Does one need to say a Dvar Torah only if its a meal that one washes for Hamotzie?

 

That is says in Pirkei Avos that its like eating from a table of Avoda Zara, is that applicable even if one didn’t wash?

 

Answer:

This rule only applies in a meal consisting of bread.

However, if it is a fixed meal, not a snack, there would be a point in doing so even if it does not consist of bread.

 

Sources:

פוק חזי מאי עמא דבר שאין מקפידים על כך במטעמת כל דהו. ול׳ שולחן שבמשנה אבות ג, ג (ובכ״מ ל׳ סעודה) מורה על סעודת פת שבקבע. ובכ״מ שכל סעודה קרוי׳ ע״ש הלחם. ובזהר ג, צה, א, דסידורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סידורא.  ולהעיר מל׳ פי׳ מחז״ו לאבות שם, שהלחם תקרובת על המזבח. והכי נמי דדיק לישנא דשלשה שאכלו, שרק בכגון דא נתחייבו בזימון וממילא ה״ז סעודה קבועה. ואף שגם ביחיד יש לו לומר ד״ת, בשלשה גרע טפי. ובכ״מ כתבו ליישב מאי דנקט שלשה דייקא. ולפמש״כ במדרש שמואל ועוד, שכן הרגילות לאכול בשלשה, ה״ז הוכחה נוספת שבסעודת קבע דוקא מיירי הכא. (וכבר העירו שבתקו״ז דלקמן נזכר שנים שאכלו. ובזו״ח דלקמן שביחיד די לו בברהמ״ז. וראה הגהות הגר״ח צאנזר או״ח רסי׳ קע. משנה לחם ופתח עינים לחיד״א אבות שם). וכמעט מפורש כן בפי׳ רבינו יונה אבות שם, בטעם אמירת ד״ת לפי שבשלשה נקראת חבורה ומזמנים עליו. וראה גם מגן אבות לרשב״ץ שם.  ולפ״ז גם אם נחייבנו ביחיד ה״ז רק בסעודה קבועה. וכמו שהמנהג ליתן מלח הוא רק בסעודת פת, שרק בזה דומה למזבח (ראה פירש״י מנחות צז, א). וראה אוה״ת שלח ע׳ תקלח במהדו״ח שהוא רק ע״י החלה). וכן מה שיש להאריך בשולחנו או כיסוי הסכין (ראה א״א מבוטשאטש קפ. אורח נאמן שם יז. שו״ת באר שרים א או״ח צא), וכיו״ב. ולהעיר שי״א בטעם נט״י לפי ששלחנו מכפר לנט״י ודמיא לנט״י מהכיור (ראה ערוה״ש קנט, א. שמ״ב לאאזמו״ר מ, א).

ועוד שבזהר (ב קנג, ב. שם קסח, ב.  ג רמו, א (ברע״מ). תקו״ז מז – פד, ב. זו״ח רות פו, ב. ועוד) הובא ד״ז כמ״פ כחלק מדיני סעודת פת. ואף שבגמ׳ – מגילה יב, ב. סנהדרין קא, א – נזכר ״שאוכלין ושותין״ גרידא, יש להעמיס הכוונה דמיירי בפת.

ואדרבה, ממש״כ בפירש״י ורע״ב אבות שם ועוד שרגילין לפטור עצמן ע״י ברהמ״ז [וראה שיחת ש״פ תבוא תשמ״ה], מוכח דרק בהכי מיירי. וכן במה שהביא בתויו״ט להוכיח מזהר תרומה הנ״ל (קנג, ב) שברהמ״ז לחוד וד״ת לחוד, הרי מזהר הנ״ל גופא מוכח דמיירי רק בגוונא שמתחייב בברהמ״ז.

וגם בזהר תרומה שם אמר ר׳ ייסא, סעודת עראי היא ועם כל דא סעודה איקרי. ובפי׳ אור החמה שם שאכילה מועטת היא. והיינו דקס״ד שלא לומר ד״ת  מה״ט. יעו״ש. אלא שממדת חסידות אמרו גם בזה.

ויש להמליץ בזה ע״פ תדא״ר כ,  שאין שבוע אלא תורה. ומשו״ה נצרכו לד״ת גם בסעודת עראי. וא״ש ששייך רק בסעודת פת שמחוייבת בברהמ״ז. ושו״מ כעי״ז בתוכחת חיים פלאגי עקב ד״ה זה השולחן,  שע״י ד״ת יתברך המזון במעיו ויוכל לברך, ורמזו בפסוקים שם. וראה גם בליקוטי מהרצ״א עקב עה״פ ארץ אשר לא במסכנות, שמרומז בקרא, שהפסיק בין פסוק הנ״ל לחיוב ברהמ״ז, ובתיב״ע שהפסוק ארץ אשר אבני׳ ברזל קאי על לימוד התורה,  לומר לך שהסדר הוא אכילה, לימוד תורה, ברהמ״ז.

ושו״מ בתוספת חדשים לאבות שם, ליישב קושיית התויו״ט על הרע״ב שיוצא בברהמ״ז דאטו ברשיעי עסקינן שאינם אומרים ברהמ״ז – שזימנו גם על ז׳ מינים, ובכה״ג אין מברכים ברהמ״ז. ומינה, שרק בזימון שייך ד״ז. ויל״ד.

וראה שו״ת לב דוד קדוש א או״ח כד, ה. שבט הקהתי ג, פ, ח. הלכתא מאורייתא א, ה, ה. והנלפענ״ד כתבנו.

 

 

#21009 (1)

 

 

Does the rule of saying a Dvar Torah by a meal of 3 apply equally to men, women, and children?