« go back

May a mother hold, kiss, gaze at, or take a picture of her stillborn?

 

None of the above should be done. While looking momentarily is not a problem, one should not gaze intently at the deceased.

Rabbi Yehuda Hachasid writes that parents should not kiss their child who passed way and that this could be quite dangerous. Many poskim extend this to anyone kissing the dead. Furthermore, many poskim mention also not to hold the child.

In the case where this might be deemed therapeutic for the mother, a Rav should be consulted to determine whether it would be acceptable. It should be noted that there are conflicting studies whether contact with the stillborn is deemed to be beneficial for the mother or the reverse.

 

Sources:

מצו״ב מה שכתבנו להרה״ג וכו׳ הר״ט שליט״א קאסימאוו, מו״צ בשכונתנו, בהמשך לחוברת שהו״ל בדיני מפלת, והשייך לזה:

תיתי לי׳ ששלח גי״ה של הרה״ג שמו מפארים וכו׳ הגר״י שליט״א שטיין שהעי״ר רוחו לבוא העיר״ה באיזהו מקומן של שבחים בחוברת שהו״ל.

ואמרתי אענה אף אני חלקי בעז״ה, במה שעורר בענין אחיזת או נשיקת המת בנוגע לנפל.

 והנה, בנוגע להגי׳ בצוואת ריה״ח ד ״לא יאחוז״ – כך העתיק גם הפלא יועץ בספרו חסל״א יו״ד קטז, יג (בדיני סכנה), עיי״ש שכתב ״לא ינשק ולא יאחוז״. וכ״ה בדרך ישרה (ליוורנו, תקמ״ח) בשער הסגולות צא, ב. וכן גם בס׳ זכירה  כו, א: לא ינשק ואף לא יאחז. וכ״כ בשמירת הנפש (למח״ס נז״י) אות קסט. וכ״ה במראה הילדים מערכת מ, ז (סה, א) – משמו. ובכמה ספרים הביאו ב׳ הגירסאות – ראה ילקוט אפרים עה״ת (ירות״ו, תרל״ז) בתחילתו. וכן הביאו בהגהות יד אפרים לצוואה. ועוד. אבל מודינא שאי״ז גירסא הנפוצה. וראיתי למי שפי׳ בזה, שבשאר מתים אין לנשק, ובבנו אין גם לאחוז. ואף שאין לזה יסוד בצוואה, כמדומה ברור, שלא מצינו להדיא למי שיכתוב לאסור אחיזה בשאר מתים, משא״כ בנשיקה ששקו״ט מזה, כדלקמן. (ובסידור יעב״ץ וחכמ״א וקיצור שו״ע (ועוד) דלקמן שנקטו בל׳ שלא יאחוז ביד המת, נוסף לזה דאינהו מיירי מאחיזה שאומר לו להוליכו עמו, כדלקמן, וזה שייך גם בשאר מתים, כמפורש בס״ח רלו (והועתק גם בכנה״ג ובית לחם יהודה דלקמן), הרי פשוט דקאי אשלפניו – ״ילד שלו המת״). כמו״כ, גם החוקרים כתבו שלא נמצא כן בשום כת״י ומהדורא, ורק בדפוס וינציאה נמצא גי׳ ס״א: יאחוז. אבל להעיר שכ״ה גם ביורה חטאים דפוס פירטה תנ״א. וכבר כתב בשבעים תמרים שהעיקר כגי׳ לא ינשק. כן אפשר לדחוק דכולהו נמי כוונתם שלא יאמר לו שיוליכוהו עמו, כמ״ש בס״ח רלו, ושבקו לסיפא. ואדרבה מזה גופא שכתב שם, שאין לתפוס ולומר שיוליכנו עמו מוכח קצת שבאחיזה גרידא לית לן בה (כמו שהוכיח בשבעים תמרים לצוואה שם עפ״ז), דאל״ה סותר מרישא לסיפא (אף שיש לדחוק שבזה כש״כ דגרע, וכמ״ש להדיא דכש״כ הוא). ועוד, דודאי באחיזה גרידא לית לן בה, שהרי מוכרח לאחוז במת לצרכו, ובהכרח לפרש דלא מיירי מאחיזה סתמא, וממילא איכא לפרושי נמי דמיירי רק באומרו שיוליכנו עמו כבסיפא. ושבקי׳ דאיהו דחיק ומקים אנפשי׳. וכל מה דאפשר להשוות הגירסאות משוינן. ומש״כ במעבר יבק דלקמן שתפיסת יד גורם חיבור ואמונה עם הנתפסים, מיירי נמי כשאמר לו שיוליכנו עמו, דבהכי מיירי שם לפנ״ז. וקצת ראי׳, מזה שמסירים ערלת הנפלים לתקנת הפושעים (הגמי״י מילה א, י, והובא בב״י יו״ד סוסי׳ רסג). ובשלמא אם הטעם לתועלת המת גופא, לזכר שירחמוהו ויחי׳ בתחה״מ (שו״ע יו״ד רסג, ח), ש״ד, אבל אם הוא לתקנת הפושעים היאך הותר משום זה לאחוז במת. ולא נתפרש בשום מקום שלא יעשנו אביו. וכש״כ את״ל שהאיסור גם בשאר מתים ולא רק בניו. ועכצ״ל בחד מגו תרתי, שבאחיזה לית לן בה, או שכל שיש בזה צורך מסויים ש״ד. והה״נ בנדו״ד לצורך האם, כדלקמן. (וכאשר העיר הרה״ג הר״י שטיין שליט״א, שבאחיזה יש לפעמים סגולה לחולה, ע״פ גיטין סט, ב. ולהעיר משו״ת חת״ס יו״ד שלט, שהתיר לכהן שיש לו חולי נכפה רח״ל ליתן ידו ביד ערל מת, אף כשאין הרפואה בדוקה כ״כ). איברא, דשפיר איכא לאוקמי לה, שאין האחיזה ע״י אביו.

