« go back

How should a Bris for twins be done?

 

The following is the common custom: The two children should not be brought in at the same time. One child is brought in first and a the mohel performs the bris on him. After a short break, the second bris is done and the same mohel performs the bris on him making a new bracha.

 

Sources:

כן המנהג הנפוץ בכלל, וגם אצל אנ״ש. וכן מורים כל רבני אנ״ש (למיטב ידיעתי).

וכ״כ בב״ח ובש״ך יו״ד רסה, טו. ובפת״ש שם י בשם שו״ת דרכי נועם יו״ד כז. (ומש״כ הגריש״א בהסכמה לס׳ אוצר הברית שהיעב״ץ בסידור בהל׳ מילה העיד על המנהג באו״א והוא הי׳ אחרי בעל דרכי נועם – הרי כתב ״דיש לנהוג כשו״ע״, והיינו שלא נהגו כך). דרה״ח רלג, ו. והעידו על המנהג בכ״מ – ראה גם ברכ״י רסה, יג בשם מהריק״ש. חכמ״א קמט, כה. ערוה״ש יו״ד רסה, כה. שו״ת מהרם שיק דלקמן. זבחי צדק א, א. רב פעלים ב או״ח נ. תורה לשמה עח. ועוד. וכ״כ למעשה בס׳ אות חיים ושלום להרה״צ וכו׳ ממונקאטש רסה, טו. ושם שהמנהג הזה יסודו בהררי קודש. וכן מסופר מפי השמועה ע״ד דברי כ״ק אד״ש להריל״ג ע״ה בכסלו תשט״ז כשנולדו לו תאומים, שכך נכון לעשות כמ״ש באות שלום הנ״ל, וכן מסופר שהורה כך גם להרי״י ע״ה העכט – ראה קובץ הערות הת׳ מאריסטאון תצוה תשמ״ב (ושוב בקובץ והאר עינינו בתורתך ע׳ רלט). העו״ב בהעלותך תשס״ג (וגם שם העיד ששמע שכך המנהג אצל חסידים). ובכ״מ.

וכמה טעמים בדבר משום עין הרע (ראה יש״ש חולין ו, ט. ט״ז שם יא. דרישה אה״ע סב, ג והובא בב״ש שם ג), משום חשש הפסק (יש״ש חולין י, ט. ש״ך שם טז) היסח הדעת (דרכי נועם שם) וכו׳. ועוד טעם כדלהלן.

ויש שהקשו שהדברים סותרים למש״כ אדה״ז בשו״ע ריג, ז. וה״נ הו״ל לאקשויי שסותר גם לפס״ד המחבר ורמ״א ביו״ד שם. וכבר הקשה כן בדרכי נועם שם במה שנהגו דלא כהמחבר. ובכ״מ גם אצל אחבנ״י הספרדים העידו שהמנהג בפועל בד״ז שלא כמרן השו״ע – ראה גם שמח נפש גאגין הל׳ ברכות אות מ ערך מילה בב׳ תאומים (מב, א ואילך) בארוכה, והב״ד בארץ חיים סתהון יו״ד רסה, ה. וראה גם בשם בעל יבי״א בשו״ת מעין אומר ד, כז. ועוד.

אלא, שנוסף לזה שבכ״מ נתקבל המנהג שלא כדברי אדה״ז, והקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ואכמ״ל בדבר הידוע לכל צורב העוסק בחוקי חורב – באמת אין הדברים שייכים זל״ז (נוסף לזה שבמקום מנהג אין לחוש לברכה שא״צ. וכבר נהגו בכמה ענינים כך – ברכת לישב בסוכה לכאו״א, ברכת הדלקת נש״ק לכאו״א, ברכת המוציא, כיסוי הדם, וגם בהפרשת חלה – ראה תנז, ד שכתב אדה״ז באו״א. ואכ״מ. ועוד ועוד. וכן מנהגנו שכאו״א מקדש בפ״ע, ול״ח לברוב עם. והארכנו מזה גם בכינוס תורה אסרו חגה״ס תשע״ג. וכן נוהגים בב׳ חתנים. ויש לחלק. ואכ״מ. ובכלל, כל שעושה לאפוקי נפשי׳ מפלוגתא ליכא משום ברכה שא״צ, וכן כשעושה מחשש עין הרע והיסח הדעת ג״ז מוציאו מכלל ברכה שא״צ – ראה גם כעי״ז בקו״א רמט, ד. אמנם, התם קאי בברכת הנהנין דתליא ברצונו, עיי״ש) – דהתם מיירי כשמל אותם ״בשעה אחת״ (כדיוק ל׳ אדה״ז כאן) ע״י ב׳ מוהלים, שנחלקו בזה ראשונים אי ברכה אחת לכולן או לא. ונקטינן הלכה למעשה לעיקר כהדעות שברכה אחת לכולן.

