Keeping up to non verbalized Tzedakah pledges

 

Question:

If one had in mind to give a certain amount of tzedakah to a meshulach and then he realized he didn’t have money on him or his credit card wasn’t working in the machine, is he required to give that exact money to that meshulach?

Let’s say he’ll never see him again and has no way of contacting him in the future? Can that exact amount be given to any other tzedakah?

 

Answer:

In your situation that you didn’t verbalize your pledge, and you have no way of reaching this specific Meshulach, you may be lenient and give the money to a different Tzedakah.

If the pledge was a mere thought but not a final decision, you don’t have to honor it.

 

Sources:

ביו״ד סי׳ רנ״ח כתב הרמ״א: ״אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה״.

ונחלקו הפוסקים לענין החושב וגמר בלבו להפריש מעות מסוימים הנמצאים ברשותו לצדקה, בשו״ת חות יאיר סי׳ נ״ט, ובפמ״ג בפתיחה כוללת ח״ג אות ט׳ ועוד כתבו שחל ההפרשה ע״י המחשבה, ובשו״ת עונג יו״ט סי׳ קי״ז, ושו״ת אחיעזר ח״ד סי׳ ס״ה ועוד כתבו שבזה לא נתחדש שחל במחשבה וממילא לא חל שם צדקה על המעות ואינו חייב לתתם אלא מדין נדר במחשבה. (ולהעיר מהפלוגתא במחשבה בתרומה ובקדשים אם היא רק חובת גברא או שפועל קדושה בגוף החפץ – ראה בהמצו״ב). ונפק״מ בין השיטות לנדו״ד. וראה שו״ת בית יצחק יו״ד ב, פב ובית שלמה יו״ד ב, קט שאף שהנדר חל במחשבה אי״ז בגדר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ול״ש שעבוד ממון ומותר לשנות לעני אחר. ויתירה מזו, שבקצוה״ח ריב, ד, ס״ל הכי אפי׳ בדיבור להתיר לשנות לעני אחר. אבל ראה אצלנו 38743. ולמעשה יש מקום להקל בכגון דא שא״א ולסמוך על המקילים שכתבו שאין אומרים שגם פרטי הנדר חלים במחשבה, ראה דרך אמונה מתנ״ע ח בציון הלכה פח. צדקה ומשפט ד, יג. שערי צדק פי״ג סקכ״ט. וראה בפסקים ותשובות כאן אות כ״ד ובסי׳ רנ״ו אות י״ט (וראה שם שמצדד להקל מעוד טעמים).

ועוד ועיקר בנדוננו, מש״כ בשו״ת אבני ישפה ד, קא, ד בסופו  בשם הגריש״א להתיר כשהעני ברח דאדעתא דהכי לא נדר. ויש לצרף שבד״כ כשגמר בלבו בשעה שהעני לפניו אין מחשבתו מעיקרא נגמרת בשלימות עד שעת הנתינה בפועל, לפי שרגיל הוא שלא יהא לעני עודף וכדומה. אבל ראה הליכות שלמה א, ז הע׳ 12 (והו״ד שם ג״כ) שיש להחליט שאינו גומר בלבו עד שיתן בפועל מחשש שיברח.

כשלא גמר בלבו אלא דרך הרהור – ראה שטמ״ק נדרים ז, א בשם הרא״ם. מג״א תקס״ג, א. ערוה״ש יו״ד רנח, לט. וכן עולה מד׳ הט״ז או״ח תקסב, ט. וראה בקובץ תבונות ח״א, סברא נכונה, שבמחשבה שאם היו מבקשים ממנו להוציאה בדיבור הי׳ נמנע או שוקל שוב בדעתו אי״ז בגדר גמר בלבו. (וראה בשו״ת פתחא זוטא (הורוויץ) יו”ד סנ”א סקי”ב, שכ’ ליישב מנהג העולם שאין חוששין כ”כ בחומרות אף שמחליטים לנהוג כן לעולם, להצריך התרה, וסומכים על התרת נדרים דער”ה, לפי שבהחלטה על לאחר זמן דרך האדם להתנחם,  וממילא אין בזה מח’ גמורה ומוחלטת ממש. וראה בקובץ אור ישראל דלקמן במילואים להע׳ 3 מה שכתבנו לפקפק בדבריו). ובשו״ת בית שלמה שם, דל”מ במח’ אא”כ במח’ גמורה ללא שום תנאי וסיבה. ועד”ז בנדרי צדקה, שגם להשי’ דמהני במח’, צ’ לגמור בלבו בהחלטה גמורה לתת סכום מסויים – ערוה”ש יו”ד סרנ”ח סל”ט. שו”ת חזון נחום ח”א סע”ז סק”ו ע”פ בית שלמה הנ”ל. ולהעיר מהחקירה אם מחשבה מועלת מדין הרהור כדיבור, או מצד גוף ההסכמה בלב. ונפק״מ אם צריך לומר לב, היינו סגי שיהא בדעתו או שצריך להרהר בלשון נדר וקבלה בלב. והעירו מל׳ המשנ״ב תרצד, ו. תקסב, ל. וראה שו״ת עטרת יעקב יו״ד ה. וראה מה שהארכנו במק״א – נדפס בקובץ אור ישראל תשרי תשע״א במילואים להע׳ 31 בפי׳ ד׳ אדה”ז סתר”ח ס”ו.

 

 

#12635