« go back

What is the Bracha on hydroponically grown vegetables that don’t use soil at all?

 

Is it shehakol because it didn’t actually grow in the ground, or is it ha’adama because it is a min that typically grows in the ground?

 

Answer:

Shehakol.

 

Sources:

בהקדמה, שלדינא מברכים ברהמ״ז על פת שגדל בעציץ שא״נ – ברכות מז, ב. ובפשטות כ״ה גם לגבי המוציא – ראה רש״ש ברכות לו, ב. תוספת ירושלים רד. וכללא כיילו לן בירושלמי ברכות רפ״ו שכל שמברך שלש ברכות לאחריו מברך לפניו המוציא (ראה לענין עציץ שא״נ באג״ט דש ח. שד״ח כללים מערכת כ, ק). וכ״ה להדיא לגבי ברכת המוציא לפי׳ הפנ״מ בירושלמי כלאים ספ״ז. וכמה פוסקים כתבו שה״ה לגבי בפה״א שנק׳ גדולו מן הארץ. וכן עיקר. וראה בארוכה בשו״ת יחו״ד ו, יב. וש״נ. ואפי׳ להחולקים – הרי לענין ברכת בפה״ע כתבו רוה״פ שמברך.

אבל בגידולי מים נחלקו הפוסקים:

בשו״ת שבה״ל א, קה בהערות לסי׳ רד, שמברך האדמה, שאינו דומה לכמהין ופטריות, לפי שמינו פרי האדמה. וראה כסברא הנ״ל בשו״ת בנין אב ג סוסי׳ כו. (וראה גם ארח״ר ג ע׳ רכג). ובשו״ת אול״צ ב, יד, יג, שאין טעם זה מספיק, שהרי עכ”פ פרי זה לא גדל באדמה, ואיך יברך עליו ברכה שאינה שייכת בו. ומ״מ כתב לברך בפה״א מטעם אחר, שכיון שבא מזרע שגדל באדמה, אף שהוא עצמו לא גדל באדמה, מ”מ מברך ברכה נכונה, שהרי נוצר מזרע שיצא מהאדמה. (וצ״ב, שהרי גם לדבריו פרי זה שלפנינו לא גדל באדמה, ועל הזרע אין מברכים. ועכצ״ל, שכיון ששרשו מהאדמה נק׳ פה״א. ועיי״ש, שאינו משקר לפי שהוא בכלל גדולי קרקע. וצ״ע, דלסברתו הכי נימא שאפשר לברך על בשר בפה״א, שבהמה נק׳ גדו״ק. ובהכרח לחלק בין גדו״ק לפה״א. וסרה ראייתו. וכסברתו מצינו גם לענין לולב בחקר הלכה מערכת לולב א. וראה שרה״מ וקנין תורה דלקמן). ובשו״ת תשוה״נ ב, קמט, לפי ששמו ותוארו פרי האדמה, וכך הוא בל׳ בנ״א. (וסברתו צל״ע, שהרי פשוט שהברכה היא רק כשבמציאות הוא פה״א. וגם להסוברים שמטבע הברכות נתקנו כל׳ בנ״א ולא בל׳ תורה (ובזה גופא, נחלקו אם לשון מקרא או לשון חכמים. ואכ״מ) – היינו בל׳ ומטבע הברכה, אבל עדיין צ״ל דבר שגדולו מן הארץ לפי שכך תיקנו, דאלת״ה ביטלת כל דיני ברכות. והרי גם למ״ד שכל הנודר מן המזון אסור בכל, עכ״ז לכו״ע אינו מברך במ״מ אלא בה׳ מיני דגן ואורז ודוחן. ובתוד״ה לימא – עירובין ל, ב, שאף דכל מילי איקרו מזון לא תיקנו במ״מ אלא הך דקבעי סעודתא עלייהו. וראה בצל״ח ברכות לה, ב ד״ה והנראה ובנשמ״א כלל נח, ב, שהבינו בערובין שם, שבברכות אזלינן בתר ל׳ תורה. וראה שו״ת בצה״ח ה, קכד. וש״נ. ואף למאן דס״ל דבדיעבד יצא בברכת במ״מ על הכל, לכתחילה ודאי לא מהני. וראה גם מאירי ברכות מ, א ד״ה כבר, דמוכח בדבריו, שבברכות אזלינן בתר אופן תקנת חכמים, ולא כלשון תורה או בנ״א. (אלא שלדידן נראה שלמעשה אינו נק׳ מזון לענין ברכות גם בדיעבד, ולא רק לענין נדרים דקייל״ן שאסור רק בה׳ מינים, ראה גם ל׳ אדה״ז בסדר ברה״נ א, ג ושם ב, ז, דמשמע שרק הם נק׳ מזון). והדברים מוכחים גם מברכות מ, א, שהקשו לגבי כמהין ופטריות מדיני נדרים, רק לגבי ל׳ המשנה, שנזכרו כדבר שאין גדולו מן הארץ, וגם למסקנא שמירבו רבי מארעא ומינקי לא ינקי מארעא, הוקשה לסתמא דתלמודא בל׳ המשנה שאין גדולו, ומשני שצ״ל שאין יונק. אבל בגוף הענין ברור, שהברכה צ״ל רק כשהוא פה״א. אבל ראה חי׳ ר׳ יונתן שם. גם במציאות לא נ״ל שהדין עמו, שנק׳ בל׳ העולם גידולי מים ולא פרי האדמה, אלא שעמא דבר אינו יודע להבחין בין פה״א לגידולי מים, ודומה לשבועה בנוגע לגודל השמש כמ״ש שם בעצמו. אבל בגוף הענין ודאי אין מכנים לגדולי מים גדולי אדמה). וכ״פ בשו״ת שרה״מ ה, ב. קנין תורה ד, נד, ו. רבבות אפרים ה, קלז. חוט שני ברכות ע׳ קפא ואילך. משנ״ה יד, רז.

