Do I have to have Kavana by Poseiach Es Yadecha also by the one said before Uvo letziyon and Mincha?

 

Of course, one has to have kavanah.

But if one didn’t, there is no obligation to repeat it, although it is meritorious to do so (unlike Pesukei D’zimrah where one must repeat this passuk if he did not have kavanah).

 

Sources

ראה בכ״ז בשו״ע או״ח נא, ז ובנו״כ.

ואקדים ואומר, דהא גופא שד״ז נזכר רק בדיני פסוד״ז מוכיח דלאו כללא הוא בכ״מ. ובפשטות, לא הוו שתקו הפוסקים מלהודיענו ד״ז, בדבר הרגיל ושכיח טובא. והטעם להחילוק, שהרי אעיקרא דמילתא מצינו בראשונים גירסאות שונות בברכות ד, ב, אם צ״ל תהלה לדוד ״ג״פ בכ״י״ או ״בכל יום״ גרידא. (וראה גם גליון הש״ס לרעק״א שם. וראה לקו״ש יח ע׳ 351 הע׳ 2. שם ע׳ 352 בהערות 13-14). ויתר על כן בראבי״ה א, ד, כתב שנהגו לומר ג״פ, אבל בגמ׳ גרסינן רק ״בכל יום״. ואמטו להכי איכא למימר, שלא חייבוהו לחזור רק במקום שאמירתו חובה (או תקנה קדומה עכ״פ). ואפי׳ תימא כגי׳ שאר הראשונים שגרסו ג״פ – הרי עד כאן לא שמענו אלא שמובטח לו שהוא בן עוה״ב, ולא שחובה בדבר. וא״כ איך אפשר לחייבו לחזור בדבר שכל עיקר אמירתו אינו מדינא ממש. ואף שבתר״י ברכות (כג, א בדפי הרי״ף) כשהביא בשם הגאונים שצריך לחזור ולאומרו, קאי אריש דבריו שהביא ל׳ הגמ׳ לאומרו ג״פ – לאו בחדא מחתא מחתינהו. ובשגם שברי״ף שם נמצא הגי׳ שלש פעמים, ובהערה שעה״ג שבדפו״ר ליתא כן. והה״נ בתר״י שאין הכרח שכך גירסתו. (ולכשתימצי לומר, נמצא לפ״ז שבפוסקים שלא הובא תיבות ג״פ משמע שהחזרה עוה״פ היא רק באמירתו בפסוד״ז). ואשכחן טובא, ששינו בספרים והוסיפו וכתבו ״ג״פ בכ״י״ כגי׳ הנפוצה בגמ׳ (ראה גהש״ס שם שציין לטור, ולפנינו הוסיפו בטור. וכן ציין שם לרוקח שכ, אף ששם שכד כתב ג״פ. והמענה בזה, כבראבי״ה שם שאף דל״ג לה בגמ׳ מ״מ במציאות נהגו לאומרו ג״פ. וכבר העירו ממעשה רוקח ר״ה קכד, שכתב שכן הגיהו בברכות, ובספרים ישנים אינו).

ואכתי יל״ע קצת בדבר, שבאר״ח (דיני תחנות ומזמורים שאחר תפלת י״ח ג) כתב בטעם האמירה ג״פ שאם לא כיוון בראשון יכוון באחרונות. וכ״ה באשכול (מהדורת אוירבאך כד – ע׳ נג). וכ״מ בתשו׳ ר״ג גאון שם, במש״כ שם בטעמא דמילתא שמא יפשע (אבל י״ל שכוונתו שיפשע ולא יאמר כלל, ראה עד״ז בפסקי הרי״ד ובשלה״ג שם. שבה״ל ענין תפלה ז. תניא רבתי ב. ועוד). וראה גם בברכ״י נא, ה בשם תפארת שמואל על הרא״ש ברכות ה, ו. ומשמע קצת דכולהו כחדא נינהו. ואכן בכה״ח שם לג כתב עפ״ז שבלא כיוון בפסוד״ז יש לו תשלומין אח״כ. אבל מדברי שאר הפוסקים נראה ברור דלא ס״ל כוותי׳, ושצריך לחזור ולאומרו ואין לסמוך להשלים אח״כ. ואיהו חשש משום הפסק כדרכו בקודש, ולא קייל״ן הכי. (וראה ישועו״י נא, א). ואיך שיהי׳, אין לנו הכרח שהחיוב לחזור קאי גם אשארא, גם לדעת הראשונים הנ״ל, אא״כ לא כיוון בב״פ הראשונות. (ובדעת כה״ח – ראה להלן). ואדרבה, לדידהו הרי גם בקדמייתא אין חובה לחזור. (ואולי אפשר להשוות הדעות, שגם לדידהו מעיקרא חובה לחזור, אלא שבלא חזר ובדיעבד, אכתי איכא תקנה אחריתי שאומרו אח״כ. וראה שו״ת שבט הקהתי ב, לז). ולאידך, בשאר האמירות ודאי לדעתם א״צ לחזור שיכול לסמוך שכיוון בראשונה. ובכדי שלא לאפושי פלוגתא כולי האי, איכא למימר שלכו״ע בשאר האמירות א״צ לחזור. ובאבודרהם נמי מוכח דלאו מילי סתראי נינהו, שמחד גיסא הביא בטעם האמירה ג״פ מפני שא״א שלא יכוון באחת משלשתן. ובחדא מחתא הביא בשם הגאונים שאם לא כיוון בפותח את ידיך צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת. (אבל י״ל ולדחות, שכוונתו לחלק בין הכוונה בכל המזמור, שאא״פ שבא׳ מג׳ הפעמים לא יכוון. אבל בנוגע לפסוק פא״י אין לו לסמוך על שאר האמירות. והה״נ שיל״פ כן בד׳ שאר הראשונים. וממילא גם שלדידהו החובה לחזור עבור פסוק הנ״ל קאי רק בפסוד״ז). ובכל אופן, לדידן ולדינא, ודאי אין כל סרך הוכחה להכריחו לחזור.

