What is the Bracha on hydroponically grown vegetables that don’t use soil at all?

 

Is it shehakol because it didn’t actually grow in the ground, or is it ha’adama because it is a min that typically grows in the ground?

 

Answer:

Shehakol.

 

Sources:

בהקדמה, שלדינא מברכים ברהמ״ז על פת שגדל בעציץ שא״נ – ברכות מז, ב. ובפשטות כ״ה גם לגבי המוציא  – ראה רש״ש ברכות לו, ב. תוספת ירושלים רד. וכללא כיילו לן בירושלמי ברכות רפ״ו שכל שמברך שלש ברכות לאחריו מברך לפניו המוציא (ראה לענין עציץ שא״נ באג״ט דש ח. שד״ח כללים מערכת כ, ק). וכ״ה להדיא לגבי ברכת המוציא לפי׳ הפנ״מ בירושלמי כלאים ספ״ז. וכמה פוסקים כתבו שה״ה לגבי בפה״א שנק׳ גדולו מן הארץ. וכן עיקר. וראה בארוכה בשו״ת יחו״ד ו, יב. וש״נ. ואפי׳ להחולקים – הרי לענין ברכת בפה״ע כתבו רוה״פ שמברך.

אבל בגידולי מים נחלקו הפוסקים: בשו״ת שבה״ל א, קה בהערות לסי׳ רד, שמברך האדמה, שאינו דומה לכמהין ופטריות, לפי שמינו פרי האדמה. וראה כסברא הנ״ל בשו״ת בנין אב ג סוסי׳ כו. (וראה גם ארח״ר ג ע׳ רכג). ובשו״ת אול״צ ב, יד, יג, שאין טעם זה מספיק, שהרי עכ”פ פרי זה לא גדל באדמה, ואיך יברך עליו ברכה שאינה שייכת בו. ומ״מ כתב לברך בפה״א מטעם אחר, שכיון שבא מזרע שגדל באדמה, אף שהוא עצמו לא גדל באדמה, מ”מ מברך ברכה נכונה, שהרי נוצר מזרע שיצא מהאדמה. (וצ״ב, שהרי גם לדבריו פרי זה שלפנינו לא גדל באדמה, ועל הזרע אין מברכים. ועכצ״ל, שכיון ששרשו מהאדמה נק׳ פה״א. ועיי״ש, שאינו משקר לפי שהוא בכלל גדולי קרקע. וצ״ע, דלסברתו הכי נימא שאפשר לברך על בשר בפה״א, שבהמה נק׳ גדו״ק. ובהכרח לחלק בין גדו״ק לפה״א. וסרה ראייתו. וכסברתו מצינו גם לענין לולב בחקר הלכה מערכת לולב א. וראה שרה״מ וקנין תורה דלקמן). ובשו״ת תשוה״נ ב, קמט, לפי ששמו ותוארו פרי האדמה, וכך הוא בל׳ בנ״א. (וסברתו צל״ע, שהרי פשוט שהברכה היא רק כשבמציאות הוא פה״א. וגם להסוברים שמטבע הברכות נתקנו כל׳ בנ״א ולא בל׳ תורה (ובזה גופא, נחלקו אם לשון מקרא או לשון חכמים. ואכ״מ) – היינו בל׳ ומטבע הברכה, אבל עדיין צ״ל דבר שגדולו מן הארץ לפי שכך תיקנו, דאלת״ה ביטלת כל דיני ברכות. והרי גם למ״ד שכל הנודר מן המזון אסור בכל, עכ״ז לכו״ע אינו מברך במ״מ אלא בה׳ מיני דגן ואורז ודוחן. ובתוד״ה לימא – עירובין ל, ב, שאף דכל מילי איקרו מזון לא תיקנו במ״מ אלא הך דקבעי סעודתא עלייהו. וראה בצל״ח ברכות לה, ב ד״ה והנראה ובנשמ״א כלל נח, ב, שהבינו בערובין שם, שבברכות אזלינן בתר ל׳ תורה. וראה שו״ת בצה״ח ה, קכד. וש״נ. ואף למאן דס״ל דבדיעבד יצא בברכת במ״מ על הכל, לכתחילה ודאי לא מהני. וראה גם מאירי ברכות מ, א ד״ה כבר, דמוכח בדבריו, שבברכות אזלינן בתר אופן תקנת חכמים, ולא כלשון תורה או בנ״א. (אלא שלדידן נראה שלמעשה אינו נק׳ מזון לענין ברכות גם בדיעבד, ולא רק לענין נדרים דקייל״ן שאסור רק בה׳ מינים, ראה גם ל׳ אדה״ז בסדר ברה״נ א, ג ושם ב, ז, דמשמע שרק הם נק׳ מזון). והדברים מוכחים גם מברכות מ, א, שהקשו לגבי כמהין ופטריות מדיני נדרים, רק לגבי ל׳ המשנה, שנזכרו כדבר שאין גדולו מן הארץ, וגם למסקנא שמירבו רבי מארעא ומינקי לא ינקי מארעא, הוקשה לסתמא דתלמודא בל׳ המשנה שאין גדולו, ומשני שצ״ל שאין יונק. אבל בגוף הענין ברור, שהברכה צ״ל רק כשהוא פה״א. אבל ראה חי׳ ר׳ יונתן שם. גם במציאות לא נ״ל שהדין עמו, שנק׳ בל׳ העולם גידולי מים ולא פרי האדמה, אלא שעמא דבר אינו יודע להבחין בין פה״א לגידולי מים, ודומה לשבועה בנוגע לגודל השמש כמ״ש שם בעצמו. אבל בגוף הענין ודאי אין מכנים לגדולי מים גדולי אדמה). וכ״פ בשו״ת שרה״מ ה, ב. קנין תורה ד, נד, ו. רבבות אפרים ה, קלז. חוט שני ברכות ע׳ קפא ואילך. משנ״ה יד, רז.