ויש שכתבו סברא, לפי שכח גידולו בצורה מלאכותית בדיוק כגדולי אדמה והתוצאה שווה. וממילא ל״ד לכמהין ופטריות שאין כח צמחיתם מהקרקע. וסברא זו לא נ״ל, שסו״ס אינו בגדר פה״א.

ולכאו׳ ראי׳ אלימתא איכא ממש״כ בפמ״ג רב במ״ז יב, שבמדינות אלו מרקחין שורש וכו׳ ואין זורעין אותו רק גדל במים מאליו ומברך שהנ״ב. וטעמו, שבגדלין מעצמן לא חשיבי. ומוכח שבדבר הנזרע וחשוב שפיר אפשר לברך האדמה. ולא מצאתי שהעירו מזה. ויש לחלק, דהתם גופו ועיקרו האדמה. אבל כאן הוספת מרובה על העיקר, ורק בגרעין והזרע ממין האדמה. וק״ל.

אבל ראה בשו״ת מחזה אליהו א, כח, שהאריך להוכיח לברך שהנ״ב. (אבל טעמו לפי דס״ל לעיקר שכ״ה גם בעציץ שא״נ וכדעת החיי״א נא, יז. וכ״ה במנח״י ליקוטי תשובות לח, ג מה״ט). וכ״פ בשו״ת יחו״ד שם. חזו״ע ט״ו בשבט וברכות ע׳ שיב. שו״ת עולת יצחק רצאבי א, לט. (וכ״כ בוזאת הברכה בבירור הלכה כד, א בסופו  בשם הגרשז״א. ומשמע שהוא מספק עכ״פ כיון שאינו גדל באדמה כלל. אבל ראה בשמו – חכו ממתקים א ע׳ קנז. ועוד. ויש לחלק בין גדולי מים בכלל, לאופן שהוא מחבר למים שבאדמה – ראה בשמו ותן ברכה רב, יד).

ויש, שה״ר מחיוב תרו״מ וחלה בדבר שנתרבה ע״י נס – ראה רד״ק מ״ב ד, ז – לפטור. אבל ראה רד״ק מ״א ד, יג. תוס׳ ב״מ קיד, ב. ולכאו׳ החילוק, שאם נתרבה מדבר שהי׳ מקודם, ומה שהי׳ מקודם כבר הופרש הימנו פטור. וכ״כ בכל״ח ויקהל ה. ואת״ל כן, נמצא שדין התוספת כעיקר, וכולו בגדר צומח בקרקע. אלא שאין ללמוד דיני ברכה מדיני תרו״מ וערלה – ראה עד״ז יחו״ד שם ע׳ עז.

ולכאו׳ ילה״ע, שתלוי אם יש הפסק בינם לבין הקרקע, שבהפסק המים לחוד אינו הפסק, שהרי י״א שנוטע בספינה של עץ  חייב בערלה אפי׳ כשאינה גוששת – ראה משל״מ בכורים ב, ט. ותלוי אם הטעם מחמת ששרשי האילן מפעפעים – משל״מ שם, או דשאני ספינה שמתלחלחת – ביהגר״א יו״ד סוסי׳ רצד. אמנם, התם שאני שיש עפר בספינה. ועפ״ז, יל״ד מש״כ ביחו״ד שבדיעבד אם בירך האדמה יצא דמיא כארעא סמיכתא דמיא, ולכן י״א שא״צ שתהא גוששת, שזהו רק ביש עפר בספינה. ובהכרח לחלק כן, דהרי ס״ל לדידי׳ שבעציץ שא״נ לכתחילה מברך האדמה, ועכצ״ל לפי שזריעתו מעפר הארץ – ראה שם ע׳ עד בהערה. (ואין הטעם מחמת העפר שבעציץ כשלעצמו, שהרי אינו מברך בורא פרי העפר, ועכצ״ל שבכגון דא יניקתו היא מהאדמה. ועצ״ע. וי״ל, ששם אדמה חל גם כשנתלש מהארץ – ראה גם אג״ט דש ח, ג. הגהות וחידושים לז לענין בפה״א בגדולי עציץ שא״נ. וראה גם קרן אורה מנחות סט, ב ד״ה חטים. אבל ל״ש כן כשאין אדמה כלל. ולסברת האג״ט בודאי בנדו״ז ל״ש לברך בפה״א). וראה בשו״ת מחזה אליהו שם סק״י, כעי״ז, ובאו״א – שכארעא סמיכתא היינו שהוא בגדר טפל לאדמה, ולא אדמה ממש.

ולמעשה, בברכה צ״ל נוסח מבורר. וכשמברך בפה״א אינו מבורר אם הוא מהאדמה או ממים. ולאידך, כשמברך שהנ״ב ודאי אינו מבורר. ולדינא, כשנסתפק לו הדין מחמת מחלוקת הפוסקים מברך שהכל בלא״ה.

 

 

#18727


Add Comment

Your Email address will not be published