ועכ״פ, אפשר ללמוד מדבריהם שלכתחילה עכ״פ עליו לכוון בכולהו. וכ״ה בר״י מלוניל ברכות שם, כל האומר תהל״ד ג״פ בכ״י ובלבד בכוונה. ובכלבו יב: כל האומר תהל״ד ג״פ בכוונה ביום וכו׳. ובמחז״ו א: ומיבעי איניש לכוונא דעתי׳ בתהל״ד דאר״א וכו׳ כל האומר תהל״ד ג״פ בכ״י. ובאמת גם בטור כ״כ. אלא שבטור הוסיפו המדפיסים תיבות ג״פ כנ״ל. ויל״ע אם גירסתם בגמ׳ ג״פ או שגם בזה הוסיפו המדפיסים. (וראה בלקו״ש שם ע׳ 352 הע׳ 12 והע׳ 14, בנוגע לגירסת הכלבו). וראה גם פנ״י ברכות ד, ב בטעם האמירה ג״פ שע״י שיאמר המזמור ג״פ בכוונת הלב תתחזק האמונה.

וכיון שבימינו אין חוזרים בשביל  חסרון כוונה, ורק במקום המוכרח, אף שכאן המדובר בפסוק אחד בלבד, שבקל יוכל לכוון, כמ״ש הפוסקים בטעם שחוזרים בנדו״ד, מ״מ אין לנו להרחיק לכת לחייב לחזור גם בזה, כשכל עיקר אמירתו אינו בהכרח.  וראה גם לקו״ש שם ע׳ 355 הע׳ 35, שעיקר האמירה בפסוד״ז.

ובפרטיות יותר, דבפסוד״ז שאני דאיכא תלתא לטיבותא בטעם האמירה, מצד סידור שבחו של מקום קודם התפלה, ומצד יהא חלקי עם אומרי הלל בכ״י, ומצד אמירת תהלה לדוד ג״פ בכ״י (ראה רי״ף שם. טור או״ח נא. ב״ח שם. שו״ע אדה״ז שם א. אבל ראה פמ״ג בפתיחה לסי׳ מו. וי״ל). אבל באשרי ובלצ״ג איכא רק חד לטיבותא – אמירת תהלה לדוד ג״פ בכ״י, וכן במנחה – נמי רק חד לטיבותא, שהרי אין חיוב לסדר שבחו ש״מ  במנחה (זולת בג׳ ראשונות, ראה גם פמ״ג הנ״ל. וראה לקו״ש שם הע׳ 34), ועיקר טעם האמירה במנחה בכדי לשהות קודם התפלה ולעמוד מתוך ד״ת, כמ״ש הראשונים (ראבי״ה שם. או״ז ק. ועוד. וראה ט״ז קח, ג). אלא שתיקנו אמירת אשרי בדוקא משום מעלת אמירת תהל״ד ג״פ בכ״י – ראה רבינו מנוח ברכות ט, ד. מג״א נא, ז. (אבל ראה ערוה״ש רלד, א. ושו״מ שכ״ה בסי׳ ר״ש מגרמיזא. ומ״מ אכתי ה״ז רק תרתי לטיבותא, ולא משום אמירת הלל בכ״י). ונמצא שחלוקים המה ביסודם ושרשם. ואף דאכתי י״ל שכיון שסו״ס תיקנו במנחה ובאשרי ובלצ״ג לומר תהל״ד, ועיקר אמירתו משום פסוק זה, שוב הדרינן לדינא שצריך לחזור ולאומרו – אין לדמות האמירה כשהוא משום מנהג לעיקר האמירה בפסוד״ז, שהרי פסוד״ז חובה היא, ועיקר פסוד״ז הוא אמירת תהל״ד.

