Is it permitted to bathe a one year old on Tisha B’Av?

 

Yes, if you bathe him regularly every day.

It would be best to wear gloves, though strictly speaking this isn’t necessary.

 

Sources:

ראה בחכמ״א קנב, יז. חנוך לנער בלוי כא הע׳ ד. שם הע׳ יא. חזו״ע ע׳ רמה.

וראה אצלנו בשאלה 558, לענין רחיצה בתשעת הימים לקטנים – משום חינוך או משום עגמ״נ. ועיי״ש כמה טעמים להקל. אמנם התם איסור רחיצה הוא רק ממנהגא, אבל הכא הוא מדינא. ובחכמ״א שם קאי למ״ד דליכא משום חינוך ועגמ״נ.

ומ״מ כשדרך לרוחצם היינו רביתייהו, ואין להחמיר. ואף שביו״כ שאני שבדברים האיסורים משום עינוי לא גזרו משום רביתייהו. אבל הכא הוא משום אבילות ועגמ״נ – מ״מ פשוט דכולי האי לא גזרו למנוע רביתי׳ דתינוק. ולחכמ״א שם, בת״ב לא גזרו כלל בזה כיון שי״ב צער. ומדבריו משמע גם בלאו רביתי׳ דתינוק.

ויש שהחמירו להלביש כפפות כשרוחצים אותם, שלא ליהנות מהרחיצה. אמנם, במחה״ש רסי׳ תרטז מבאר בדעת המג״א שאין חשש במה שהגדול רוחץ את הקטן, לפי שאינו מכוון לשם תענוג. ולכאורה צ״ל שכ״ה דעת אדה״ז שם שלא התנה לעשות ע״י גוי מחמת ההנאה (כבב״י שם, הביאו המג״א שם א. וכ״כ בלבוש שם א), או שיעשו מעצמן (וראה גם בט״ז שם א. וכ״פ בשו״ג שם ב), והוא רק משום גזירת מרחץ –  ראה מג״א שם א. וראה מאמ״ר שם ב בדעת המחבר בשו״ע (שסתם ול״כ כבב״י. וראה גם דברי מנחם לר״מ בן שמעון מרדכי, שלוניקי, תרכ״ו, בהגב״י א). וראה גם מטה אהרן לר״א הלוי כללי יו״ד, ערך יוה״כ אסור בסיכה ורחיצה בסופו, ד״ה שבתי וראיתי (קנה, ג). וכש״כ בת״ב דקיל טפי שהוא רק מדרבנן. וי״ל שגם המחמירים ביו״כ יודו בת״ב. וראה בביהגר״א תריג, ב שאסר רחיצת שחרית ביו״כ, ואילו בת״ב נקט להיתר – ראה שם תקנד, י. ועמד בזה בשו״ת בנין שלמה או״ח לד. ועיי״ש בשיטת הירושלמי. (ולהעיר שבסיכה נמי קייל״ן בת״ב להתיר גם להעביר הזוהמא, שכל שאינו של תענוג מותר ודלא כביו״כ. וראה אצלנו כאן וכש״כ ברחיצה  דקיל טפי).

ובנדו״ד, בנוגע לת״ב מפורש להדיא במג״א תקנד, יא, שנשים המבשלות הבשר מותר להן לרחוץ הבשר, אף שאגב רוחצות גם ידיהן. וראה בחיי״א קלה, ו, לפי שאין מתכוונים לרחיצה. אבל בפמ״ג שם יא כתב, רק בצונן, דאא״פ שלא תיהנה. אלא שכבר העיר עליו בכה״ח תקנד, מו, שמסתימת דברי הפוסקים מוכח שאין חילוק בדבר. וגם במשנ״ב שם יט לא העתיק דברי הפמ״ג כדרכו. וכן לא הוב״ד בשאר הפוסקים. וכן מוכח מד׳ המג״א ואדה״ז שכל איסור רחיצת חמין לקטן הוא מחמת איסור חמין בכל שבת משום גזירת מרחץ. וראה חזו״ע ע׳ רצד. ולמעשה כמדומה ברור שהמנהג להדיח כלים בחמים.

ויל״ע, דהנה ברחיצת תינוק בד״כ נרטבים לא רק הידים אלא גם שאר חלקי הגוף, ול״ד לרחיצת בשר. וראה שו״ת בנין שלמה שם שרחיצת מקצת הגוף ביו״כ היא רק מדרבנן ולכן הותר בהיו ידיו מלוכלכות. וראה גם בפרד״ר בפתיחה לסי׳ קצז. אמנם בת״ב בלא״ה הוא דרבנן.

