרועים אות כ, טז. (וי״א שזהו טעם הדין דמהבב״ע. וכ״מ בטו״א ר״ה כח, א. וראה שו״ת שאלות שמואל תוספאה או״ח נב. ובפשטות, מהבב״ע שייך רק במצוה, אבל כשצריך חלות נקטינן אעל״מ. ואכ״מ). ובפמ״ג או״ח עא בא״א ה, שמה״ט במתפלל במקום צואה, תפלתו תועבה מדין אעל״מ. ושם בדעת הרמב״ם בקורא במקום המת. וראה במשנ״ב בבה״ל בהקדמה לסי׳ עד שהעתיק מהפמ״ג שם במ״ז א ד״ה אמור, בענין קרא במקום ערוה. אבל ראה בפמ״ג עט במ״ז א, שכיון שרק המקום גורם ל״ש אעל״מ. וראה גם מלא הרועים ערך כל מילתא יג. אמרי בינה או״ח ט. וכן נקטו כמה פוסקים שבדבר שהוא על הגברא ל״ש אעל״מ. ודלא כשו״ת אג״מ קדשים וטהרות ז, ב, שהאיסור התפלה ולא במקום. ואבל שם כתב מטעם אחר, וכן הקשה בדרך המלך ראפפורט ק״ש ג, ב על הפמ״ג, שכשלא יתוקן האיסור ל״ש אעל״מ (כמ״ש בשו״ת מהרי״ט סט. וכ״ה בשו״ת רעק״א קכט. ועוד). ועיי״ש בדרך המלך גם לענין מהבב״ע. וכ״כ בחקר הלכה לנדא אות כ ערך כל מילתא אות ד ד״ה ועיין בפמ״ג (במהדו״ח – ע׳ תסז). וכ״כ להקשות בתורת חיים סופר עא, יא. ועוד טעמא רבה, דאזלינן בתר איפכא, שאם מעשיו בטלים נמצא שלא עבר על איסור, ראה יד המלך אישות י, ב. ואכ״מ.
ועוד נ״ל שגם להרמב״ם שבקרא במקום המת חוזר וקורא – אין לנו ללמוד מהנ״ל לכל ענין, שמקום לומר, שבכל מקום שאסור לקרוא ק״ש הפקיעו מצות ק״ש, דדמיא לצואה, אבל בעשה הגברא איסור ודאי יצא, ורק כששייך דין תועבה לא יצא. וגם לענין ק״ש, יצא לרוה״פ כשקרא ללא גוף נקי, ורק בתפלה החמירו, ובזה גופא – רק לגדולים ולא לקטנים. (ולהעיר מדעת הב״ח או״ח צו, בהחזיק חפץ בידו בשעת התפלה שצריך לחזור ולהתפלל. ותמה עליו בט״ז שם א. וראה תורת חיים סופר שם ב).
אמנם, בלא״ה כ״ז ל״ש לנדו״ד, שאין כאן גדר של ״אמר רחמנא לא תעביד״ כשהוא באונס, ובשוא״ת (אף שיש מהנדזים גם בשוגג, או בשוא״ת. וראה הנסמן באנצי״ת בערך כל מילתא דא״ר). וכולי האי לא בעינן להחמיר, בשגם דמעיקרא נתסתפקו אי הלכתא כרבא דאעל״מ, ובכגון דא בדרבנן באונס וכו׳ אין לנו להחמיר. וראה שו״ת שערי דעה תנינא קמז בכתיבת תפלין שלא בנקיות הגוף. וכמה הלכתא גבירתא איכא למישמע מיני׳ גם לעניננו. וראה עד״ז בשו״ת שו״מ קמא א, נ, בשוחט במקום האסור. וראה גם מחנה חיים ב יו״ד מא.
ובלאו כל הני תריצי דלעיל, הרי קיים המצוה ברגע הראשון שלבש התפלין, וכן ברגעים שלאמח״כ, עד שיצאה הרוח הימנו, לפי שאז גופו הי׳ נקי. ואף באופן שא״י להעמיד עצמו מלהפיח כל זמן ק״ש ותפלה – הרי בגוף המצוה מה״ת דלבישת תפלין אין בזה שיעור (וידוע השקו״ט אם המצוה ללבוש כל היום, או רגע אחד. ואכ״מ), וכל שיכול להעמיד א״ע ברגע זה ליכא משום מהבב״ע ואעל״מ, שהרי ביכולתו להסירו מיד וליכא איסורא.
