ברכת מרק אטריות

 

שאלה:

לגבי ברכת מרק אטריות ראיתי שכותבים (פסקי תשובות סר”ה אותיות ט,י. וזאת הברכה עמ’ 117. 263) שאם יש כמות של אטריות ומעוניין באכילת התבשיל, מברך על המרק בורא מיני מזונות אף כשבא לשתותו בפני עצמו (כך משמע גם ממ”ש אדה”ז בסדר ברה”נ פ”ז ה”כ). אבל אם האטריות מועטות ומעוניין בעיקר במרק, יברך תחילה ‘שהכל’ על המרק ואחר כך ‘מזונות’ על האטריות (כך משמע גם מסדר ברה”נ פ”ז סט”ו-ט”ז).

השאלה היא, האם מי שקובע בעניין זה הוא האוכל, ויתכן שעל אותו סוג מרק אחד יברך שהכל על המרק – אם מעוניין בעיקר בו, ואחד יברך רק מזונות כי מעוניין בעיקר באטריות (וכך משמע מהמלקטים הנ”ל). אלא שהלשון בסדר ברה”נ (שם הט”ו ובלוח ועוד) “בשלו כדי לאכול התבשיל” . . “עיקר הבישול בשביל המרק” . . “שעיקר הבישול בשביל המרק”. א”כ מכל לשונות אלו משמע שהקובע בזה היא מחשבת המבשל ולא האוכל, ואם המבשל הניח את מין התבשיל דגן כדי שיאכלו אותו ולא בעיקר בשביל המרק כולם צריכים לברך מזונות.

אשמח לדעת את דעת כת”ר.

 

תשובה:

בדרך כלל בדינים אלו כוונת המבשל (או האופה) היא הקובעת.

אבל במקרה שבשאלה – אזלינן בתר כוונת האוכל, כיון שמדובר כשלא נתבשלו האטריות יחד עם המרק (עיין במקור הדברים שהבאת), שאז דינו כשאר דיני עיקר וטפל בתערובות – שתלוי בכוונת האוכל.

 

מקורות:

בדרך כלל בדינים אלו וכו׳ – כפשטות ההלכה בשו״ע ובהפוסקים – ראה לדוגמא בסדר ברה״נ פ״ז הט״ו, סי׳ ר״ח ס״ג: ״כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים כן כדי שיסעוד הלב מברך במ״מ, ואם לדבק בעלמא אינו מברך במ״מ״ – ואין מתחשבים כלל בדעת החולה שאוכלו (וראה גם במשנ״ב שם ס״ק י״ט מה שהביא מהא״ר). שו״ת אבני נזר או״ח סי׳ ל״ח ס״א: ״חקרתי אצל העושים מאכל הזה . . ואמי תי׳ אמרה לי…״. וכן מוכח בכ״מ.

ובפרטיות:

בדיני מרק לשתות מימיהן או לאכול הירק וכו׳ – פשוט שהולכים אחר כוונת המבשל. והרי עיקר הענין שע״ד כן נטעוהו והמרק נק׳ עיקר הפרי ולא יצא מתורת אוכל. ואף אם נפרש מדין עיקר וטפל, שהמים טפלים לירקות -ראה אדה״ז רב, יג – מ״מ ה״ז גדר אחר של עיקר וטפל (וכדמוכח מזה שמברך ברכת העיקר גם כששותה הטפל בפ״ע) וחלות הטפל נעשית ע״פ כוונת המבשל. בדין דגן עיקר – כוונת הנותן קמח, כמפורש בל׳ הפוסקים. אבל ראה שו״ת שערי יושר חנני׳ ה, לח שהשווה הנידונים זל״ז. וטובא יש לחלק, שבדגן עיקר, הכוונה שכולו נקרא ע״ש הדגן ולא שפוטר מברכה. וכדמוכח מדין דגן במרק.

בעיקר וטפל בתערובת – אחר כוונת האוכל כפשטות ההלכה בכ״מ, וכדמוכח מדיני פת ומליח. ובאמת, בקושיית הגמ׳ ברכות מד, א: מי איכא מידי דמליח עיקר ופת טפילה פי׳ באמרי נועם להגר״א דקס״ד דאמרינן בטלה דעתו.

אבל ראה מאירי שם.