ויש שכתבו סברא, לפי שכח גידולו בצורה מלאכותית בדיוק כגדולי אדמה והתוצאה שווה. וממילא ל״ד לכמהין ופטריות שאין כח צמיחתם מהקרקע. וסברא זו לא נ״ל, שסו״ס אינו בגדר פה״א. ומריש הו״א, קצת ראי׳ לסברתם, ממש״כ בגליוני הש״ס ברכות מח, ב, בטעם שתיקן משה ברכת הזן על המן, אף שאינו לחם מה׳ מינים (והביא מריטב״א קדושין לז, ב שאין יוצאים בו יד״ח מצה), דקאי למ״ד – יומא עה, א – שטעמן ואף ממשן טעמו בו, וממילא בירכו על ממשות לחם (משא״כ על טעם לחוד). [ולהעיר גם מפי׳ ראב״ע הקצר בא יב, טו, שא״י מצה במן, לפי שאינו מחמיץ. אבל ראה חומת אנך תהלים עח, ובספרו נחל קדומים פקודי, בשם רבינו אפרים, שמקריבים ממנו למנחות ולחה״פ. אלא, שכתב עלה שאם קבלה היא נקבל, ושבודאי לא מהני לגבי שתה״ל שצ״ל חמץ. וכן משמע בתוס׳ מנחות מה, ב ד״ה קרבו, דל״מ לגבי שתה״ל. ושם, שהקריבו מנחת העומר ולחה״פ ממה שקנו מתגרי אוה״ע. וראה בראשונים מנחות פד, א. וכבר הקשו שאא״פ להשתמש ללחה״פ, שהרי אסור להותיר עד בוקר, אא״כ נאמר שהמצוה דוחה אזהרה זו. וכ״ז דלא כמקראי קודש פראנק פסח יב, שיצאו יד״ח מצה במן מחמת טעם מצה. וכבר קדמו בגוף הסברא בגליוני הש״ס הנ״ל. והו״ע תברי׳ לגזיזי׳ וכתב דלא מהני שלא הי׳ מגדו״ק. אבל בקרן אורה מנחות סט, ב, ושם ע, א, משמע שגם בחטים שירדו בעבים שמו לחם, ורק לגבי שתה״ל שקו״ט מדכתיב ממושבותיכם. וכ״מ קצת ברשימות חו׳ ג וחו׳ קעד. ובכל אופן, כ״ז אינו שייך לגבי ברכה, דלא סגי בשם לחם, וצ״ל ״לחם מן הארץ״,  וכן ״פרי העץ״ ו״פרי האדמה״. ובקרן אורה שם צ״ע אם ר״ל לברך העץ גם על פירות שירדו בעבים, או דקאי רק לענין עציץ שא״נ. ולהעיר ממש״כ כמה פוסקים לחלק בין פה״ע לפה״א לגבי עשא״נ, כנ״ל]. אמנם, שאני ברכהמ״ז, שגם למ״ד שאין מברכים המוציא על גדולי עציץ שא״נ, ס״ל לחלק לגבי ברכהמ״ז. ולהדיא כתב בנשמ״א קנב, א, שבודאי לא בירכו המוציא על המן לפניו, וכסברתו שם לחלק בגדולי עשא״נ בין המוציא לברכהמ״ז. (אבל איכא לפרושי בדבריו שבירכו מזונות כדעתו בפת מעציץ שא״נ). וראה בשד״ח שם שבירכו רק ברכת הזן מה״ט ולא כל ג׳ ברכות. אלא שבכ״מ מצינו שכתבו שבירכו גם לפניו, ונחלקו בזה, וי״א שברכתו המוציא לחם מן השמים. (ולהעיר מהסברא שבירכו בנוסח לחם מן הארץ, או בפה״א, לד׳ הספורנו בשלח טז, כז, שהוא בכלל גדו״ק, ובלקיטתו בשבת חייב משום תולש, וצ״ל שנגמר להיות מאכל אדם רק באדמה – ראה שפתי צדיק בשלח סז. חמדת ישראל דלקמן. דובב מישרים ד, לא. ועוד. ובמדרש חמדת ימים לר״ש שבזי, בשלח טז, טז ד״ה דק, שבירכו ״מן הארץ״, שיוצא מהארץ העליונה). והאריכו בזה. ואכ״מ. ומ״מ, גם בנוגע לברהמ״ז על המן בכ״מ ביארו באו״א, ואדרבה – שעיקר תקנת ברכת הזן היא על לחם מן השמים (ראה לקו״ת עקב יד, ב. ובכ״מ בדא״ח. ואדרבה, נת׳ הטעם שמברכים על הלחם בנוסח דברכת הזן  שמעיקרא נתקנה על המן שהוא משמים, להורות שעיקר ההשפעה ושביעתו בגדר לחם מן השמים – ראה לקו״ש טז ע׳ 179 ובהנסמן שם, ואילו לסברת הגליוני הש״ס איפכא הוא, שאמרוה על המן מחמת שנתלבש בלבושי טעם וממשות דלחם גשמי), או שתיקנה משה רק לשעתו (ראה שו״ת ר״א בן הרמב״ם (גוטיין) פד ב״תשובה השני׳ והיא המדוייקה״. וראה חמדת ישראל ב קונטרס דרך חיים יד, ב. משנת אברהם פרייס תתתתמ. וכ״מ שהבין בשד״ח שם. ובאמת י״א שמשה תיקן רק אלאחרי מ״ת, או לסוף מ׳ שנה, או שתיקן בשעת ירידת המן לברך על מה שקנו מהתגרים. ובשו״ת ר״א שם באו״א, שאז הי׳ המן לחם לכל ישראל. וראה גם בספרו המספיק כט – בפרק על ברהמ״ז: המינים הידועים ביותר כמזון בנ״א ובעיקר תושבי א״י הראשונים. וי״ל שכ״מ מברכות לה, ב שאילו קבעו על על יין, ולכשיבוא אליהו ויאמר דהויא קביעותא, מברכים ברהמ״ז על היין דסעיד ומשמח. וראה שיעורי הגריש״א לשם. אבל ראה חזו״א או״ח לד, ב, שהכוונה שהיו מתקנים ברהמ״ז מדרבנן), ודלא כסברת גליוני הש״ס הנ״ל. ובפנים יפות עקב ד״ה ולעבדו, נקט נמי שבמדבר ל״ש שיברכו ברכת המזון שאינה אלא בה׳ מיני דגן. ומשמע שסבר שתקנת משה היתה על לאחר זמן, או דס״ל דברכת הזן שאני, כנ״ל. ולכאו׳ מ״ש מאורז ודוחן, דאף דסעיד אינו מברך ברהמ״ז לפי שאינו מה׳ מיני דגן. וגם דוחק לומר כסברת הגליוני הש״ס, שתקנת ברכת הזן על המן קאי רק למ״ד שטעמו וממשו לחם. ועוד שבפשטות לא נהפך ממש למין ההוא, אלא שטעמו טעמן וממשן (כל׳ הגמ׳ טעם כל המינים טעמו טעמן וממשן), שאף שהי׳ בגדר מן הי׳ בזה טעם הממשות של מין ההוא. וכדמוכח גם מזה שנשאר באופן שאינו רואה ואוכל. (אלא שי״מ שלמ״ד שטעמו טעמו וממשו גם המראה נתהפך). וגם להשי׳ שנתהפך ממש למאכל ההוא – ראה תוס׳ יו״כ יומא שם – עדיין אינו מה׳ מיני דגן בעצמם. ועוד שלדברי גליוני הש״ס נמצא שרק כשחשבו בשעת אכילתו לאכול לחם נתחייבו ברהמ״ז. ודוחק קצת. ואולי י״ל כמדרש ילקוט תימני מכת״י, הביאו בתו״ש בשלח מילואים יד, דיליף מגז״ש דגן דגן, שנקרא דגן בקרא, שנאמר וימטר עליהם דגן. וי״ל שאין הכוונה שהי׳ מין דגן בדרך נס, ור״ל דשאני התם שהכתוב קראו לחם. וכ״מ קצת בלקו״ש ד ע׳ 1035, עייש״ה. וצ״ע אם סגי בקריאת שם לחם כשאינו מה׳ מיני דגן. אבל בריטב״א הנ״ל מפורש שאינו לחם לפי שאינו מה׳ מיני דגן. (ודוחק לומר שהכוונה שאינו בא לידי חימוץ. ובכלל שקו״ט אם סגי במין הבא לידי חימוץ או שיש דין דין של דבר הבא לידי חימוץ – ראה מנ״ח י. דברי יחזקאל יא. קובץ שיעורים פסחים קעו. ועוד).