אמנם, ידוע ליודעים, שלדעת כמה מגדולי הרופאים יש בזה לפעמים – באחיזה ונשיקה וכו׳ – משום רפואה ותעלה להורים, ברפואת הנפש, ובפרט ליולדת. ואף שפירוקא לסכנתא לא עבדינן, ובפרט בצוואת ריה״ח שרוח השם דבר בו, וכל דבריו כגחלי אש כנתינתן מסיני, והעידו גדולי הפוסקים שנחרדו מאד מלמרות מוצא פיו – מ״מ לעת הצורך לעת מצוא באשה שלבה עלי׳ דוה וצועקת בחבלי׳, מוכרח למשכוני אנפשין למצוא פתח וצד היתר. והרי מחללין אפי׳ איסורי שבת ליתובי דעתי׳ דיולדת. וגם במפלת דינה כחושיב״ס, ואפי׳ בחשש שתפיל. והרי מחללים שבת לישוב הדעת בכל חושיב״ס ולא רק ביולדת, כמפורש בכ״מ. וראה גם בשו״ת מנח״י א, קטו, ז. ובפרט בנשים שדעתן קלות – ראה העמק שאלה שמות לח, ה. וצער מפלת ודאי יותר מצער יולדת, כפשוט – ראה תוד״ה נותן ב״ק מב, ב. רא״ש שם ה, ג. רמ״א חו״מ תכג, א (אף שיש לחלק). ועוד. ובשו״ת שבו״י א, קנ, שרגילה להיות יותר חולה מיולדת בזמנה. וראה גם בא״א תנינא או״ח תקנ שאברי׳ מתפרקין יותר שאין חיות הולד מסייע ללידה. (וצע״ג מש״כ בשו״ת שבה״ל ח, פח, שמפלת שאני לענין ישוב הדעת, שהרי דינה כחושיב״ס. ושו״ר שכדברינו כ״כ בהליכות עולם (לבעל יבי״א) ד ע׳ רכ. וראה בארוכה שו״ת דברי דוד טהרני ב, כה. ועכ״פ בדבר שאינו איסור מדינא ודאי יש להקל. וגם בשבה״ל כתב רק בדרך אצדודי מצדד לה. וג״ז רק לענין להדליק הנר ללא שתבקש. אבל כשמבקשת להדיא אין שום קס״ד לאסור). ואם מתירים איסורי תורה באומרת צריכה אני או כשהרופא אומר, כש״כ להתיר ד״ז. וכמו שהתירו גילוח צפרניים בר״ח כשצפרניו גדולות מאד, ולכמה פוסקים כשחל בע״ש, או תספורת בר״ח במקום טבילה אף שלדינא אינה חציצה כשאינה מקפדת, ויש שהתירו אפי׳ בתגלחת לשלש שנים, או בכלה אחר נישואי׳ (לנוהגים כן). ואף שכל הנ״ל יש קצת סרך מצוה, ג״ז מצוה ליתובי דעתא. ואדרבה, מצוה גדולה היא. ומצינו שדנו הפוסקים שלא לבטל שידוך מחמת צוואת ריה״ח משום ביוש והלבנת פני הכלה. וידוע מה שאמר הרה״צ הר״ד מטאלנא להתיר לסתור תנור להרחבת הבית, להקל דוחק בנ״י מעליהם (נדפס גם בתפארת בנים טויסיג א, לג – ע׳ רכז, אף שרבותינו החמירו מאד בדבר גם לצורך מצוה). וכש״כ בזה שלב יודע מרת נפשה, שאין לה תנחומין אמיתיים.