וכה״ג מצינו לענין דברים הבאים בתוך הסעודה שאם מלפת בהם את הפת ל״א בטלה דעתו אע״פ שאין דרכן לבוא ללפתן – רשב״א ברכות מא, א ד״ה אמר ר״פ. אבל עיי״ש ד״ה הביאו בסופו שמקצת מפרשים לא ס״ל הכי. אבל כת״ש לשלול דעתם. אבל אא״פ לדמות דין דברים הבאים מחמת הסעודה לדין עיקר וטפל, שבעיקר וטפל פשוט דאזלינן בתר דעתו (ורק בקס״ד סברו הכי, והיינו שכיון שדעת האדם אחשבי׳ לטפל, ומה״ט נפטרת מחמת דאטפלי׳ לעיקר, קס״ד דאזלינן בתר דעת בנ״א). ולמעשה גם בבא ללפת לא אזלינן בתר רובא דעלמא – ראה תהל״ד קעז, א בסופו. וכ״כ בויאמר שמואל אלבוז לבן דורו של האוה״ח ברכות מד, א ד״ה והנראה לע״ד: היות הדבר עיקר או טפל בכוונת האוכל תלי. וראה שם ד״ה אשר ע״כ. וכ״ה בשו״ת משפטי צדק הספרדי כו. ושם דל״ש לומר שנלך אחרי רוב דעות ובטלה דעתו אצל כל אדם – שהכל תלוי בדעתו במה שהוא עושה עיקר באותה שעה. (אמנם שם לא נחית לחלק בין דין מיני דגן לעיקר וטפל בכלל. וי״ל שגם בנותן קמח ע״מ לדבק – שבזה אין הדגן עיקר מצ״ע – מ״מ עדיין תלוי גם באדם האוכל, שאם מתכוונים לאכילתו גם כשניתן לדבק ה״ז עיקר).

והנה, לכאו׳ איכא לאקשויי ממש״כ בשו״ת הלק״ט א, סו דלאו בדיד׳ תליא מילתא לעשות העיקר טפל והטפל עיקר. אמנם, שאני התם דמיירי דרך הערמה שכיון שאין לו פנאי ליטול ידיו אמר שעושה הפת טפל. וגם בזה כתב רק בדרך אפשר. ותו, שלאחמ״כ כתב להדיא שאם לא הי׳ פת לפניו אפשר שהי׳ טפל. ועוד כתב שכמו״כ בענבים ולחמניות משמע שיכול לעשות שיהיו ענבים עיקר. ועוד, דהתם שאני, שבטלה דעתו אצל כל אדם כמפורש שם. (ובכלל פת חמירא טפי עכ״פ לגבי ברכהמ״ז שחובתו בכדי שביעה מה״ת. ולהעיר ממש״כ בהלק״ט ב, נט שבפת כדי שביעה שחובת ברהמ״ז מה״ת ל״ש דין טפל שמשלך נתנו לך.  וראה צל״ח ברכות מא, ב ברש״י ד״ה פת. וכעי״ז בערוה״ש ריב, ה גם בברכות דרבנן כשאוכל הרבה דל״ש לקרותו טפל. אבל ראה הפלאה ברכות לה, ב. מד, א. אפיקי מגינים ריב, ג. שבילי דוד כללי ברכות ה, א, א. וראה ראש יוסף ברכות מד, א. ובתו״ח סופר ריב, ב הקשה ע״ד הלק״ט שגם מה״ת מיפטר דלאו אכילה היא כשטפל למליח. וכ״ה בשו״ת לבו״מ תנינא ל. וכן מוכרח למ״ד בראשונים שגם ברכת המוציא מה״ת). ובאמת מצינו כן כבר בשו״ת רדב״ז ב, תרמג שבנמלך לעשות הפרפרת עיקר משום דחביבא לי׳ בטלה דעתו והפת עיקר. וגם בזה מיירי בפת דוקא ובאופן שבאמת אינו עיקר ורק משום דחביבא לי׳. ובלא״ה, ראה בשו״ת קול אליהו או״ח א, יא שהקשה שד׳ הרדב״ז נגד כל הפוסקים. 

ויש לקשר עם מה שנסתפק במג״א קעז, א והביאו אדה״ז שם, באינו חפץ לאכול פת ואוכל מעט אם פוטרת שאר המאכלים. אבל שם הטעם שאין שאר המאכלים באים מחמתה, אבל לאידך דרך לקבוע עליהם סעודה.

ועד״ז בא״ר רב, ח שבמקום שאין דרך רפואה באכילת שמן ופת בטלה דעתו אצל כל אדם ופת עיקר. אבל הרבה חולקים בזה. וראה מגן גבורים רב, ה.

וצע״ק במשנ״ב רה, ז בפי׳ דברי המג״א שם ה׳. וראה שו״ת אוהב משפט או״ח י. וצ״ע.

והנה מרק אטריות אינו מדין כל שיש בו מחמשת המינים, אלא מדין מיא דסילקא, שהרי דגן אינו עיקר כשכוונתו למרק, ורק שאינו טפל. והטעם לפי שדגן אינו פוטר בצלול ונעשה לשתי׳. ואא״כ א״פ להביא ראיה מדין דגן עיקר.

ומ״מ משמע שגם בזה – בדיני מיא דסילקא – אזלינן בתר המבשל.

אבל בנדו״ד – בשאלתו – שכתב לחלק בין קצת להרבה, ה״ז שייך רק בלא נתבשל עמו ונתערב רק אח״כ, שבזה אם הדגן הוא העיקר בתערובת מברך עליו. ולא מדין כל שי״ב מחמשת ינים., אלא עיקר מצ״ע. וא״כ אזלינהמן בתר כוונת האוכל

 

 

#13027