Is the Chabad custom to recite the Kedusha D’sidra quietly?

 

Question:

I have noticed that it seems that Chabad minhag is for the chazan not to say the pesukim in kedusha d’sidra (“Uva LeTzion“) out loud. I understand saying the Targum quietly, but why the pesukim? Is this indeed the Chabad custom and what is the basis for it?

 

Answer:

Indeed, this is the common custom in many circles, especially among Chassidim, including Chabad. See references below.

 

Sources:

כן המנהג הנפוץ בכ״מ. (וגם אלו שנהגו להקפיד לומר בקול, מצינו מהם שלא הקפידו בכך מנחת שבת ומוצ״ש). וכן שמענו באזננו מעשה רב. וכ״ה בכל ההקלטות שבידינו במשך השנים. וכ״מ קצת בפרישה קלב, ב. (אבל ראה מאמ״ר קלב, ב). וראה אצלנו בהסכמה לס׳ בירורי מנהגים.

ולכאו׳ ה״ט, שעיקרו לא נתקנה אלא כדי שיהיו עוסקים בתורה, וממילא ל״ש כאן הטעמים לומר בקול רם, להידמות למלאכים. ועוד זאת, שכיון שתקנוה בשעת השמד שגזרו שלא לומר קדושה בציבור אמרוה בלחש. וגם את״ל שכיון שהיו אורבים להם המתינו עד לאחר התפלה וממילא אמרוה בקול – הרי ל״ש בזמננו כשכבר אמרו קדושה בקול רם לפנ״ז. אמנם אם נפרש בטעם התקנה מפני המאחרים לכאו׳ צ״ל בקול. אלא שי״ל שב׳ הדעות אם מותר לאומרה ביחיד חלוקים בטעם התקנה ג״כ. ולדידן שהיחיד אומר אותה – שוב י״ל שאצ״ל בקול. וראה בפס״ד להצ״צ קלב -ה, ב – בנוגע להמאחרים אם צריכים לכוון לקדושה זו כשעוסקים בענין אחר, דלדידן שהיחיד אומר אותה אין קפידא כ״כ. אלא ששוב כתב לחלק שכששומע מן הציבור ה״ל דומיא דקדושה שבתפלה. אמנם, אין הכרח מדברי הצ״צ שצ״ל בדרך עני׳ ש״צ וקהל, והעיקר ששומע שהציבור אומרים אותה. ובאמת איכא לפרושי הכי ברמ״א שאין לאומרה בקו״ר, דקאי נמי אפסוקי קדושה ולא רק אתרגום. אבל בנו״כ השו״ע הבינו דקאי רק אשלפניו. וכ״מ במקור הענין.

ובאמת מעיקר הדין קייל״ן גם בקדושת יוצר שאפשר לאומרם ביחיד, וכש״כ בנדו״ד. ויתירה מזו, שמפורש בראשונים שבקדושה דסידרא לכו״ע אומרה ביחיד, דל״ד לקדושת יוצר דקראי בעלמא קמסדר – ראה ר״ן מגילה כד, א. והובא בב״י או״ח נט. ריטב״א שם. מאירי מגילה כא, ב. וכ״ה גם בארחות חיים כתר ראש לה. אבל ראה תר״י מגילה שם. האגור קעח בשם ר״צ גאון. טור או״ח קלב בשמו. וכ״נ ברמב״ם, שקדושה דסידרא נזכר רק בכלל תפלת הציבור בפרק ט, ולא בפ״ז. ואיך שיהי׳, המחבר בשו״ע לא הזכיר כאן לחוש לומר בניגון וטעמים (אף שכ״מ בדבריו בב״י או״ח נט, עיי״ש מד׳ הזהר). והרמ״א כאן ציין לדבריו נט, ב, שכתב שהמנהג שהיחיד אומר גם בקדושת יוצר. [ולהעיר ג״כ שהמנהג ע״פ דעת המקובלים לאומרה בישיבה. (אף שבמנהג רבינו ראינו כמעט תמיד שהי׳ מעומד), ומכאן שאין בזה כל דיני קדושה]. אבל ראה במג״א א שנראה שחש לדעת המחבר גם בקדושה דסידרא.

ועוד טעם שלא ראינו מקפידים בזה עפמש״כ בפר״ח הובא בפמ״ג נט בא״א ב, שכשמתפללים בציבור אינו בגדר יחיד, אף שאינם מתפללים ביחד. וראה גם משנ״ב שם י. וכ״ה בכתר ראש שם. וראה אמרי נועם להגר״א ברכות כא, ב. וראה שו״ת לבושי מרדכי או״ח קיג, ג שכתב להזהר לאומרו עם הציבור, ולא העיר שצ״ל בקול. ואולי במדינתו בלא״ה נהגו כן. וראה שו״ת שלמת חיים קנג בפי׳ ד׳ המג״א הנ״ל.