ולהעיר ממה שמצינו בכיו״ב להתיר ליקח מעפר המת, וכן העשבים שבביה״ק, לצורך רפואה לאישתא בת יומא (רמ״א יו״ד שסח, א), שבכה״ג אי״ז פוגם בכבוד המת. ודון מינה ואוקי באתרין, אף שפשוט שיש לחלק בין הנידונים.

והנה, מצינו בהגהות מהרש״ם לצוואת ריה״ח ד, להתיר לנשק לרבו או לאדם גדול שמת, והוכיח כן מירושלמי שבת ב, ז. (ובקריאת ספר (לבעל בית ארזים) ויחי נ, ב, מיישב שעשה כן בכדי לפייסו על שפגם בכבודו).  ולדבריו יתיישב גם מש״א בילקוט מסעי רמז תשפז, שמשה נישק לאהרן. וכן מצינו בכמה מאחז״ל כיו״ב. (אלא, שיש ליישב באו״א, לפי שצדיקים קרויים חיים, ראה שופרי׳ דיעקב ויחי שם. ועוד. או דשאני כשמתו בנשיקה, שאין בזה טומאה. וראה גם דברי תורה להרה״צ ממונקאטש א, נד. ועוד. ולפמש״כ בפי׳ רוקח ותוס׳ השלם ויחי נ, א, דשאני יעקב שפתותיו דובבות, משמע שגם בכל ת״ח הותר ולא רק בצדיקים. אלא שברוקח שם לפנ״ז כתב גם שיעקב לא מת. וכ״ה באוה״ח ויחי שם: כי חי הוא. אבל להעיר מברכת שמואל – פראנקפורט תמ״ב – פ׳ וארא (לג, א) שביעקב שלא מת ל״ש שפתותיו דובבות. ואולי תרתי קאמר הרוקח, להתיר ביעקב משום שלא מת, וגם בכל ת״ח ששפתותיו דובבות. ולהעיר מהשקו״ט בהחילוק בין יעקב לשאר הצדיקים – ראה אג״ק א ע׳ לז. רשימות חו׳ קעו. אבל בפשטות יוסף הי׳ ג״כ מאלה שסבורים היו שמת – כ״ה פשטות הכוונה ברש״י תענית ה, ב ד״ה מקרא. וראה גם אוה״ח ויחי נ, ב (ונראה כסותר מש״כ באוה״ח הנ״ל, בטעם הנשיקה שלא מת. וראה גם בקריאת ספר ומגיד תהלות ויחי שם ובמשנת אברהם פרייס לס״ח רלו (שכז) שכ״כ מד״ע. ונראה מדבריהם שלא ראו ד׳ האוה״ח שקדם להם. ויש שנדחקו לפרש במש״כ שלא ידע יוסף מסוד זה, דהיינו שלא ידע שאצל יעקב גם עיפוש המאכל שבמעיים אינו מסריח). ולהעיר מרמב״ן ופי׳ הטור הארוך וציוני ויחי מט, לג (וראה רמב״ן שם נ, טו) שאולי גם יעקב לא ידע. וראה אלשיך ויחי, נ, ב. וכעי״ז מד״ע במהר״ש מבעלזא שם. פרד״י ויחי נ, א. לקו״ש ו ע׳ 414).

וממוצא דבריו אתה למד, שבנשיקה של כבוד לית לן בה. ומתאים גם עם מה שהביא בדבש לפי נ, כד, בשם פי׳ רבינו אפרים שהביא מהרוקח (וכ״ה בפי׳ רבינו אפרים עה״ת ויחי נ, א) שלאביו ולאמו מותר. וכ״ה במעבר יבק דלקמן. מנחם אבלים מערכת ס ערך סכנה. ועוד. (אבל ראה העמק דבר ויחי נ, א). [ולהעיר עד״ז מתמים דעים לראב״ד קפה, וס׳ המאורות מו״ק כד, ב, ועוד, במה שמנשקים עפר המת שאינו אלא לכבוד. ולהעיר מכעי״ז לגבי נשיקה בביהכ״נ שכתבו כמה לחלק בין נשיקה מחמת אהבה לנשיקה של כבוד לאביו ולרבו ובפרט אחרי עלי׳ לתורה].

