שאלה: כשהרב שואל את העדים בחופה אם הטבעת שוה פרוטה – האם העדים צריכים לענות בקול?

 

מענה:

נכון שיעשו כך.

 

מקורות (ומשולבים בו כמה הערות תוכניות שקיבלתי מח״א שליט״א, ויבוא על שכרו מן השמים):

כך הי׳ פשוט אצלי תמיד – שהכוונה שתשמע הכלה היינו לא השאלה אלא התשובה, שהרי אם שמעה רק השאלה מנין סמכה דעתה שבאמת כך התשובה.

ושוב ראיתי כן גם אצל כמה מהמלקטים, אף שלא מפיהם אנו חיים.

ובהקדם, שגוף המנהג לשאול לכלה, הובא ברמ״א אה״ע לא, ב, שנוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה. ובערוה״ש אה״ע לא, ח, שבמדינותינו אין נוהגין לשאול להעדים. [ולהעיר, שכתבו כדבר הפשוט, על מדינת רוסיא הלבנה בה נולד והתגורר, ומדבריו נראה לכאורה שאין חילוק בזה בין חסידים לשאינם. ולפ״ז, גם אצל החסידים (ומרכז חסידי ליובאוויטש הי’ ברוסי’ הלבנה) לא הי’ נהוג כן. ויש לברר איך הי׳ נהוג בחופות שנערכו ע”י כ”ק אד”ש. ואיך שיהי׳, לא על זה אנו דנים, והנידון במנהג שנתפשט היום – שכמדומה נהגו כולם בזה – לשאול. ואם נשתנה המנהג איני יודע]. 

והנה, לאחרי העיון נראה שהדבר כמעט מפורש בדרשות מהרי״ל הל׳ נישואין, הובא בכנה״ג אה״ע סכ״ז בהגה״ט סק״ב ובבאה״ט סק״א ועוד: ואמר הרב להן ראו זה הטבעת מסתמא הוא שוה פרוטה ואמרו הן (אף שאפשר לדחוק קצת, שיכול להתפרש כאישור שלהם, בשתיקה או בנענוע הראש, ולא מוזכר כאן כלל הצורך שהכלה תשמע זאת. כן להעיר שבמהדורת מכון ירושלים נעתק בשינויי נוסחאות, ולא פורש הצורך שיענו בקול שאכן כן הוא. וכן במטה משה (תלמיד מהרש”ל) הביא מנהג המהרי”ל שהי’ קורא לשני עדים והראה להם טבעת הקדושין אי הוה שוה פרוטה, ולא העתיק המשך הדברים שאמר הרב להם ראו זה הטבעת מסתמא הוא שוה פרוטה, ואמרו הן. ובכנה״ג בסו״ד כתב, שכן הוא המנהג עכשיו המקומות להראות הטבעת לנועדים שם, ול״כ להראות לעדים. ויתכן שהכוונה לעדים. ובכל אופן אין נפק״מ. ומה שלא הזכיר בסו״ד השאלה אליהם בקול, ותשובתם שצריכה אף היא להיות בקול – הרי סמך עמש״כ לעיל).

[ויצויין שמחד גיסא אנו נוהגים בהרבה דברים כמנהגי מהרי”ל שם, אבל בפרטים מסויימים שתחת החופה שונה מנהגנו ממנהגי המהרי”ל (כמו הקפדתו לקרוא בדווקא לשני עדים אחרים, ושהם יעידו על הכתובה והתנאים, אך אין קוראים הכתובה וכו’. גם הסדר שלו בעמידתו כשפניו למזרח וכו’, החזקת הכוס בידו ונתינתו לחתן שהפנה פניו לצפון וזרקה אל הכותל). אלא שבכל הנ״ל דעות שונות. ובנדו״ז – הרי בד״כ המנהג כרמ״א, אם לא נזכר באחרונים להדיא שאין נוהגים כן. וקשה להנהיג ע״פ ערוה״ש בניגוד לכל האחרונים ולהמקובל. כמו כן, לשון המהרי”ל לעדים הראשונים לא הי’ בלשון שאלה, אלא כעובדה, שאמר להם “ראו זה הטבעת מסתמא הוא שוה פרוטה”. אלא שאנו נוהגים כרמ״א בזה]. 