ולכאורה עדיין יש חילוק בדבר, ובהקדם, שהרי מצינו שאסור לטבול שטבילה בזמנה לאו מצוה היא אף שאינו מכוון לתענוג. (וכן מצינו שיש שהחמירו בטבילת ע״ש ע״ש חזון, או בטבי״ע בתשעת הימים, שלא לטבול בחמין. וראה אצלנו 15900. ואכ״מ). וכן אסור לרחוץ לצורך לבישת הליבון (רק מעט בין ירכותי׳)  או לצורך חפיפה. וכמו״כ ההולך לשמור פירותיו אף שמותר לעבור במים אסור לחזור, הן ביו״כ והן בת״ב, דליכא הפסד בחזרה. ובהכרח לחלק, דהכא שאני שרוחצת הבשר ואגב כך נשפך על ידי׳, משא״כ בעובר במים ועוסק ברחיצה ממש. (וכמו״כ אסור ליטול ידיו שחרית רק עד קשרי אצבעותיו, אף שהכוונה להעביר רו״ר. אמנם בזה, כוונתו לרחיצה ממש, וכמו בטבילה, משא״כ בעובר במים שאין כוונתו להרחיצה והארכנו במק״א, ושם כתבנו באו״א קצת. ומצו״ב).

והנה, כמו״כ אסור להוציא מפה מהמים בת״ב לפי שנוגע במים בשעה שמוציאה – ב״י תקנד ד״ה בפרק בתרא, והובא בכה״ח סד (ולפלא שבערוה״ש יג כתב שמוציאה בלילה, ודברי הב״י היו בהעלם דבר הימנו) – אף שאין כאן כוונת רחיצה, ועוסק בהוצאת המפה ולא ברחיצה. (אמנם י״ל שהב״י לשיטתו שחשש גם ברחיצת קטן מחמת הנאת הגדול). ומצאתי שנתעורר בזה בשו״ת שבט הקהתי א, קעו עיי״ש מה שנדחק לחלק בין הדבקים, שתלוי במהות הצורך. ואף שמכ״מ משמע שבהכרח  לחלק כדבריו, עדיין  יש מקום בנו״ט להסביר הדברים, במה שבדבר שאינו צורך גמור אסור אף שאינו מכוון לתענוג. ולכאורה ה״ט דהתם לא מינכרא מילתא שאינה של תענוג, ושם רחיצת תענוג עלה. ובהכי יש ליישב גם כל הנך דלעיל, שכיון שאינו עוסק להעביר הלכלוך, לא נקרא רחיצה שאינה של תענוג, כיון שבמעשה הרחיצה לא ניכר שהוא לסיבה אחרת (ורק לדבר מצוה ולשמור פירותיו התירו  מחמת שאין כוונתו לתענוג. אבל לדבר הרשות לא מהני הך סברא כיון שבמהותה רחיצת תענוג היא. וראיתי שכך דרך בס׳ מנחת עזרא על הש״ס (ניסן) ע׳ קעב). ואת״ל לפרש הכי, יש מקום לפקפק ברחיצת תינוק, שבעסק באמבטיא לרחוץ הקטן, עוסקת להדיא ברחיצה, ונראה קצת כרחיצת תענוג.

אלא שכ״ז אינו שוה לי כלל, שהרי מפורש להדיא במג״א ואדה״ז שמותר לרחוץ הקטן ביו״כ, כשרגילים לרוחצו. והיינו טעמא שלא חשו כלל להנאת הרחיצה של הגדול. וזאת ראינו, שבב״ח רסי׳ תריג כתב דלאו דוקא של תענוג אלא אלא אפי׳ אינה של תענוג אסור כגון להעביר הזוהמא ולא שרי אלא כשהוא מלוכלך (וכן נקט הט״ז שם א, לאסור לרחוץ להעביר הזיעה. אבל במג״א רסי׳ תריד כתב להדיא להתירא, ראה בפמ״ג במ״ז שם. וכוותי׳ דהמג״א פסק אדה״ז רסי׳ תריד), אף שהב״ח איהו גופי׳ ס״ל להתיר לרחוץ התינוק בעצמו ולא ע״י גוי מחמת רביתי׳. וכתב להדיא להתיר בחמין שסתם קטן חולה אצל חמין. וכנראה ס״ל לחלק, שכשהרחיצה היא רביתי׳ דתינוק דמיא להעברת לכלוך.

ולפ״ז צ״ל דל״ד להוצאת המפה מהמים, שכל כוונתו להתגנב בה אח״כ וממילא גם עתה ה״ז בגדר כוונת תענוג. ועד״ז אסור להצטנן בכלים שיש הם מים שמא ישפכו המים על גופו ונמצא רוחץ במים, אף שאי״ב כוונת רחיצה – שכיון שכוונתו להצטנן חל עלה שם הנאת תענוג. (ובפשיטות י״ל שחשו שיתכוון להנאה בשעת מעשה, משא״כ בשאר מילי שלא חשו לכך, כיון שכוונתו מלכתחילה לסיבה אחרת, ולא נעשה במקרה מאליו וממילא).