וכן מצינו להתיר בנשיקה של פרידה, כפי שכבר העירו ממדרש בראשית רבתי לר״מ הדרשן ויחי נ, א – ע׳ 257, שצריך אדם לנשק מתו על פרישתו. וכ״ה בצרור המור חיי״ש כג, ג (וכעי״ז באברבנאל שם עיניו על עיני׳ ופיו על פי׳ ובוכה וצועק על פרידתה) ובפ׳ ויחי שם. וראה גם מדרש שכל טוב שם: נשיקה של פירוד גמור. פס״ז שם. מדה״ג שם. ועוד. ויש לבאר, שעיקר הענין כאן כתוצאה מאתדבקות רוחא ברוחא – ראה להלן – והיינו כשבאה מתוך חשק ואהבת הלב (ראה זח״ב קכד, ב ובאור החמה שם), משא״כ בנשיקה של גדולה ושל פרישות (ראה ב״ר ע, יב. ובכ״מ).

וא״ש ד״ז להדעות שכל האיסור הוא רק באב לבנו, לפי שהיא נשיקה של צער ובאה מתוך אהבה. וכ״כ במעבר יבק שפת אמת מא, להוכיח כן מהנ״ל. וכ״ד הפת״ש יו״ד שצד, א. ומ״מ, עיקר הענין, שכאינה נשיקה של צער הותר. (וראה העמק דבר שם. הערת המאסף בשבעים תמרים לצוואה שם). וראה חזו״ע אבלות א ע׳ צ ואילך.

ואת״ל הכי, י״ל גם כשהנשיקה היא לתועלת הרגעת היולדת וכדומה. ובפרט, שכל עיקר ד״ז אינו מדינא. וגם י״א שהצוואה היא רק לזרעו (אלא שהובא גם בס״ח ולא רק בצוואה). ובכלל, השו״ע ורמ״א השמיטו ד״ז, אף שלפעמים הביאו מריה״ח. ואף שהובא בפוסקים – ראה גם באה״ט למהר״י טיקטין שצד, א. שכנה״ג שלט בהגב״י ט. בית לחם יהודה שם. סידור יעב״ץ עמק הבכא סדר הטהרה יא. חסל״א שם. סידור בית עובד דיני גוסס כג. פת״ש שצד, א. חכמ״א קנז, ח. קיצור שו״ע קצז, ז. ערוה״ש יו״ד שצד, ב. ועוד. וגם רי״ו כבר העתיק ד״ז בתולדות אדם וחוה בחלק חוה, נכ״ח סוף ח״א בשם ס׳ הכבוד – מצינו שנטו הפוסקים לפעמים להקל בצוואת ריה״ח בדבר שלא הובא להדיא בשו״ע ורמ״א. (ולהעיר שרוה״פ לא הביאו ד״ז במקומו בדיני סכנה, בשו״ע יו״ד קטז). וא״כ יש מקום מסברא לצדד שאין לנו להחמיר כ״כ במקום צורך גדול כי האי. ובפרט כשנוסף גם הנה עוד סניפים להיתר.

ואף של׳ צוואת ריה״ח בא׳ מהכת״י ״והוא מצטער עליו״ (ובפשטות הכוונה שם לאסור לא רק בבנו ובתו אלא כל מי שמצטער עליו וקרוב אליו) – אכתי יש לחלק בין זה למקום שנוגע לישוב דעתה. והעיקר, שברוב ככל הגי׳ ליתנהו. וסברא לחלק בנוגע לצוואת ריה״ח במקום צער גדול – מצינו גם בשו״ת יוסף אומץ להחיד״א מ, בנוגע לתספורת בר״ח אייר. (אלא שדחה שם כיון שלא נתפרש להדיא. אבל גוף הסברא יש לה מקום).

