האם אפשר לזכות כלי עבור מקבל המתנה ואז להטבילו?

 

שאלה:

ברצוני לקנות כלים חשובים וליתנם במתנה לכאלה שקרוב לודאי שלא יטבלו אותו לפני השימוש. האם עלי לטובלו לפני זה, וזה מספיק? או שהם צריכים לטובלו בעצמם כשמקבלים המתנה.

האם אפשר לזכות עבור מקבל המתנה ואז להטבילו?

יש לי כמה וכמה לחלק לבעלי בתים. האם מספיק כוונה כללית או שצריך לזכות לכל אחד ואחד וכו’?

 

מענה:

נכון לזכות בו עבור מקבל המתנה ע״י אחר ואז לטובלו בלא ברכה. ויש לזכות בכל כלי לכל אחד בפני עצמו.

בכלי זכוכית – יש מקום להקל לזכות מראש למי שיעלה בידו אחר כך. אבל לכתחילה גם בזה יש לזכות לכאו״א בפרט.

 

טעמים ומקורות:

אין ברירה בדאורייתא. וראה כעי״ז מקור מים חיים יו״ד קכ, יא ד״ה ישראל, הובא בדרכ״ת שם ו. וראה שו״ת דברי שלום איזרלסון טו (יט). וראה באו״א עד״ז בית מאיר לרמ״א שם יא. (ולהעיר, שי״א שאין לפטור בשותפות מחמת דין אין ברירה,  ראה שו״ת שו״מ קמא ב, עג. מנח״ש ב, סו. יג. אמנם כאן רוצים לחייבו מחמת דין ברירה. וק״ל).

[אבל בעצם הענין דשמא ימחה, ל״ש לומר שתלוי בברירה – ראה חי׳ חת״ס כתובות יא, א. שו״ת חת״ס יו״ד רנג. שו״ת ארץ טובה ב, ה. כוונת הלב ב. נתן פריו ביצה לח, א. ועוד].

ועדיין אפ״ל שאיסור ההשתמשות אינה מה״ת. (ושם בשו״ת דברי שלום לא משמע לי׳ הכי). ועכ״ז חובת הטבילה דאורייתא, ומכשילם בביטול המצוה. וג״ז חשש דאורייתא.

וראה תשוה״נ ז, קו.

ואף שכולם יהודים שחייבים במצוות, ויתחייבו אצלם בחיוב טבילה, וא”כ למה תלוי בדין ברירה – הרי המתנה צריכה לחול למישהו מסויים. ואם אין ברירה, אין כאן מתנה.

[אלא שבשו״ת רשב״א ב, פב שמכר ומתנה אינו תלוי בברירה. אלא שבפשטות אינו שייך כאן שרוצה שהמכירה תתקיים לפנ״ז. ותלוי בהבנת דברי הרשב״א, ראה נתה״מ סא, ג. שו״ת אמ״ב א, יב. שערי יושר מערכת הקנינים א. יד. טז. יז].

אבל בכלי זכוכית שהם מדרבנן – בדרבנן יש ברירה. וכ״ה בבית מאיר שם. שו״מ שם. מנחת שלמה שם. ועוד. אלא שתלוי בפלוגתא אם דינו כדבר שאי״ל עיקר מה״ת (פר״ח קכ, כו), או כי״ל עיקר מה״ת (ערך השולחן קכ, יד. גדולי טהרה גבא עט. שו״ת מנח״י א, מד, ה. אבל ראה שו״ת יבי״א יו״ד ח, ה). ובדבר שי״ל עיקר מה״ת אין ברירה (ראה תוד״ה מאן האי תנא – עירובין לז, ב. יש״ש ב״ק ה, לב דיני ברירה ד״ה ואין לתמוה. שו״ת האלף לך שלמה או״ח מב). אלא שלכמה דעות גם בי״ל עיקר יש ברירה – ראה כתונת פסים דיני ברירה יח, ושו״ת נטע שעשועים כח – בדעת הרמב״ם. וכן מוכח בשו״ע יו״ד שלא, יא לגבי תרו״מ בזה״ז. וכ״כ בפס״ד להצ״צ תמח, ז – כד, ד (אא״כ נאמר דס״ל שתרו״מ נק׳ אי״ל עיקר מה״ת. וראה ערוה״ש יו״ד רכו, נח. שו״ת יבי״א ד יו״ד כח, ג). ואיך שיהי׳, מקום להקל יותר גם מחמת שאר הספיקות דלקמן. ונראה שכ״ה אף למ״ד שבי״ל עיקר ל״א סד״ר לקולא. ובפרט במקום טירחא. ולהעיר משו״ת עצי ברושים מט, שספק טבילת זכוכית כספק טומאה קלה שספקו טהור. ועוד, שאתה יכול להרבות ספק וס״ס שמהני גם בדאורייתא. וי״א שכל עיקר מצות טבילת כלים מדרבנן. ומצינו בכ״מ בפוסקים שהקלו בספק בכלי זכוכית.

אבל לכתחילה אין להקל גם בזכוכית, וכעין ספק ידים שאומרים לו הרי מקוה לפניך (וראה כס״מ ברכות ו, טו, בדבר שעיקרו מה״ת. ובערך השולחן שם לענין ספק כלי זכוכית, שאפשר בטבילה), ובנדו״ז יכול לזכות לכאו״א.

ובדיעבד, יש לצדד להקל כשהטבילם כבר לפנ״ז, שלכמה דעות נק׳ כבר כלי סעודה כשקנאו למתנה. וי״א שהטבילה מועילה כבר לפנ״ז שכבר יצא מטומאת גוי. ובפרט בכלי זכוכית שהוא מדרבנן.

ובפרט כשזיכה לכולם ללא כוונה פרטית, דקיל טפי, שמה שאין ברירה הוא רק מספק ולא מדין ודאי (ראה בכס״מ גרושין ג, א. שו״ע אה״ע קלא, ד. ובמקו״ח שם – לענין טבילת כלים). ועוד יש לצדד, שכשעומד להתברר לכו״ע יש ברירה.

ואין טעם להחמיר להטביל עוה״פ משום דשיל״מ, שהרי טירחא גדולה להטביל שוב, וג״ז בגדר דשאיל״מ.

 

 

#18344