ומה שמהדרים בדייקא לאומרו בלחש – י״ל ע״פ הזהר ב, קכט, א שבקדושתא דא בעינן לאסתמרא ולאגנזא לה, ושם לפנ״ז בגין דלא ישגחון מלאכים עילאין. (והיינו לפי שהוא יתיר על מלאכי עלאי. ולפ״ז מתחזק הנ״ל שאין כאן סברא להידמות למלאכים), אף שלדעת הזהר גופא (שם קכט, ב. וכן להלן קלב, ב) צריך לאומרו בציבור. וכן פי׳ בד׳ הזהר בב״י שם ובאור יקר שם ועוד.

אבל באמת יל״פ בכוונת הזהר קכט, ב, שקדושת תרגום נאמרת ביחיד, היינו לומר שכל עיקר קדושה דסידרא, ״קדושה די בסופא״ נק׳ קדושת תרגום, והיינו גם הפסוקים בעצמם, ולכן אומר כולה ביחיד. וכ״כ ברוח חיים או”ח קלב, א בכוונת הזהר. וכן הבין במעולפת ספירים יום יב למהר״ש אלגאזי. וצ״ל במש״כ בזהר אח״כ קלג, א, הא אית בה קדושת לה״ק ההוא לציבור – ר״ל שתיקנו לה״ק בשביל הציבור ולא שנאמרת בציבור דוקא. (והרי פשט המנהג לאומרו גם ביחיד. וראה פרישה שם. קשר גודל י, יא. מטפחת ספרים ע׳ 25. ובהגהות אור החמה מביא בשם מהרח״ו שהציבור אומר רק בלה״ק והיחיד רק בלשון תרגום. ולא נהגו כן כפי שהעיד בעצמו שם. וגם הו״ע כתב הפכו בשעה״כ ענין מזמור יענך ט, ד. וראה שם דרושי חזרת העמידה ד – לט, ד). וכ״מ בנהר שלום לרש״ש מהדו״ח של, ב – בשאלות שנשאלו מחכמי תוניס – אות סג, שלא הקפיד על אמירה ביחיד.

ותו י״ל שבאמירה בקול נחתינן לחששא שבזהר, דמשמע שאין לומר תרגום בסגיאין, היינו בשנים. והרי כשהש״צ אומר בקול גם אם התרגום נאמר בלחש ה״ז בציבור, כבתפלת העמידה שכולם מתפללים בלחש וחל עלי׳ דין תפלת ציבור. ומש״כ בשם האריז״ל – ראה שעה״כ ענין מזמור יענך שם – שלא הי׳ מקפיד לומר פסוקי תרגום בלחש ואמרם בקול, היינו לא בתור ש״צ אלא בתפלתו לעצמו. וי״ל שכל שאינו נאמר בדרך עני׳ ה״ז בגדר ״לאגנזא לה״. וראה בשלמי ציבור קנה, ב, שכתב לפרש בדעת האריז״ל שכל שקורא בקו״ר בפ״ע שלא עם הציבור אינו בכלל החשש שבזהר. וכ״ה בנצוצי אור לחיד״א שם. ומחלק שם בין ש״צ ליחיד. ובשלמי ציבור שגם למנהג שהש״צ אומר בקול נתפרדה החבילה לפי שאין אומרים יחד עם הש״צ. אלא שלדעתו מהני גם כשאומרים ביחד בלחש. וכ״כ בשמן ששון ג, דרושי אשרי, סב, ג שהעיקר שלא יהא ביחד. וכנראה מה״ט גופא נהגו אצלנו לומר כולו בלחש, שחשו שהציבור יאמרו יחד, כרגיל במקומות שאומרים בקול. (ואולי טעמם של האומרים בקול, שכל שלא נתכוונו לומר התרגום ביחד לית לן בה, או שהעיקר שהתרגום נאמר בלחש, וכ״מ קצת באור יקר שם, וראה גם שלמי ציבור שם, שע״ת ומשנ״ב כאן, אף של׳ הזהר ״ביחיד ולא בסגיאין״. ולהעיר גם שמל׳ הרמ״א כאן ״יחיד אומר אותה ולא שנים ואין לאומרה בקו״ר״, משמע דתרוויהו איתנהו. אמנם, ראה בדמשק אליעזר לזהר שפי׳ ולא בסגיאין שא״צ להיות בסגיאין ולא שצ״ל דוקא ביחיד. ולפ״ז א״ש הנהגת האריז״ל באו״א, שלא חשש ואמר התרגום בקול. וראה מכתבי תורה גור לב (כז) ע׳ נה שפי׳ באו״א). וגם באבודרהם שכתב שהש״צ אומר בקול, היינו שרק הש״צ אומר. אבל למנהגנו שהציבור אומרים ביחד נהגו שיהא בלחש דוקא מטעם הנ״ל.

וראה עוד בישוב המנהג בשו״ת ויברך דוד א, כה. מנהג ישראל תורה קלב, ב. קובץ בית אהרן וישראל יט. ונכבשה הארץ ע׳ קסז (ומה שהביא שם משו״ת הרמ״ע מפאנו – נגרר אחרי מחבר אוצר דינים ומנהגים ע׳ 357. וליתא).

 

 

#17696