ולכאו׳ י״ל עוד, דהיינו רק במת והוא בר קיימא, משא״כ בנפל שאינו בכלל הצוואה, שנפל אינו בכלל מת, שסתם מת היינו שהי׳ חי מתחילה. וכללא כיילו לן הפוסקים בצוואת ריה״ח, שאין לך בו אלא חידושו. וראה בנזיר נ, א שבקושיית הגמ׳ על כזית מטמא על מת לא כ״ש אמרו לא נצרכה אלא לנפל, והיינו שאינו בכלל מת גרידא. וגם ברמב״ם טו״מ ג, א כשמנה י״ב סוגי טומאות מת, מנאם בתרתי. וראה לחם יהודה ומער״ק שם. ועוד. (ולהעיר מתיב״ע חוקת יט, יא, עה״פ הנוגע במת, ואפי׳ לולדא בר ירחין. ומשמע דלא ס״ל מטומאת נפל או שסובר שהוא מדרבנן. (אבל ראה מלבי״ם שם יט, טז. שו״ת אור המאיר יא. ועוד. וראה פרדס יוסף החדש שם). ובירושלמי נזיר ז, ב קס״ד לר׳ יוחנן שאין נפלים דין תורה. אלא שיש לחלק בין נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין לשאר נפלים. וראה טעמא דקרא חוקת שם. ול׳ הרמב״ם טו״מ ב, א שמטמא כאדם גדול שמת שנא׳ הנוגע במת לכל, ומל׳ הרמב״ם ״כאדם גדול״, וכן מהא דבעינן לרבויי מקרא לחדש שהוא כאדם גדול שמת, משמע שעיקר דין טומאה הוא רק באדם גדול, וטומאת נפל איתרבי רק מגזה״כ, ומיתורא ד״כל״. וראה גם בספרי חוקת פיסקא ג. ובכתר כהונה חוקת אות תסז, דקס״ד שמת כזה שהוא כאבן עומד למות לא יטמא אחרים במיתתו וקמ״ל מקרא לרבויי נפל. וראה בשו״ת תשב״ץ א, רמב. ואכן מצינו שיש לחלק לדינא בין דבר שהצדוקים מודים בו, וידוע שהקראים לא קיבלו טומאת נפל. והיינו שלפום פשטי׳ דקרא אין נפל בכלל מת). ובנדו״ד לא איתרבי לענין סכנה זו.

ולהעיר גם מהגהות מהר״א אזולאי ללבוש יו״ד שנג, ה, שהביא הך דריה״ח בדין תינוק שמת מל׳ יום ואילך. ויל״ד.

ואם נפשך לחוש משום סכנה, טפי יש לחוש לסכנה טבעית של האם במקום שצריכה לכך.

והנה, בטעמי האיסור מצינו שהוא מחמת טומאת המת – כ״כ באוה״ח פ׳ ויחי. ופשוט שכוונתו להפגם מחמת הטומאה ע״י נשיקה, וכמפורש בדבריו, שהרי טומאת המת נמצאת כבר באהל ומגע ומשא וכו׳. וא״כ פשוט שכל שעושה מחמת הרגעה ורפואה אין לנו לאסור עלי׳. וגם לדבריו הוא רק בגדר ״אינו נכון״ ולאו איסורא קאמר.