אמנם, כשלא הביאום בב״א מעיקרא לא קיימא לשאלה שמברך ב׳ ברכות – ראה גם שמח נפש שם שהפוסקים דיברו להמנהג להביאם בב״א, שמה״ט כתבו הפוסקים להביאם שלא בב״א לצאת מסבך המחלוקת (נוסף לשאר הטעמים דעין הרע, וחשש שיפסיקו בשהיות וכו׳). אבל כשכאו״א הובא בפ״ע אין חשש ברכה שא״צ. ולדוגמא: שהמשכים לצאת לשיירא מותר לו להניח תש״ר – כשיהי׳ יכול להניח אח״כ תש״י – אף שגורם עי״ז ברכה נוספת. וכהנה רבות. (וכש״כ במצוה שמקיים ע״י שליח כבנדו״ד).

ופשוט, דל״ד לבדיקת חמץ שהמצוה אחת ממש, משא״כ בהפרשת חלה ומזוזה ומילה שיש כמה מצוות, אלא שכל המצוות מתקיימות עבור אדם אחד. ופשוט וברור, שאין שום מקום לפרש בכוונת אדה״ז כאילו בא לחדש שיש מצוה אחת במילת כמה בנים, שהוא היפך השכל הישר, וגם מנ״ל לומר כן, ועוד בפשיטות. והעיר בזה הר״ש שי׳ נויבארט, שהדבר מוכח גם בדיוק לשונו דאדה״ז, שבנוגע לכל דוגמאות הנ״ל הקדים אדה״ז ונקט בל׳ ״ואפילו״, וגם כתב ״רבים שעושים מצוה אחת שלימה לאדם אחד״ (ולא כבבדיק״ח שכתב ״בין כולם נעשית מצוה אחת שלימה״). וכוונתו מבוארת, שכאן כאו״א משלוחיו עושה מצוה אחת שלימה בעצמו. ושוב כתב ״שכולן מוטלות עליו חובה״ (ולא ״שהיא מוטלת עליו חובה״), כלומר שיש כאן כמה מצות, אלא שכל המצוות הן חובת אדם אחד. כמו״כ שינה בלשונו שכתב כאן ״אין רשאים ליחלק״ (ולא כבבדיק״ח ״אין רשאים לברך״), שהאיסור כאן לא גוף אמירת ב׳ ברכות על מצוה אחת, אלא מה שמחלק לשתים, משא״כ כשמעיקרא חלוקים הם, כשהובאו בזאח״ז. וכן סיים והוסיף כאן ״ולכן די בברכה אחת״ (ולא ״ולכן חייב לצאת בברכה אחת״ וכדומה) ואסור לגרום ברכה שא״צ״ (ול״כ כ״ז בבדיק״ח), שהחשש כאן רק מה שגורם ברכה שא״צ, ולא שמברך ב׳ ברכות על מצוה אחת (כבבדיק״ח). ומה״ט בבדיק״ח הוסיף וכתב ש״אחד מברך לכולם בכל ענין״, משא״כ בנדו״ד אינו כן ״בכל ענין״, ורק כשהובאו בב״א. ועוד נקודה: שבאמצע מצוה ל״ש הפסק, ואינו מברך גם אם שח בינתיים (ראה גם קו״א תלב, ב), וממילא אם נפרש שהיא מצוה אחת, אין כאן גרם ברכה שא״צ, שהרי אין חובת ברכה. (וגם אם נתכוון שלא לפטור עיסה או מזוזה השני׳ או תינוק השני,  לא מהני כוונתו, ובמכש״כ ממש״כ המג״א תרלט, יז, שאינו מועיל אפי׳ בנוגע למצות ישיבה בסוכה שאינו מועיל לכוון שלא לפטור רק עד זמן מסויים. וכש״כ במצוה חיובית המוטלת עליו. וכ״מ מדבריו בבדיק״ח שאינו מועיל לכוון כך). ועפ״ז א״ש היטב דיוק לשונו דאדה״ז שהאריך וכתב כאן ״שכיון שלא יצא ידי [כללות] חובת מצוה זו עד שיעשה כולם הרי לא נגמר המצוה [שכל אחד עשה] עד שיעשה כולם״. ור״ל, שאף שיש כאן כו״כ מצוות, מ״מ כיון שכולם חובת המשלח, אין לו ליחלק משום גרם ברכה שא״צ כשכל המצות מוטלות ונמצאות לפניו ״בשעה אחת״].
אמנם, בנדו״ז עוד טעמא רבה איכא בגווה, שאם נאמר שמברך ברכה אחת כשמל אותם בשעה אחת, עכצ״ל דנקטינן דליכא משום אין עושין מצות חבילות חבילות בעשיית המעשה כאחד ע״י שני בנ״א, ולפ״ז  בהכרח שהאיסור דחבילות שייך רק בההבאה כאחד. והעירני לזה ידידנו הר״ש שי׳ טאיאר. ושוב נדפס בשמו בקובץ העו״ב ראה תשע״ח. שם חיי״ש תש״פ.