אמנם בנדו״ד בלא״ה, הנידון הוא רק שאינו יכול להעמיד עצמו לעשיית צרכיו, שלא שמענו בתפלין בכלל שצריך גוף נקי לענין זה, ורק בתפלה. וראה נחלת אליהו שם טז, שנסתפק אם שייך ד״ז בתפלין. אבל סתימת כל הפוסקים מורה שדין גוף נקי בתפלין הוא רק לענין הפחה והיסח הדעת. והא כדאיתא והא כדאיתא. וכל׳ הגמרא שבת מט, א: מאי היא. וראה זה פלא מצאתי בערוה״ש מג, א: ואפילו רק בצריך לנקביו אסור לישא אותם. אבל כל שאר הפוסקים ל״כ כך. ודוחק לומר בכוונת הגמ׳ ״מאי היא״, דפשיטא להו שצריך גופו נקי מחמת שיקוץ נקביו, והקשו רק עד היכן צ״ל גוף נקי, וקמ״ל שגם הפחה בכלל – דכל כי האי הו״ל לפרושי בהדיא. וידוע בכללי הפוסקים, שאין להוציא דין חדש שלא נתפרש להדיא מחמת דיוק הלשון וכדומה. ואדרבה, דיוק הל׳ כאן מורה איפכא. וכן מוכרח מזה שלכמה דעות מותר להשתין בתש״י, וגם בתש״ר שצריך לחלוץ בריחוק ד״א מחמת שדעתו לפנות לא אתי עלה מדין גוף נקי, דהא בלאו האי טעמא חייב לחלוץ מחמת גוף נקי. ודוחק לומר, דמיירי כשאין התפלין במקומם. (ובערוה״ש שם אזיל בתר איפכא שמה״ט כתב לדחות דברי המתירים בתש״י). ואם איתא מדוע בקטן שיודע לשמור תפליו נתפרש בראשונים ובמחבר ורמ״א לז, ג, שהכוונה שלא יישן ושלא יפיח ולא יכנס לביה״כ, והול״ל גם שלא יהא נצרך לנקביו, שהזהירות בזה קשה יותר. וכן מוכח מל׳ הרמב״ם תפלין ד, יג: חולי מעיים וכל שאינו יכול לשמור את נקביו אלא בצער פטור מן התפלין. ואם נאמר שבנצרך לנקביו אסור בתפלין, הרי גם ביכול לשמור נקביו פטור כיון שנצרך הוא להם. ועוד, דעדיפא הול״ל שאסור בתפלין ולא רק פטור. וברמב״ם חילקם בתרתי, שהביא חובת גוף נקי כענין בפ״ע, שם טו, שהוא חובה ולא רק פטור. (ומה שבחולה מעיים פטרוהו, הוא כפירש״י חולין קי, א, לפי שיצטרך לחלצם תדיר, והיינו לכשיפיח. אבל לדעת התוס׳ כתובות קד, א ד״ה ומנח, טעמא אחריתי איכא לפי שאינו יכול להזהר היטב).
אמנם בכ״מ (ראה עין אליהו שבת. ישמח משה פ׳ בא ד״ה במסכת שבת. מהרי״ל דיסקין ס״פ ואתחנן ד״ה איתא בשבת. שו״ת זקן אהרן ב, ג. סביב ליראיו על היראים ה, א. וראה להלן מדברי הריטב״א) כתבו לבאר בעובדא דאלישע בעל כנפיים, שהוריד התפלין כשראהו הקסדור, אף שמסר נפשו להניח תפלין, דה״ט התם מחמת הפחד, ופחד גורם שנצרך לנקביו, ואמטו להכי אמרינן שצריכים גוף נקי כאלישע. אלא שפי׳ זה אינו ע״ד הפשט. ולדידהו תיקשי מה שאמרו מאי היא שלא יפיח ולא אמרו בפשיטות מחמת גופא דעובדא. וגם לדבריהם י״ל שנתכוונו שהפחד יכול לגרום גם להפחה. ואכן כ״כ בעין אליהו שבת קל, א. וכבר קדמו בריטב״א שבת מט, א, בשם ה״ר מנחם. (אלא שלדבריו משמע דאיפכא הוא שסמך על הנס שלא יבוא מחמת הפחד לידי הפחה). והאחרונים הנ״ל לא ראו דבריו. וטובה צפרנם של ראשונים מכריסם של אחרונים.