וגם אם נאמר שהטעם משום סכנה (כמשמעות צוואת ריה״ח וס״ח רלו) – פשוט שהסכנה גופא מחמת הפגם והטומאה שמרבה ע״ע, וכל כה״ג שנעשה למטרה נצרכת אין כאן פגם ובטלה הסכנה. וכן מש״כ בדבש לפי שם, בשם רבינו אפרים, שהמת מחבבו – י״ל דהיינו בנישוק של חיבה, ולא לרפואה. (וראה ס׳ השם לבעל הרוקח ריש ע׳ נח). והנה, בצוואה ובס״ח משמע שהסכנה היא לשאר בניו. וכ״ה בפי׳ רבינו אפרים ופי׳ רוקח עה״ת ויחי שם. ושם נקטו להדיא שכ״ה בנישוק שאר מתים. (ובדברי רבינו אפרים יל״פ, שמה שפי׳ להדיא בנוגע לנישוק בנו, אף שנקט שהסכנה גם בשאר מתים – לפי שהוא שכיח טובא. והכי איכא לפרושי בס״ח תשמא, שנקט ״קרוביו״ (אלא שי״מ באו״א שם. ואכ״מ). אלא שאין סכנה גדולה כ״כ כשאינו בנו ובתו. ובאו״א, שבבנו סכנה גם לבניו האחרים. אמנם בכת״י רוטשילד בא הדבר בצוואה ב״פ, לא לנשק בניו, וגם שלא לנשק המת, ובשניהם אותו עונש). וראה במעבר יבק שכתב בדא״פ בטעם הדבר, שההבל של המת נדבק בפיו וגורם שנפשות הבנים שהם מכחם מורישים להם וכו׳ עיי״ש. [וי״ל בטעמו, לפי שנשיקה גורמת אתדבקות רוחא ברוחא והתכללות ביניהם עד שנעשים כאחד – ראה זח״ב קכד, ב. שם קמו, א. רנד, א. וראה ריקאנטי עה״ת ויחי ד״ה ספר הזהר תא חזי. עץ יוסף למד״ת ואתחנן ו. זו״ח שה״ש עד, א. ולסברת המעבר יבק ה״ז רק בבנו ובתו שמתו, יעו״ש בטעמו. והנה, בזהר משפטים שם (ובכ״מ) מיירי בנשיקה בפה דוקא. ואכן ראיתי למי שעלו ונסתפקו בנדוננו אם שייך גם בנשיקה באו״א. אמנם, במעבר יבק כאן כתב להדיא: פה אל פה או בכל מקום אחר שידבק הבל פיהם באותם המתים. והיינו שמנשק בפה אבל לא על פה המת. ולהעיר שמצינו במס׳ כלה ג, לחלק בין לשון וישק לוינשק, שוישק היינו בכל הגוף. ובפי׳ ראב״ע תולדות כז, כו ושה״ש א, ב שבמקום שכתב נשיקה בלמ״ד כגון ״וישק לו״ היינו בלחי או בכתף וכדומה, אבל בלא למ״ד כגון ״וישקהו״ היינו בפה. וכבר העירו שכן מצינו מקרא מלא (ש״ב כ, ט) שיואב נישק בזקן עמשא, וכתיב בי׳ ״לנשק לו״, והיינו הן בנו״ן והן בלמ״ד. ומ״מ לא נראה שיש לדייק כן בס״ח, שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, בשגם שעיקר הענין בדיוק הלשון אינו מוסכם. ואכ״מ עוד]. וגם בזה י״ל עד״ז, לפי שד״ז רק בנשיקה כשנעשית מחמת אהבה ולא לרפואה. ואף שבנדוננו הרפואה וההרגעה באה מחמת האהבה גופא – אכתי יש מקום לחלק בדקה מן הדקה. ובאו״א י״ל, שיש לחלק בין נשיקה להתדבק זל״ז, לנשיקה שלא תעבור ידיעתו מזכרונו (ראה יפה ענף לרות רבה ב. יפה נוף למדרש שמואל יד). ולפמש״כ ביפה ענף שם שאהבה שייכת רק בדבר שמכיר כבר וידוע לו – וראה גם לקו״ש ו ע׳ 9 ואילך –  יש אתנו עוד טעם, בחלקות נשית למו, לחלק בין הדבקים, בנפל שמעולם לא ראהו ולא הכירו. וגם למש״כ בלקו״ש שם ע׳ 415, ששייכת במת נשיקה של אות וסימן של קירוב וחיבה ולא נשיקה של אהבה (וכבר הקשה המאסף בשבעים תמרים שם היאך שייך אתדבקות רוחא ברוחא במת) – גם בזה יש לחלק בפשטות בין כשמת בנו שהכיר מחיים לנפל. וק״ל.

