Hamotzie or Mezonos? Definition of Satisfied

 

Question:

What is the גדר of שובע that is נחשב קביעות סעודה? Meaning, if you just do not feel hungry anymore is that considered “full” or do you have to not want to eat anymore?

If it is just not hungry then how can we eat Mezonos before Davening, or Mezonos at a Kiddush on Shabbos after davening?

 

Answer:

S’viah – satisfied is a feeling that one has eaten enough and doesn’t want to eat more. This is usually achieved when eating a meal or even eating more than a regular snack.

By contrast, when a person is hungry and eats a snack, he has silenced the immediate hunger but would like to eat more – a full meal. In this situation, he is not satisfied and would not have to wash if he eats less than the volume of six eggs.

When eating Mezonos before Davening one should keep this in mind for if one would eat a lot of Mezonos they may have to wash, either on the Mezonos itself or a piece of bread depending on the type of Mezonos and the volume he eats.

 

Sources:

בס׳ החינוך תל, שזאת השביעה אין לה שיעור אבל כל אדם יודע שביעתו. והב״ד במשנ״ב קפד, כב.  וראה גם ערכי תנאים ואמוראים רב יימר בר שיזבי. ויל״ע בכוונתו, אם היינו שביעה גמורה או שלילת רעבון לחוד. ובהקדם, שאכילה בכזית, והיינו שהוא שיעור חשוב, ובכותבת מיתבא דעתי׳, ושביעה היינו כביצה. ומדברי החינוך שם משמע רצת שבכביצה ה״ז שביעה. (וכ״ה גם להלכה שהוא אסמכתא, ועוד שמדרבנן השיעור בכזית כר״מ, שמ״מ בכביצה ״יש בה כדי שביעה (ו)נקרא סעודה״ – שו״ע אדה״ז רצא, א). ובהכרח ששביעה דידן היינו לא רק דמיתבא דעתי׳, ויתירה מזו ששבע, אלא שהיא שביעה גמורה. ובתוס׳ ושאר הראשונים שם, שדמדאורייתא שביעה גמורה בעינן. אבל בשבה״ל קנד בשם יראים מ׳ תג כתב לחלק ששביעה בכביצה היינו שביעת הגרון ולא הכרס. וסרה ההוכחה. וכמו שהוא לר״מ שושבעת קאי על שתי׳. אלא שחולק על שאר הראשונים שמה״ת צ״ל שביעה גמורה. וראה א״ר סוסי׳ קפד. הגהות יעב״ץ ורש״ש ברכות מט, ב. ואנן קייל״ן דלא סגי בכביצה. ובהכרח שיש דרגות בשביעה. וי״ל דלדידן נמי שבע גרונו בכביצה, אלא שמה״ת צ״ל שביעת הכרס. וי״ל שבשביעת הגרון נשבר רעבונו לחוד. וראה שו״ת הדר הכרמל יח ד״ה ולכאו׳ אמרתי (ע׳ סז).

ולכאו׳ ג׳ דרגות בזה: שלילת רעבון לחוד, שביעה גמורה וממילא אח״כ ה״ז אכילה גסה, ועד – שנפשו קצה ואין גרונו נהנה. ובפשטות, בנדו״ד היינו שלילת רעבון, דמה״ט בעניים ה״ז בשיעור ד׳ ביצים (ראה אדה״ז קסח, ח), ובמע״ש – ראה עירובין כט, א – ילפינן שהוא בגדר ״ושבעו״ (פאה ח, ה, ובפיהמ״ש לרמב״ם ור״ש שם). וראה משנ״ב קסח בשעה״צ יח. וכ״מ בגמ׳ ברכות מב, א: עדו כפנאי. וראה יראים שם. אבל ראה שעה״צ שם כ. וי״ג: עדיין כפין הוא. ואולי יל״פ באו״א עפ״ז.