וזהו נוסף להחילוק בין שם לחם לפה״ע ופה״א, שפרי שאינו גדל על עץ, לאו שם פרי העץ עליו. ואף את״ל שבפה״ע שייך גם על עץ שגדל בדרך נס, וכדמשמע קצת בקרן אורה שם, אבל כשלא גדל על עץ כלל, ונתהווה בדרך נס, אי״ז פה״ע. ויתר על כן, איכא למימר שעץ שאינו מושרש בקרקע לאו שם עץ עליו. ולאידך, י״ל דשם לחם שייך רק בחמשת מיני דגן, וכשאינו ממין דגן אינו בכלל לחם (אלא שי״ל שדגן שמים נמי דגן איקרי, ואפשר לברך ברהמ״ז. אלא שאאפ״ל בל׳ ״מן הארץ״. ועוד שפי׳ לחם בברכת המוציא הוא מזון ולא לחם. וכ״כ באבודרהם הל׳ ברכות ש״א בדיני ברכת הלחם, וה״ר מהמן דכתיב בה הנני ממטיר לכם לחם, ולא ירד לחם כ״א דגן ועשו ממנו עוגות. וראה גם ראב״ע, ספורנו, רד״ק ורמב״ן בשלח טז, ד. ומפורש בקרא לחם לא אכלתם. אמנם בכלבו כד נראה שפי׳ לחם בברכת המוציא כפשוט, עיי״ש מה שפי׳. וי״מ דקאי אלעתיד, שהלחם בעצמו יצא מהארץ, ראה ב״ר טו, ז. תולדות יצחק לר״י קארו בהר כה, ב. תורת חיים סנהדרין ע, ב.  ב״ח או״ח קסז. ואכ״מ). אבל שם פרי שייך גם בדבר שהוא מאותו סוג של פה״ע ופה״א. [ולהעיר, שבמרכה״מ למכילתא בשלח ד ד״ה הבשר – סו, ב, כתב לגבי מן, גם בנוגע לשאר ברכות, שבירכו כברכת סוג המאכל שנשתנה למינו. וראה גם גליוני הש״ס יומא עה, א. גן רוה פ׳ בשלח. וראה טעמא דקרא פ׳ בשלח – באו״א. אלא שלא מצינו כן במק״א, ושבקי׳ דאיהו דחיק].