ועוד נראה פשוט, דל״ש כלל החשש דאתדבקות רוחא ברוחא בנפל, שבל׳ החת״ס או״ח קמד ״נפל אשת דליכא לא נפש ולא רוח״. וכבר כ״כ בבינה לעתים יו״ט א, כג, בסו״ד ש״נפל טמון בל חזו שמש אין לו נפש רוחני כלל כי זה בא לאדם בשעת לידה״. וכש״כ למ״ד דליכא כלל מצות קבורה בנפלים (עיי״ש) ולא משום כבוד המת (ראה שו״ת נוב״י קמא יו״ד צ), וי״א שאין איסור גם בניוול הנפל. והיינו שאי״ב לחלוחית קדושה ונשמה (ראה שו״ת חת״ס יו״ד שלו. שבעים תמרים כאן). [ואף שנראה דשיגרא דלישנא הוא, שבודאי יש בו נשמה משעת פקידה או יצירה (סנהדרין צא, ב). וכבר העיר בזה בבי׳ הרמ״ב לס׳ הפרנס ריט. וכדמוכח גם מזה שנפלים קמים לתחי׳ (כתובות קיא, א), ומחמת כן מלים אותו לזכר שיחי׳ בתחה״מ. ובנחמד למראה לירושלמי שביעית ד, ח, בשם אגדת אליהו לבעל מדרש תלפיות, בטעם שזוכה לתחי׳ לפי שהנפל אכסניא לנשמה חלק אלוק למשך איזה זמן. והרי גם עובר נק׳ נפש. (אבל ראה סמ״ע חו״מ תכה, ח. שו״ת נוב״י תנינא חו״מ נט ד״ה ואמנם. ובכל אופן, נפל גרע מעובר, שאין מחללין שבת עליו גם בחייו. וגם אינו חייב בשבת על נפל משום נטילת נשמה משא״כ בעובר – ראה מנ״ח מוסך השבת שוחט. מאמ״ר קארנמעהל ל״ט מלאכות, קצירה ט. ועוד. ובמנ״ח לד שב״נ נהרג על העוברין ולא בנולד נפל שאינו ראוי לחיות. וראה או״ש נחלות א, יג. חי׳ ר״ח הלוי רוצח א. וכש״כ בנפל אחרי שמת כבר). וגם ברמב״ם יליף לטומאת נפל מקרא ד״כל נפש״. (ומה שממכה נפש למדו לרבות נפל – התם מיירי בחיים חיותו. וראה בצפע״נ השלמה להל׳ תרומות ע׳ 66). ועכצ״ל בכוונת הבינה לעתים והחת״ס, שאין בו סוג הנפש ורוח שבשאר מתים דעלמא. וראה שו״ת דבר יהושע ג, סא, שהאריך שאי״ב נפש השכלית שבאדם רק נפש החיונית. אבל בנזה״ק לב״ר לד, הובא בנחמד למראה שם, שמשעת פקידה יש לו נפש החיונית, ומשעת יצירה נפש השכלית. ובאמונת חכמים לר״א שר שלום באזילה, כד (בהוצאת וורשא תרמ״ח – ס, ב) שנפל אין לו נפש המשכלת, ונשמה שניתנה באדם משעת פקידה או יצירה – היינו נפש המרגשת (שם כא – לט, ב). וראה כתבי רמ״ד וואלי קהלת ו, ד, שאין לו נשמה של ממשות אלא חיות מעט כשרץ השורץ. וילע״ע. ולהעיר גם מזה שבן שמונה לא נקרא אדם – תוד״ה ועובד כוכבים ב״ב כ, א]. וגם להעיר שי״א שנפל אינו אסור בהנאה.

ומכיון שכן, וע״פ הידוע שהקליפה והטומאה שורה רק במקום התקבצות הקדושה, ותחילת כניסת נפש הקדושה היא רק משעה שנימול, י״ל שבנפל – ובפרט בנולד מת – שאין כ״כ קדושה (אף שמה״ט מלים על קברו לפי שזוכה לתחי׳ משעה שנימול – ראה באר שבע סנהדרין שם), ליכא התפשטות הטומאה כ״כ. וממילא אין כאן החשש מחמת הפגם שעי״ז.

ומכ״ז נראה ברור, שאין להוסיף בצוואת ריה״ח ולחדש גם בנפל, שהרי החשש שהמת יוליכנו עמו או שיתדבק רוחו וכו׳ ל״ש במי שאין לו שליטה, ומעולם לא הי׳ לו חזקת חיותא, ומוטל מתחילתו כאבן שאין לו הופכין.

ועוד טעם מצינו בדמשק אליעזר לצוואת ריה״ח שם, לפי  שמראה כאילו מרחם על המת יותר מהקב״ה (ואולי איכא למישמע הכי גם מבאה״ט והפת״ש שם מהמשך הענינים, בהמשך לדין להתקשות על המת). אמנם, כאן הרי נעשה לא לצורך המת אלא לצורכו.

וכן לפמש״כ שם ע״פ חכמי הטבע שיש ארס בגוף הנפטר ובפרט בפניו (וכן מצינו בכ״מ שפי׳ כמ״פ בצוואת ריה״ח שטעמו מחמת סכנה טבעית) – יש לאדם להיות שם אורחותיו ולשקול במאזני הצדק והשכל הפסד סכנה זו כנגד שכר של הרגעת רוח היולדת.

וממש״כ בצוואה שכש״כ שלא יתפוש בידו ויאמר שיוליכנו עמו, משמע שבנשיקה הסכנה אינה ודאית כ״כ. וממילא ג״ז מקום וסברא להתיר במקום צער גדול. ואם אין ראי׳ לדבר, זכר לדבר, שהי׳ מותר לאלישע ליתן פיו על פיו. והביא ד״ז בהגהות יד אפרים לצוואה. וכתב לחלק דשאני התם שהי׳ פקו״נ. (וזהו, נוסף לטעם הב׳ שכתב שידע שיחי׳ אח״כ. וכסברתו מצינו כבר בתוס׳ ב״מ קיד, ב ד״ה אמר לי׳: שהי׳ ברור לו שיחייהו). ואף אנן נעני אבתרי׳, שישוב דעת היולדת ג״ז קרוב לפקו״נ.

