Can someone who has been acting as a shomer chinam (voluntary custodian) be compelled to do this indefinitely?
Question continued:
I was asked by a friend to hold some of his things by my house for a while. They now moved and my house is too small to store things much longer. He is requesting that I keep it by me indefinitely, until he eventually finds a place to put them. Must I keep it by me or can I return it to him against his will?
Answer:
If he hasn’t made up with you how long you would hold the items for him or if he has but that time has passed, you may return them even against his will.
Source:
שו״ע חו״מ סי׳ רצ״ג סעי׳ א׳.
והנה, בהשקפה ראשונה קס״ד לומר שרק בשומר חנם הקצוב לזמן יכול להחזירו אחר זמנו. ואילו תוך זמנו נחלקו אם יכול לחזור – ראה רשב״א קדושין יג, ב. ריטב״א ב״מ פא, א. מ״מ שאלה ופקדון ז, י. ופשטות השו״ע שאינו יכול לחזור בו בעל כרחו. וראה מחנ״א שומרים יח. (וה״ט ששומר אינו כפועל והוא דין שעבוד – קצוה״ח עד, א. ועוד) – דלכאורה מהיכא תיתי שכשאין זמן שיכול לחזור.
והנה, בסמ״ע עד, ח וש״ך שם טז פירשו ברמ״א שם ג שיכול השומר לומר למפקיד בא וטול – דמיירי בהגיע זמנו. אבל במחנ״א שומרים יט כתב שבסיום זמנו א״צ אפילו להודיע למפקיד (ודלא כפשטות הרמ״א ונו״כ. וכ״כ להדיא בשו״ת זכרון יוסף חו״מ א, טז שרק כשאמר לו כך כלתה שמירתו). ועכצ״ל, שלמחנ״א מיירי בלא הוקצב זמנו – דלא כפשטות הנו״כ שם – ולכן צריך לומר לו בהדיא (וא״ש קושיית דברי גאונים צו, מא על המחנ״א. וראה פת״ח שאלה ופקדון ז הע׳ ה – באו״א). ואת״ל הכי, לכאורה משמע מזה שא״צ שהמפקיד יתרצה כלל בכה״ג. (אבל בשו״ת ר״מ רוטונברג או״ח יא, והובא בפת״ש שמג, א, שבלא הוקצב זמן, כל יומא זימניה ויכול להחזירו לבעליו ואף בע״כ, אבל כל שלא החזירו חייב באחריותו).
אבל כ״ז אינו כלל. וראה בראב״ד שהביא רשב״א שם, דמשמע להדיא שבלא זמן קצוב ודאי יכול לחזור לכו״ע. וכן מוכח בריטב״א שם. סמ״ע רצג, ג. וכ״כ מהר״ח או״ז רנח בנוגע לשואל. ערך שי חו״מ סו, ערוה״ש רצא, יט. וכ״מ סתימת השו״ע המצוין תחילה בדברינו, שממש״כ בסיפא ״ואם הפקידו לזמן ידוע״ משמע שברישא מיירי ללא זמן.
ועוד שללא קנין שמירה משמע שלכו״ע יכול לחזור – ראה תוספות ב״מ צט, א ד״ה כך. רא״ש שם ח, טו. שו״ע רצא, ה. קצוה״ח שז, א. וראה פת״ח שאלה ופקדון ב הע׳ מו.
#13025