ועוי״ל, דשאני הוצאת המפה שמושיט אצבעו לתוך המים, ואסור להושיט אצבעו במים, וטובא יש לחלק בין רחיצת הקטן שיוצק מים על הקטן, אלא שנשפך גם על הגדול, אבל כשמכניס אצבעו למים ה״ז גופא מעשה רחיצה ממש, ואף שהוא לכוונה אחרת לא התירו, וככל הנך דלעיל בעובר לתוך הנהר, שהוא בגדר מעשה רחיצה. וי״ל בסגנון אחר, שתלוי אם הוא דרך רחיצה או לא. וראה כעי״ז בשו״ת מגדנות אליהו או״ח ד, נב, ו. וארווחנא בהכי, ליישב דעת הפמ״ג שחושש ברחיצת בשר בחמין, דמאי שנא מרחיצת הקטן שהתיר המג״א, דשאני התם שהוא ע״ייציקת מים, אבל כאן מכניסה אצבעה לתוך המים לרחוץ הבשר ודמי ממש להוצאת המפה. ואת״ל הכי, שפיר יש לחלק בין רחיצת הקטן שבמג״א ואדה״ז, לרחיצה באמבטיא שבזה כיון שבהכרח להושיט אצבעה במים גרע טפי.

ואם כנים הדברים, ודאי יש  מקום לחוש לרחוץ בכפפות. ובפרט שאפשר בקל בכפפות, והכי עדיף טפי. ובכה״ח גופא כתב שבאפשר בצונן ירחצו בצונן. ואף שבתינוק אא״פ בצונן, אבל אפשר בכפפות, וכל שאין סיבה מיוחדת לעשות בידים ללא כפפות מדוע להקל בשופי להשתמש בידים עצמם ובחמין.
ועוד, דקייל״ן שכשנוטל ידיו שחרית ביו״כ צריך להתכוון להעביר רוח רע ולא להנאת רחיצה – רמ״א תריג, ב. ואת״ל דדינא הכי גם בת״ב (ראה בשו״ת בנין שלמה שבת״ב אינו שייך ד״ז לפי שהוא מדרבנן ולא אפשר ומכוון שרי. אבל עיי״ש למסקנא דמילתא שיש להחמיר גם בת״ב, שי״א שגם בדרבנן אסור בא״א וקמכוון), ושדינא הכי ברחיצת התינוק (שהרי יש לחלק שלא חשו לכך רק ברוחץ  עצמו, ולא מצינו שהביאו הרמ״א לעיל מינה שם א, בדין הרוחץ מלכלוך, ובשאר מילי. וי״ל מסברא, לפי שבאמת אין איסור בהנאה גרידא, כיון שהאיסור רק ברחיצה (וכמו שהקשה בהגהות חכמת שלמה בטעמא דמילתא שאסור לכוון ליהנות מרחיצה, שמה בכך. ונשאר בצ״ע), ומה״ט בידיו מלוכלכות מותר לו גם ליהנות, דהתם גוף הרחיצה מותרת שאינה רחיצה של תענוג רק להעביר הזוהמא, ושאני ברחיצת ידיו שחרית שההיתר אינה מחמת  גוף הרחיצה אלא מחמת הכוונה, שכוונתו בשביל להעביר רו״ר, ולהכי הצריכו לו שיכוון כך להדיא. ובסגנון פשוט, שברחיצת ידיו שחרית לא מוכחא מילתא שנעשית בשביל רו״ר. וראה מה שכתבנו בהמצו״ב. (אמנם י״ל בדברי הרמ״א דאכולהו קאי. וכן מסתבר שהרי כל עיקר ההיתר ברחיצת ידיו שחרית הוא  משום דלא גרע מידיו מלוכלכות – תוד״ה משום, יומא עז, ב. וראה מט״א שם א ומשנ״ב שם א שהביאו ד״ז גם בזה), אף שלא מצינו כך גם בדין העובר במים לשמור פירות ולדבר מצוה), בקל אפשר ליכשל בזה.

ועוד איכא בגווה, שבעיקר דין רחיצה ביו״כ כתבו הפוסקים שבזמננו שאין רגילין לרחוץ כל יום אין במניעת הרחיצה משום עינוי. ואפי׳ את״ל שבת״ב אפשר להקל גם בכה״ג, וכבחכמ״א שם – אכתי איכא למימר שבכה״ג לא קיימא ההיתר דרחיצת ידי הגדול, שכל שאינו רביתי׳ דתינוק, שם רחיצת תענוג עלה ואסור עכ״פ לגדול (וכמו שנפרש כך בדעת הב״י ודעמי׳ שאסרו לגדול לרחוץ הקטן מה״ט. ואף דלא קייל״ן הכי, מסתיין להתיר כשברירא לן מילתא שהוא בגדר רביתי׳. וק״ל). ובימינו אלה, גם כשרגילים לרוחצם יל״ע אם  הוא מחמת רביתי׳ דתינוק, שבד״כ אין במניעת הרחיצה עינוי לתינוק. ומכיון שכן, במקום שספק בידינו אם הוא בגדר רביתי׳ עדיף לעשות כך. אבל אעיקרא דמילתא נראה יותר, דדמי ממש לרחיצת הבשר שלרוה״פ מותר גם בחמין, ושאין טעם להחמיר.

[וראה בשו״ת מחזה אליהו א, פז שהחמיר טובא בהדחת כלים משום רחיצה אם נתלכלכו בת״ב גופא, אא״כ הוא לצורך הערב, או שמשתמש בכפפות].

 

 

#10415