והנה, גם לענין הפחה, בפשטות השיעור שאינו יכול להעמיד עצמו מלהפיח במשך לבישתו. וכדמוכח מדין חולה מעיים שביכול להעמיד עצמו מלהפיח בשעת ק״ש ותפלה מניחם, אף אם אינו יכול להעמיד עצמו עד פרסה, דלא מסתבר לאפלוגי בהכי, במקום שכל הפוסקים סתמו הדבר. וכן מפורש גם לענין תפלה, שדין גוף נקי לענין הפחה הוא רק שיכול להעמיד עצמו מלהפיח עד שיגמור תפלת י״ח. – שו״ת הרא״ש ד, א. שו״ע או״ח פ, א ואדה״ז שם א. ובדעת נוטה להגרח״ק ג, תשלג נשאר בצ״ע אם דינו כדין תפלה. ולא הבנתי מקום הספק.
כן ראיתי בשו״ת תשוה״נ ג, ד, שר״ל ולחדש שגם ביכול להעמיד עצמו מלהפיח, אם עלול להפיח אסור בתפלין שנאמר ושמרת, וצ״ל שמירה. ומסיים שבאופן כזה יניח בלא ברכה. וכתב שהוא חידוש גדול לדינא. ואיידי דחביבא לי׳ אמרו בכפילא, שם ה, לב, ומחדש שמה שאינו מפסיק באם נתעורר לו תאוה לגדולים באמצע תפלתו, וכן באמצע ק״ש וברכותי׳ (שו״ע או״ח צב, ב ובנו״כ. ובשו״ע אדה״ז שבק״ש אסור להפסיק לגדולים) היינו רק בערבית, שבשחרית שלובש תפלין יש חשש שיפיח. וגם בזה כתב שתמה שהמפרשים לא העירו בזה. ודבריו תמוהים טובא ומחודשים לגמרי כמ״ש בעצמו, ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עלי׳. והרי מפורש בפוסקים שתלוי ביכול להעמיד עצמו, שלכן חולה מעיים מניח תפלין ביכול להעמיד עצמו בשעת ק״ש ותפלין. וכ״כ ברש״י שבת מט, א ד״ה שלא יפיח, בגדר גוף נקי ״שיכול להעמיד עצמו״. וגם בעיקר הטעם שחולה מעיים פטור כתב רש״י כנ״ל שצריך לחלצן תדיר. ולדבריו ליתסר נמי, מהאי טעמא גופא שעלול להפיח. ועוד זאת, שבתוס׳ כתובות כתובות שם מוכח שאין בזה איסור, שהרי מה״ט הניח רבי תפלין כשהי׳ חולה מעיים שיכול ליזהר ולשמור עצמו. וגם הך ילפותא מ״ושמרת״ כתבה מעצמו, ולא הביא שום מקור לדבר. ואין לנו לדרוש פסוקים מעצמנו. ולא מצינו ד״ז בפוסקים לדינא. אמנם, כ״ה במכילתא שמות יג, י – ולפלא שלא הביאו – לגבי קטן שיודע לשמור תפלין. והובא בעיטור הל׳ תפלין ז. ועוד. אמנם פשוט שד״ז מדרבנן, שהרי מה״ת פטור מכל המצוות. וראה בעיטור שם דאסמכתא בעלמא היא. וכ״כ מד״ע בשו״ת חקרי לב או״ח א, ח. אבל בעיטור היינו רק למ״ד דקאי בקטן ממש, שלכמה דעות הך קטן היינו בן י״ג. וראה בארוכה תו״ש עה״פ. וש״נ. ולהעיר שלפירש״י סוכה מב, א ד״ה לשמור היינו שיכול לשמור שלא יכנס לביהכ״ס, ולא לענין שינה והפחה. וכבר העירו בזה. ואיך שיהי׳, היינו לענין דעת לשמור. אבל גוף החיוב דגוף נקי לא ילפינן מהך קרא. (אמנם נמצא כן ברוקח ובתוספות השלם עה״פ. ולהעיר מירושלמי, הובא ברא״ש תפלין יט, דר״י מנח מפסחא לפסחא מחמת שחש בראשו, דכי כתיב ושמרת בפסח הוא דכתיב). וגם את״ל דילפינן לה מהיכא, לא ניתן כאן גדר חדש, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, וכל שיכול להעמיד עצמו לפי דעתו – ג״ז שמירה מעלייתא. ורק בשעת השינה שאין בכוחו לשמור עצמו אין לו להניח.
#22599