אבל נראה יותר, שאי״ז רק שבירת הרעבון לפי שעה (ראה גם שו״ת נוב״י קמא לח), שכנ״ל בכביצה יש כבר כדי שביעה לענין זה (ולהשקיט רעבונו הוא בגדר אכילת עראי בכ״מ – ראה פיה״מ סוכה ב, ד. ולהעיר גם ממשנ״ב רמט בבה״ל ד״ה מלקבוע), והוא שביעת הרעבון. אבל א״צ מילוי הכרס, שבשביעת הרעבון כמה דרגות גם לפני אכילה גסה, שהרי שביעה שוללת אכילה כזה (שבעך ולא אכילה גסה – ב״מ פז, ב. וראה עמודי הארזים ב, כד (ע׳ קמח ד״ה ומכ״ז קשה). ואדרבה, אכילה גסה י״א שאסור לברך ברהמ״ז – ס׳ הגן ליום ה), ובשעה שאכל כרצונו ואין ברצונו לאכול עוד, אף שבאם ירצה יוכל, נקראת שביעה. ומפורש כן בפמ״ג רח במ״ז א לענין שביעה בפירות למ״ד שברכת מעי״ג בז׳ מינין היא מה״ת, ״שאינו תאב לאכול אותם פירות״. וכן שם רב בא״א כו לענין יין, שאינו תאב לשתות עוד. (אלא שיש לחלק בין פירות ויין לפת, שהרי י״א שבפירות ליכא גדר שביעה כלל – ראה מרומי שדה ברכות מד, א. העמק שאלה להנ״ל יתרו נג, ח (ע׳ שמח. אבל ראה בהגה שם). קר״א דיני ברה״נ. חזו״א לד, ה. אבל ראה בחיי״א נ, ו ובנשמ״א ב. משנ״ב רט, י). ועכ״פ אין דרך לקבוע עליהם לסעודה). אחרונה  ואכן בערוה״ש קסח, טז, כתב שנראה במוחש שד׳ ביצים אין בה שביעה כלל והוא אכילת עראי (ואיברא, דאיהו פליג אשיעורא הנ״ל), דקאי אמילוי הכרס ממש. ובמאמ״ר קסח, יד שקביעות סעודה היא פחות משיעור שביעה, וגם בזה הכוונה כנ״ל. (וצ״ע לדעתו איך יפרנס חובת ברכהמ״ז, שהיא כלישנא דקרא ואכלת ושבעת, האם נאמר שצ״ל יותר משיעור שדרך בנ״א לקבוע סעודה, שזהו דוחק גדול).

ומצינו בזהר תרומה קנג, ב: אפי’ לא ייכול בר נש אלא כזית ורעותי’ איהו עלי’ וישווי לי’ לההוא מיכלא עקרא דמכלא שבעה אקרי ואפי’ דלית קמי’ דבר נש אלא ההוא זעיר בכזית ולא יתיר והא רעותא דשבעא שוי עלי’ ובגין כך ומשביע לכל חי רצון רצון כתיב ולא אכילה וע”ד וברכת וודאי ואתחייב בר נש לברכה לי’ להקב”ה בגין למיהב חדוה לעילא. והן אמנם, פשוט שלהלכה רצון לחוד לא מהני לשביעה דאורייתא, וכן עולה מד׳ המק״מ שם (אף שבאור יקר לרמ״ק שם – ח״י ע׳ כד – נראה שתפס כפשוטו). וראה א״א מבוטשאטש או״ח תעג, ו, שיש בזה צד שביעה והוא מדררא דושבעת – מ״מ כשאין רצונו לאכול כיון שאכל חשובע נפשו נקראת שביעה. ולכאו׳ גם צדיק האוכל לשובע נפשו, וכל׳ הרמב״ם דעות ד, ב שפוחת רביע משביעתו, חייב ברהמ״ז מה״ת. וי״ל בכוונת הרמב״ם שפוחת משיעור אכילה גסה. וראה במגיד משרים יתרו: צדיק אוכל לשובע נפשו כלומר לקיום נפשו בלבד ודבר מועט שהוא אוכל הוא שבע וז”ש ואכלת ושבעת כלומר כשתאכל לקיום גופך. וכ״מ בחינוך גופא. וי״ל כיון שאינו רוצה לאכול עוד ממילא פועל שגם גופו מרגיש שבע. ובדמשק אליעזר לזהר שם בא׳ האופנים דמיירי שאין לו חשק לאכול עוד. וראה גם שו״ת חת״ס או״ח מט, שכשמתברך במעיו חייב ברהמ״ז. וכ״ה בפנים יפות ריש בחוקותי. וכן פי׳ בזהר חי שםושו״מ בשו״ת משנ״ה ז, קנח מזה, שכל שאינו אוכל יותר ג״ז בגדר שביעה. ושם ח, כא, שלרמב״ם כל שנתמלא כריסו הוא בגדר אכילה גסה לענין חולין.

וראה שולחן הטהור קאמארנא קסח, ו. שם ח. שם יב – שצ״ל שבע לו׳ שעות ללא רעבון. ומחלק שם בין לסעוד הלב ולשבוע. וכ״ה בבית שערים או״ח עח ד״ה אמנם באמת, שכביצה משביע אבל לא מסעודה לסעודה. ובאו״א, ע״ד כותבת, שבכביצה כל אדם שבע, אלא שהנפק״מ אם הוא פורתא או טובא.

ושוב מצאתי שכתב לחלק בזה בברכה״ב ט, ז שבקבע סעודתו ונתברר שאינו רעב אבל אינו שבע ממש מברך ברכהמ״ז. ולא הביא מקור לדבר.