ואפרש שיחתי: הנה נחלקו רמב״ם ותוס׳, דלרמב״ם האיסור להשקות ב׳ הסוטות כאחד, ואין חשש בההעמדה כאחד, ולתוס׳ הוא איפכא שהאיסור להעמידן כאחד אף שמשקה בנפרד, אבל אין איסור בההשקאה כאחד (ע״י ב׳ כהנים). ונמצא לפ״ז, דאנן קייל״ן כתוס׳, שהרי לדעת אדה״ז אפשר – וצריך – למול ולברך על ב׳ תינוקות כאחד. וכן הכריח המג״א קמז, יא (מטעם אחר, יעו״ש. ומשה״ק המג״א שבהוצאת ס״ת מוציאים כאחד, ומשמע דקייל״ן כרמב״ם – הרבה ישובים בדבר. וראה אצלנו 18865. ולמעשה, גם בזה המנהג בפועל להוציא הראשון ואח״כ השני. אלא שאין מחזירין הראשון תחילה לפני הקריאה בשני. וצ״ע. כן צ״ע במנהגנו בכוס ברהמ״ז וז״ב בנישואין). ומשו״ה, בלא״ה אין להביאם כאחד משום חבילות, אא״כ בב׳ מוהלים. וכ״מ דעת המג״א שם. (וכבר כתב בשבה״ל מילה ד לחשוש לחבילות במילת ב׳ תינוקות. והב״ד בתניא רבתי סוף הל׳ מילה. אלא דאיהו קאי לדעת בעל העיטור, הובא בטור יו״ד שם שאין למול כאחד. וכנראה פי׳ בדברי בעל העיטור במש״כ שאא״פ למול ב׳ תינוקות כאחד, שאין הכוונה שבמציאות אא״פ אלא מצד הדין. וכן פי׳ במהרם שיק דלקמן. אלא שלא הביא ד׳ הראשונים הנ״ל שכ״כ להדיא). וכ״כ בזכר דוד מודינה מאמר א, כח, שכן המנהג ומטעם הנ״ל.

ומכיון שכן, כל שאינם נמצאים שם ״בשעה אחת״, ליכא גם משום ברכה שא״צ, כפשוט.

[ומש״כ אדה״ז בקו״א שם לענין פירות שאחרי הסעודה, שאין לחלק בין מצוה לב״ב שלא יביאו כעת, למניח אותם בעצמו עד לאח״כ – היינו כיון שיכול לפטור בברכה אחת, וגורם לברכה שא״צ באמירתו, אבל אילו לא ציוה בשעת מעשה והביאו לו מעצמם אח״כ ליכא למיחש. ודוחק. ולמעשה פסק אדה״ז שם רטו, ה, לקולא בזה. אמנם, בנדו״ד שאני דקיימינן במצוה אחת, כפשוט. אלא שגם בחלה לא נהגו כן, כנ״ל. ואולי בהפסק גדול שאני. ומוכרח לחלק כן מזה גופא שכתב אדה״ז שהאיסור רק כשמלין בניו ״בשעה אחת״. וראה גם בשו״ת רב פעלים ב יו״ד ב, שכתב ליישב הסתירה הנ״ל בד׳ אדה״ז לענין חלה, שרק אם העיסה השני׳ מוכנת לפניו, שייך גרם ברכה שא״צ כשמברך על כאו״א. ואכ״מ. וע״פ הנ״ל, שבכל אופן יש כאן ב׳ מצוות, גם כשמפריש חלה מכולם בב״א, א״ש ג״כ שאין לומר שעדיף להפריש חלה מכאו״א בפ״ע, בכדי להרבות במצוות, וגם כדי להרבות בברכות הצריכות, זולת מחמת המנהג. ונתעוררתי לזה ע״י הר״ש שי׳ נויבירט.  ואגב, ילה״ע שכיו״ב מצינו בדין עשיית חבילות גופא, שלא נהגו כדעת אדה״ז למזוג כוס בפ״ע לכוסש״ב בס״ג בש״ק ולהבדלה, וסמכו על ההפסק בתפלת ערבית דמו״ש, אף שלאדה״ז בקו״א רצט, ב, ג״ז ל״מ מידי, שמבטל מצות הטעימה ע״י ההפסק. וראה מזה אצלנו במקורות ועיונים להל׳ יומית אות שיא].

