If an Avel is davening in Shul and being Chazzan, should the Minyan say Tachnun?

 

If the Minyan is in the Shul not because of the Avel, Tachanun is recited. It’s best if the Avel walks out for Tachanun.

If the minyan assembled there only for him, Tachanun shouldn’t be said.

 

Sources:

המנהג שאם הציבור באו מצ״ע ולא מחמת האבל אומרים תחנון – כ״כ בכנה”ג סי’ קל”א סקט”ו, קצושו”ע סכ”ב ס”ה, משנה ברורה קל”א, כ. וכן העתיקו ברוב האחרונים, אף שיש חולקים.

וכן אפשר לדייק בל׳ השו״ע קלא, ד (אף שיש לדחות בקל דמילתא דלא שכיחא שהאבל יבוא לביהכ״נ – ראה שו״ת יהודה יעלה דלקמן. וכ״כ בהגהות בהמ״ח לאורח נאמן דלקמן. אלא שלא שת לבו שכ״ה כבר ביהודה יעלה שהעתיק באורח נאמן שם. וכבר כ״כ לבאר כך בשו״ת כרך של רומי יא. אלא שבגוף דבריהם ק״ק לומר כן בד׳ המחבר בשו״ע, שהרי אף שנחלקו ראשונים אם מותר לאבל לצאת לביהכ״נ, המחבר עצמו בשו״ע יו״ד שצ, ג כתב שהמנהג שיוצא ביום שיש קריה״ת, וכך הי׳ המנהג בכ״מ שלא טלטלו ס״ת לבית האבל. ועוד שברוקח שטז מפורש שהאבל בא לביהכ״נ, ועכ״ז כתב שם כי האי לישנא שאין נופלים על פניהם בבית האבל. ומשמע דלדיוקא נחית. וכן בשבה״ל הדגיש, הן בהל׳ תפלה בדין נפ״א, בסי׳ ל (יא) והן בהל׳ שמחות כב, שאין נופלים על פניהם שם בבית האבל. וביחד ע״ז הביא שם המנהג שבאים לביהכ״נ. וכ״ה בתניא רבצי סח. ומוכח שבדוקא הוא).

וראה בכה”ח קל”א סק”ס שמביא מהמאמ”ר או’ י”א, דאיתקש אבל ר”ל לחתן, ולפ”ז גם הקהל אין נופלין ע”פ. אלא שאינו מוכרח דאיתקש לכל מילי, וכמ״ש הפרישה שם ח בטעם דעת הטור שאומרים בבית האבל, שאינו מועד ממש אלא דומה למועד. ובלא״ה, יש לחלק שאף אם הוקשו זל״ז היינו בגוף הענין, אבל כאן אתינן עלה מדין גרירה, והציבור אינו נגרר אחר האבל, וכפי שביאר בשכנה״ג בהגב״י טו. ועוד יש לבאר בכמה אנפי. ואעיקרא דמילתא, בשבה״ל ל, שהוא מקור הענין  נזכר שאבל הוקש לחג (כבמו״ק טו, ב), ולא לחתן, וא״כ אין הכרח להשוות ביניהם. וראה גם אצלנו 9969.

אמנם זאת מצינו ראינו, שבארחות חיים הל׳ שבת, הבדלה לג, מוכח שגם בבא לביהכ״נ נפטר הציבור. וכבר הב״ד במאמ״ר שם בחיזוק מנהג מקומו שהציבור אינו אומר. ועפ״ז כתב בשו״ת יהודה יעלה הספרדי י, שמנהג העולם הוא מנהג טעות, דכללא הוא דלא שבקינן סברת פוסק שנאמרה להדיא מכח דקדוק בלשון פוסק אחר בהיפך, ואי איישר חילי׳ הי׳ מבטלו.

ויש לדחות, שי״ל דמיירי כשבאו מחמתו, או רק בנוגע לאבל עצמו (כ״כ ליישב בשד״ח דלקמן, והב״ד בהסכמה באורח נאמן דלקמן), או רק ביום הקבורה וכדומה (ראה בשו״ת הרשב״ש  סוסי׳ תקפד שהביא מנהג מקומו שלא לומר עד שיקבר, ואחר שיקבר  – בביהכ״נ נופלים ובבית אין נופלים. וכן ביום שיצא לביהכ״נ בתשלום אבלותו אותו יום בשחרית אין נופלים בביהכ״נ. ויתכן דמיירי בבאו לכבודו. וכ״כ בנוה שלום חזן נפ״א ז, לבאר בדבריו. ואף שבאר״ח הזכיר גם אבל וגם אונן, לצדדין קתני). ואף גם זאת שבאר״ח כתב כן רק ״בשחרית״. ואף שי״ל דמילתא דשכיחא נקט שבאים בשחרית לביהכ״נ (כ״כ בכרך של רומי שם. וכן מפורש ברוקח שטז, שבבוקר הולך לביהכ״נ ומנחה ומעריב מתפללים בביתו) – לא יצא מכלל ספק. ועוד זאת, שאף שכ״כ באר״ח, אבל לאידך גיסא יש בראשונים דס״ל שאומרים בבית האבל, וא״כ אין לנו הכרח לנהוג כמותו, ואין לבטל המנהג בכדי (ראה גם שו״ת חדות יעקב עדס או״ח כה בארוכה). ובכל אופן, כיון שכל דיני תחנון תלויים במנהג, אין אחרי המנהג כלום. וכ״כ ברשב״ש שם שהכל כפי מנהג העיר שאין זה דין אלא מנהג.

וראה גם בשד״ח אס״ד וידוי ד, שגם מאמ״ר לא דחה מנהג העולם רק כתב שמנהג מקומו נכון בעיניו, ואין בכחנו לבטל המנהג. והב״ד באורח נאמן קלא, טז, וגם הוא כתב כמנהג העולם.

הההכרעה לומר כשהוא עצמו הש״צ – כ״כ בגשה״ח כ, ג, יא (א ע׳ רז) מד״ע, וכן בנחמו עמי יח, כב ובפני ברוך ע׳ קטו בשם הגרשז״א. ונראה שהיא הכרעה בין הדעות אם הציבור אומר או לא. וכ״כ להכריע גם בבירור הלכה תליתאה קלא. אלא שבשו״ת מהר״י אסאד יו״ד שעא מפורש לא כן. וגם מסברא לא נראה שהרי אין תחנון כשמו״ע שתלוי בש״צ, ואינו מוציא את הרבים, ומדוע גרירי אבתרי׳. וראה אצלנו שם. ועוד דכללא הוא שבדבר הרגיל לא הוו שתקו הפוסקים מלהודיענו, וכיון שע״ד הרגיל אבל אחר אביו ואמו מתפלל לפני התיבה, נמצא שסתימת הפוסקים שאומרים תחנון כשהאבל בביהכ״נ גם בכה״ג קאי. ועכ״ז, אין הכרח גמור לדחות הכרעה זו. ולכן עדיף שיצא האבל. וראה אורח נאמן שם שכ״כ בכלל.

 

 

#19569