ומש״כ בשבעים תמרים ועוד שיש בזה משום חוקות הגוים – הרי כשנעשה לתועלת ואין משום פריצות שחץ וגאוה וכו׳ קייל״ן כמהרי״ק שרש פח, דלית לן בה.

עוד יש לדון מזה מטעם אחר, שאין להסתכל במת. אמנם היינו בהסתכלות דוקא, ובראי׳ גרידא אין חשש, כדמוכח מחגיגה ה, ב. (אלא שי״ל דצדיקים שאני, כנ״ל). וכן בתחילה היו מגלים פני עשירים. וראה מעבר יבק שם: ראי׳ בהבטה תמידית. וכ״כ במרומי שדה הוריות יג, ב. שיח השדה בקונט׳ ס׳ הזכרון כה. וראה בבינה לעתים שם, לענין להראות נפל בכדי להרויח כדי פרנסתו, ושקו״ט שם רק מחמת איסור הנאה, ולא משום ההסתכלות. וההנאה שם היינו שקיבל שכר על כך, כמפורש שם. וגם י״ל שהטעם שיתבזה בעיניו – ראה מעבר יבק שם – ל״ש באב ואם לבניהם. אבל עוד טעמים בדבר, שהעין העליונה לא יביט במקום מיתה, שלא יסתכל המקטרג בפני המת, שלכן יש לכסות המת – מעבר יבק, שלא יגרום לו פחד מהמיתה – פי׳ ר׳ ידעי׳ הפניני הוריות יג, ב. ומ״מ פשוט שכל הני טעמי ל״ש בראי׳ בדרך אקראי. ובפי׳ ר״י הפניני מפורש דמיירי רק כשהכיר ידע האיש ואת שיחו בהיותו חי.

אלא, שבגוף הענין שד״ז מועיל לנפש אין הדבר ברור כלל אצל חכמי הרופאים – ראה בשולי הגליון ממחקרים שקבעו להיפך. וראה הנסמן למטה*. ופשוט, שאין לנו להתחכם נגד ריה״ח שבודאי ידע שאין בזה תועלת, ושפיהם דיבר שוא. ועוד, שפירוקא לסכנתא לא אמרינן, וקשה הדבר להתיר מחמת סברות בעלמא שלא מצינו להדיא. ובכ״מ מצינו בנוגע לצוואת ריה״ח שכל שאתה מרבה ספק וספק ספיקות גם בזה יש להחמיר. אבל במקום שהאשה אינה נותנת מרגוע לנפשה, הרי לא גרע משאר טירוף הדעת. וכמו שבבן שיש געגועים על אביו התירו איסורי מוקצה שלא יחלה, אע״פ שאינו סכנת נפש (ראה שבת קמא, ב) – הה״נ בהפכו.

סו״ד למסקנא למעשה, שמחד גיסא, אין כאן איסור ברור. ומ״מ לא נראה לי להתיר בשופי, רק במקום צורך גמור ממש, שרופאים מעידים שזקוקה לכך. והדבר מובן גם ע״פ הידוע שבמקום שמסכימים ג׳ רבנים אין חשש בצוואת ריה״ח (ראה שו״ת אבני צדק אה״ע י ואילך. ושם שכשהסכימו חכמים בטלה הסכנה. וראה גם שו״ת בנין צבי א. דברי יואל אה״ע קטו. ובשו״ת פרי השדה ג, נד אפי׳ בחכם אחד. והוא עפמש״כ כן בדברים נחמדים להבני ישכר חידושים יח), לפי שהסכנה אינה ברורה ורק חשש בעלמא הוא. וכן נראה גם כשיש חוו״ד רופאים שזקוקה לכך, דמשמיא אסכימו לעשות כהוראת רופאים. וג״ז בכלל שומר מצוה.

אמנם, עד כאן לא שמענו ליזהר כ״א בנשיקה, אבל באחיזה גרידא וכן לטיפה וכל שאר דרכי הקירוב, במקום הצורך אין כאן בית מיחוש.

ומש״כ הרה״ג הנ״ל, שאינו יודע מקור שלא לצלם המת – אציבה ציונים אשר עמדי לוילקט יוסף שנה ח, ו, נז ואילך. שו״ת שיח יצחק תסג ואילך. כהנא מסייע כהנא יב. דבר יהושע א, לה. וראה בקובץ עץ חיים באבוב חו׳ כב. ואכ״מ עוד בקולמוסי מאפס הפנאי.

_________

* The Lancet 360 (9327) 2002 pp.114-118.
The Lancet 369 (9345) 2002 p. 1600.
ועוד כהנה רבות

 

 

#18794


Add Comment

Your Email address will not be published