ולהעיר עוד, שבמילת כאו״א בפ״ע יוצא גם דעת הרמב״ם שאין למולם כאחד – ראה שו״ת מהר״ם שיק יו״ד רנ. ועיי״ש שכ״כ בטעם המנהג. וראה בנהר שלום או״ח קמז, שבאופן הנהוג יצא מכל גמגום גם עפ״ד המג״א.

ואף שכתב התשב״ץ בשו״ת ב, מב, שבתאומים ליכא משום חבילות, דהמצוה רמיא על אותו האב, ורק בשל ב׳ בנ״א יש משום חבילות (וראה ערוה״ש שם שחילק באו״א. וראה גם מה שחידש באו״ש טומאת צרעת יא, ו. וראה שם מילה ג, ו. ויש שכתבו שבמילה ליכא מצוה בהעמדה ואינו דומה לסוטה שנא׳ והעמיד הכהן, ולרציעת עבד שנא׳ והגישו אדוניו, ובמצורע נא׳ והעמידו הכהן, ובעגלה ערופה נא׳ והורידו. אבל כ״ז מחודש. וראה אצלנו שם) – סתימת שאר הפוסקים שלא חילקו משמע דלא ס״ל הכי. ובשבה״ל ותניא רבתי הנ״ל מפורש איפכא. וי״ל שבתאומים גרע טפי, שעלי׳ דידי׳ רמיא מצוה, וממהר לפרוק משאו, משא״כ בב׳ בנ״א. וראה משה״ק בשו״ת מהר”ם שיק או״ח סה על המג״א. ושמא י״ל שהמג״א קאי רק בתאומים.

ואף ליש״ש שחילק בין תאומים לשל ב׳ בנ״א – היינו מחמת ההפסק, שאינו מצוי בתאומים. (ולהעיר שבש״ך הביא מהב״ח והרש״ל בחדא מחתא, אף שחלוקים הם, שלב״ח גם בב׳ תינוקות של אדם א׳ יש להביאם בזאח״ז). ובכל אופן, כשלא הובאו כאחד לית לן בה לכו״ע.

[ומש״כ בקובץ מביני עמודי ע׳ שפד שלדעת אדה״ז כיון שמצוה אחת היא ליכא משום חבילות, והעמיס כן גם בד׳ תשב״ץ הנ״ל – לא נמצא לזה רמז בשו״ע אדה״ז, כאשר הוא עצמו הרגיש בדבר שם. ועוד ועיקר, דאדה״ז קאי התם רק לענין מעשה וקיום המצוה, שברכהמ״צ שייכת למעשה וקיום המצוה, ולגבי זה ״לא נגמר המצוה עד שיעשה כולם״, וכנ״ל בארוכה יותר נראה בכוונת אדה״ז בדבריו ״לא נגמר המצוה״ דקאי על כל מצוה פרטית של כאו״א מהשלוחים, שכאו״א מצוה באנפי נפשה, אלא שלפי שכל המצוות חובת אדם אחד לא גמרו מצוותם עד שיתקיימו כל המצוות, אבל פשוט שחובת המצוה היא לכל תינוק בפ״ע, שהרי אינן מעכבים זא״ז].

וראה בארוכה בשו״ת אבן ישראל ז, לו,  ג שאין לשנות המנהג בנדו״ז, שאפי׳ נהגו כשיטת יחיד אין לשנות הנהוג, שבודאי כך קיבלו אבותינו איש מפי איש, וכש״כ בעניננו שהרבה ראשונים ס״ל הכי, ויש לחוש לה גם מצד הדין.  וראה עד״ז בשו״ת ר״י מילר א, יח (וראה שם קנ, בגוף הענין) לענין שינוי המנהג בעניננו.

 

 

#18716


Add Comment

Your Email address will not be published