וראה גנזי אלימלך לחנוכה – לד, ב (במהדו״ח אמרי אלימלך – מב, א) שכתב בפשיטות, שאין מברכים העץ על שמן זית של נס (וי״ל שכ״ה אף את״ל שכשר למנורה – ראה בארוכה רשימות שם). וקצת ילה״ע מהקס״ד בברכות מ, א דלמ״ד אילן שאכל אדה״ר חטה היתה ליבריך עלי׳ בפה״ע, אף שגדל בג״ע. אבל מעיקרא פירכא, שפשוט בכוונת הגמ׳, שלר״י לישנא דקרא שאכלו מעץ הדעת אף שהי׳ חטה מוכיח שחטה מין אילן הוא, ותו לא. ואף שקצת ראי׳ יש, שכן נקרא בכתוב בשם פרי העץ, היינו רק שהוא פה״ע גם כשגדל על עץ שבג״ע. ואין לנו ראי׳ שנק׳ בשם פה״א כשאינו גדל באדמה.

ויש, שה״ר מחיוב תרו״מ וחלה בדבר שנתרבה ע״י נס – ראה רד״ק מ״ב ד, ז – לפטור. אבל ראה רד״ק מ״א ד, יג. תוס׳ ב״מ קיד, ב. ולכאו׳ החילוק, שאם נתרבה מדבר שהי׳ מקודם, ומה שהי׳ מקודם כבר הופרש הימנו פטור. וכ״כ בכל״ח ויקהל ה. ואת״ל כן, נמצא שדין התוספת כעיקר, וכולו בגדר צומח בקרקע. ובמק״א הארכנו לענין ערלה באילני סרק דלעת״ל, ראה כאן, אלא שאין ללמוד דיני ברכה מדיני תרו״מ וערלה – ראה עד״ז יחו״ד שם ע׳ עז.

ולכאו׳ ראי׳ אלימתא איכא ממש״כ בפמ״ג רב במ״ז יב, שבמדינות אלו מרקחין שורש וכו׳ ואין זורעין אותו רק גדל במים מאליו ומברך שהנ״ב. וטעמו, שבגדלין מעצמן לא חשיבי. ומוכח שבדבר הנזרע וחשוב שפיר אפשר לברך האדמה. ולא מצאתי שהעירו מזה. ויש לחלק, דהתם גופו ועיקרו האדמה. אבל כאן הוספת מרובה על העיקר, ורק בגרעין והזרע ממין האדמה. וק״ל.

אבל ראה בשו״ת מחזה אליהו א, כח, שהאריך להוכיח לברך שהנ״ב. (אבל טעמו לפי דס״ל לעיקר שכ״ה גם בעציץ שא״נ וכדעת החיי״א נא, יז. וכ״ה במנח״י ליקוטי תשובות לח, ג מה״ט). וכ״פ בשו״ת יחו״ד שם. חזו״ע ט״ו בשבט וברכות ע׳ שיב. שו״ת עולת יצחק רצאבי א, לט. (וכ״כ בוזאת הברכה בבירור הלכה כד, א בסופו  בשם הגרשז״א. ומשמע שהוא מספק עכ״פ כיון שאינו גדל באדמה כלל. אבל ראה בשמו – חכו ממתקים א ע׳ קנז. ועוד. ויש לחלק בין גדולי מים בכלל, לאופן שהוא מחבר למים שבאדמה – ראה בשמו ותן ברכה רב, יד).  ולכאו׳ ילה״ע, שתלוי אם יש הפסק בינם לבין הקרקע, שבהפסק המים לחוד אינו הפסק, שהרי י״א שנוטע בספינה של עץ  חייב בערלה אפי׳ כשאינה גוששת – ראה משל״מ בכורים ב, ט. ותלוי אם הטעם מחמת ששרשי האילן מפעפעים – משל״מ שם, או דשאני ספינה שמתלחלחת – ביהגר״א יו״ד סוסי׳ רצד. אמנם, התם שאני שיש עפר בספינה. ועפ״ז, יל״ד מש״כ ביחו״ד שבדיעבד אם בירך האדמה יצא דמיא כארעא סמיכתא דמיא, ולכן י״א שא״צ שתהא גוששת, שזהו רק ביש עפר בספינה. ובהכרח לחלק כן, דהרי ס״ל לדידי׳ שבעציץ שא״נ לכתחילה מברך האדמה, ועכצ״ל לפי שזריעתו מעפר הארץ – ראה שם ע׳ עד בהערה. (ואין הטעם מחמת העפר שבעציץ כשלעצמו, שהרי אינו מברך בורא פרי העפר, ועכצ״ל שבכגון דא יניקתו היא מהאדמה. ועצ״ע. וי״ל, ששם אדמה חל גם כשנתלש מהארץ – ראה גם אג״ט דש ח, ג. הגהות וחידושים לז לענין בפה״א בגדולי עציץ שא״נ. וראה גם קרן אורה מנחות שם. אבל ל״ש כן כשאין אדמה כלל. ולסברת האג״ט בודאי בנדו״ז ל״ש לברך בפה״א). וראה בשו״ת מחזה אליהו שם סק״י, כעי״ז, ובאו״א – שכארעא סמיכתא היינו שהוא בגדר טפל לאדמה, ולא אדמה ממש.

ולמעשה, בברכה צ״ל נוסח מבורר. וכשמברך בפה״א אינו מבורר אם הוא מהאדמה או ממים. ולאידך, כשמברך שהנ״ב ודאי אינו מבורר. ולדינא, כשנסתפק לו הדין מחמת מחלוקת הפוסקים מברך שהכל בלא״ה.

 

 

#18727