(וראוי להעיר שבכ״מ כתבו גם לחלק, שאמירת פא״י בפסוד״ז הוא דרך שבח, והשאר דרך בקשה, ונימוקם עמם ע״פ זח״ג רכו, א. ושם, שלא להתפלל על הפרנסה עד אחר התפלה. וכן ע״ד הקבלה חלוקים הם בכוונתם. וראה שעה״כ דרושי תפלת השחר יח, א. אבל להעיר שי״א עפ״ז שיותר חיוב תהלה לדוד אחר העמידה מבפסוד״ז – ראה יסוש״ה שער ה, שער הקרבן ט. ועוד. וכ״ה בתולעת יעקב סוד פסוד״ז. ושם, שבב׳ עונות אלו צריך לכוון. ומשמע יתר על כן, שבפסוד״ז א״צ כוונה כלל ועיקר. ובאמת אפשר להעמיס כן בזהר שם שהאמירה לאו בגין חובה. וראה לקוטי לוי״צ שם ב ע׳ תמד. ובהכרח ליישב בדוחק שכוונתו כוונה בדרך בקשה. וכפי שהוא בפי׳ ד׳ הזהר. ובכל אופן, כ״ז אינו ע״ד ההלכה. וראה בזה בלקו״ש שם הע׳ 35. ושם ס״ע 352 החילוק בענין אחר בין אמירתו ע״ד הנגלה לאמירתו ע״פ פנימיות התורה). ואין לנו הכרח לחדש שחובת החזרה קאי גם בשאר דוכתי.

וכמעט שהדבר מפורש בשו״ע אדה״ז קא, א, שהוסיף ״פא״י שבפסוד״ז״ ותיבות ״שבפסוד״ז״ למ״ל. ולכאו׳ אתא לאשמועינן כנ״ל, אף שהדיוק אינו מוכרח לגמרי. והכי דייק נמי בל׳ אדה״ז נא, ח, שהשמיט לענין נדו״ד תיבות ג״פ, אף שהביאם בריש הסימן. וכן שם נה, א. (וג״ז יל״ד. ולהעיר שהושמט גם שם נא, ט, אף שהובא במג״א שם ז, וגם נזכר שם ע״ד האמירה במנחה. וראה מה שביאר בזה בקובץ העו״ב נח ע׳ ז).

ובקצוה״ש כו, ז כתב מד״ע שצריך לחזור ולאומרו גם במנחה. וכ״ה בעוד יוסף חי ויקהל ד. ולא העירו מכל הנ״ל. ואולי דעתם לחלק בין מנחה לאשרי שאחר העמידה, שסו״ס איכא נמי סידור שבחו קודם התפלה, אבל כנ״ל לא זהו טעם התקנה במנחה. ובכה״ח הנ״ל מחד גיסא, נראה דסגי בדיעבד בכוונה בחד מינייהו, דס״ל שבלא כיוון בפסוד״ז סגי לי׳ בשאר האמירות, ולאידך כתב להדיא שבשכח לכוון באשרי שאחר העמידה יחזור לאומרו הואיל ואין שם דין הפסק, ומשמע שלכתחילה צריך לחזור גם בזה. ולפ״ז נמצא שנהפכה הקערה על פי׳, שהכוונה בשאר האמירות חמירא טפי. והוא היפך פשטות ההלכה שעיקר האמירה בפסוד״ז חובה טפי, כנ״ל.

(והנה בחיי״א יח, ב, הביאו במשנ״ב נא, טז, שבנזכר אחר שכבר אמר מזמורים אחרים ואין שהות לחזור יאמר אחר התפלה. ומוכח דס״ל דלא ככה״ח הנ״ל דסגי בכוונה באשרי שאחר העמידה, גם בדיעבד, דהא מיירי כאן כשהוא כבר אחר התפלה (אא״כ ר״ל אחר תפלת העמידה לפני אשרי. ודוחק). ואף שיל״פ בדבריהם דה״ט לפי שהכוונה מעכבת בכולהו, ובכוונה באשרי שלאחר העמידה דיו שיפקיע א״ע – יותר נראה כנ״ל, דס״ל שהכוונה מעכבת דוקא בהאמירה שבפסוד״ז, ואמירה זו היא בשביל עצמה, ולא להשלמת פסוד״ז, ולא משום שגם באמירה זו כוונה מעכבת). והנאני שראיתי כדברינו גם בשו״ת גבעת שאול וואגשאל יט. וכ״כ בדעת יהודה שפירא נא – ע׳ כא. וראה גם קובץ העו״ב בשלח תשע״ו ע׳ 99. אבל ראה תשו׳ הגרח״ק בסו״ס אשי ישראל לה דמספק״ל בזה, וכדרכו. ואין ספיקו מוציא מידי ודאי דהנ״ל.

#21038