והנה, בשו״ע אדה״ז קצז, ו, וכן שם ט, משמע בהשקפה ראשונה דמיירי בשביעה גמורה עד שאכילתו אכילה גסה. אבל לכאו׳ אין ראי׳ משם, דר״ל ששבע כבר, ולכן אין מקום לאכול בכדי שישבע. ולא שא״י לאכול בגשמיות. וכן אין ראי׳ ממש״כ בס״ט – דגופא דעובדא הכי הוה. ולא מסתבר שחובת ברהמ״ז דאורייתא על קצה הגבול, שכל אכילה אח״כ כבר נכנס בגדר אכילה גסה, שרוב חלאים באים ממנה. ופשוט שפהב״כ ענינו שאוכלים לעידון ולתענוג, ואף שמרגיש שובע, אקראי בעלמא הוא ולא כסעודת ערב ובוקר, שהרי רגיל אח״כ לאכול סעודתו ורווחא לסעודה שכיחא, אף שאינה לבסומי, וכנראה במוחש בקידושא רבה בביהכ״נ בשבת, או במזונות במשך היום, כנשנוש, סנע״ק בלע״ז, ובל׳ הראשונים שנאכלת לאקראי בעלמא (בה״ג הל׳ ברכות. שבה״ל קנט. ועוד) ולא כתחליף לסעודה.

ושו״מ בס׳ המספיק לעובדי ה׳ כט ע׳ 221, בנוגע לפהב״כ: אם יאכל אכילת עראי ע״ד הקינוח כפי שאוכלים דברי מתיקה או ע״ד דחיקת הרעב עד לזמן הארוחה שעלי׳ הוא סומך. והוא כדברינו בפנים.

והעירני ח”א:

על פי תוס’ נזיר כ”ג ע”א בד”ה פסח מיהא קעביד, יש לחלק עוד בין שני סוגי אכילה גסה: א’) זו שפטורה ביוה”כ, “שנפשו קצה באכילה מרוב שובעו”, וב) “שאין נפשו קצה אלא שאינו רעב לאכול לתיאבון”, ובאכילה גסה כזו יוצא י”ח פסח בדיעבד. ועפ”ז נראה לומר שכוונת תוס’ בברכות מ”ט ע”ב בד”ה ר”מ סבר, “דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה”, היא, ע”ד שכתב כת”ר, שמילא כריסו וכבר אינו מרגיש רעב כלל, אך עדיין יהיה “רעב לאכול לתיאבון” באם יביאו לו איזה מאכל שמתאווה אליו, שהרי כפי שכתב כת”ר, קשה לומר שכוונת התוס’ בשביעה גמורה היינו שאם יאכל עוד ביס יהיה אכילה גסה. אך מצד שני, ברור שבאם עדיין רעב קצת, הרי אינה שביעה גמורה, אלא שביעה כל שהוא (או כפי שכת”ר קורא לזה, שבירת רעבון). ולהעיר משוע”ר סי’ קס”ח ס”ח ששיעור שביעה אצל רוב בני אדם הבריאים כשאוכלים פת לבדה בלי לפתן הוא חצי עשרון, שזה כמעט קילו לחם, וברור שאצל רוב בני אדם שיאכלו קילו לחם יהיו שבעים שביעה גמורה ולא רעבים כלל.

לפי זה, יוצא שיש לנו לכאורה שתים שהן ארבע דרגות בשביעה-שני סוגי שביעה ושני סוגי אכילה גסה:

א’) שביעה כל שהוא/שבירת רעבון, ששיעורו בכביצה.

ב’) שביעה גמורה, שאכל כל סיפוקו ובעצם אינו רעב כלל, אלא שעדיין יש לו תיאבון באם יגישו איזה אוכל טעים (ובל’ התוס’, ה”ה עדיין “רעב לאכול לתיאבון”), ושיעורו אצל רוב בני אדם הוא בחצי עישרון באם אוכל רק לחם. זה מה שנקרא שביעה גמורה לעניין חיוב ברהמ”ז מה”ת, וזה המצב שבו ראוי לאכול קרבן פסח על השובע, וזה גם מתאים לצדיק אוכל לשובע נפשו.

ג’) אכילה גסה, שכבר מילא כריסו, וכבר אינו אפילו “רעב לאכול לתיאבון”, אך עדיין אוכל עוד כדרך הזוללים. ובאכילת קרבן פסח במצב זה, יצא בדיעבד, וביוה”כ חייב.

ד’) אכילה גסה כזו שכבר נפשו קצה עליו ומצטער באכילתו. אכילה במצב זה אינו נחשב לאכילה כלל, ופטור ביוה”כ, ולא יצא י”ח שום מצוות אכילה, וי”א שאסור לברך ברהמ”ז.

וע”פ כהנ”ל יותר מובן החילוקים הדקים בין הלשונות בפוסקים, והכל על מקומו יבוא בשלום.

 

 

#11860