ובשו״ת מהר”י ברונא סוסי׳ צד, שהזכיר שמראים שהיא שו״פ, לא הזכיר שום אמירה (בקול) של הרב, ולא מענה העדים. ועד״ז הוא בשו״ת מהר”ם מינץ קט (שהרבה ממנהגי החופה נסמכים על הנמצא בו). אבל גם לא כתבו כלל איך מראים שהיא שו״פ, אם באמירת הרב או שאלת הרב. או באו״א, ולא פירטו, ובכל אופן המנהג כרמ״א. ופשוט שהעדר ההעתקה אינה מוכיחה שלילת הענין.  והנה בדפוסי השו”ע הוסיפו בתוך דברי הרמ”א לציין מקורו, בין סוגריים: א”ח. והוא ע”פ הנמצא בדרכי משה (הארוך) בשם ארחות חיים. ובעיון באר״ח בפנים, שנדפס שנים רבות אח״כ, מוכח שכ״ז מלשון מהר”ם מרוטנבורג. ויש להוסיף לציין שנמצא הוא גם בספרו כלבו, בסי’ קמג, ושם: “אמר הר”מ ז”ל . . שלכך נהגו העולם לעדי קדושין לומר בשעת קדושין, טבעת זו שוה פרוטה בטוב בפני האשה”. (ולהעיר ע״ד תיבת “בטוב” הנמצאת הן בכלבו והן בא”ח, אך חסרה בהעתקה שבב”י ובד”מ שהעתיק ממנו). וללשון זה לכאורה על העדים “לומר”. והוא עוד סייעתא לדברינו. אך במהדורת הא”ח, שהכוונה לומר לעדים.

והיוצא מכל הנ״ל, שב׳ מנהגים מצינו שאומרים לעדים או ששואלים. וכוונתי בשתים: שלמנהג ששואלים בטח עונים. שכן מידת דרך ארץ. ב. אם הטעם משום סמיכות דעתה איך סומכת בלי לדעת או לשמוע תשובת השאלה. 

וז״ע מצאתי במנהגי וורמישא ב ע׳ לו: הרב אומר לעדי קידושין ראו טבעת קידושין זה אם הוא שוה פרוטה ואם אמרו הן אז אומר להן ראו בקידושין. וכן בכרם שלמה האס, דינים לבעל מסדרי קדושין, ע״פ מהרי״ל, טז – כ, ג: ועדים יאמרו הן. וכן בחופת חתנים ו. תולדות אדם שור אה״ע א – כז, א – ע׳ קלג. ועוד. 

ובשלחן העזר ח בשמלה לצבי כב: וכן המנהג בהרבה מקומות במדינותינו כששואלים לעדים אם הטבעת שו״פ שמשיבים ואומרים הן – אף שיודע אני שגם בכ״ז אפשר לדחוק כבמהרי״ל. ומה שהעירוני שברור שחלק גדול מאד מהכלות הדוברות שפת המדינה – אינן יודעת משמעות המילים “שוה פרוטה״ – כמדומה טועים בהגדרה. ואני כשלעצמי מסביר לכלה מראש סדר החופה. ומזכיר גם זה. וכבר העירו מהמלקטים שאם היא “יודעת” שהרב שואל זאת, סגי. והכוונה, שמכינים את הכלה לשאלה זו של הרב. ואני הקטן נוהג בזה. 

ויש מהמלקטים שאכן כתב שדי בשתיקתם או נענוע ראשם כהסכמה לשאלה. אבל לדבריו. מדוע צריך שישתקו או שינענעו. ואולי שאם לא עונים היפך – שתיקה כהודאה. 

והנה, בזמן האחרון הרגילות כאן שהכלה מוזמנת מראש למדוד את גודל הטבעת שתאים לאצבעה, וגם לבחור בדיוק עובי’ וכו’. אלא שלא סגי בכך, שאף שיודעת שהטבעת שו״פ, לרמ״א צריך שתדע שמתקדשת רק בשו״פ. והן אמנם, שלפעמים למרות שמכסה פני’, אין הכיסוי מסתיר ממנה את ידה ואצבעה, ורואה היטב את הטבעת המונחת על ידה. אבל לאו דוקא. 

והנה, במהרי״ל משמע שהטעם מחמת ידיעת העדים ולא שתשמע הכלה – ראה גם שו״ת צי״א חי״א ספ״ב. אמנם בח״מ סל״א סק״ו משמע קצת דסמכה דעתה מחמת השאלה לחוד, וז”ל החלקת מחוקק שם: “לרווחא דמילתא שואלין לעדים כדי שתדע דלהכי שואלין”, ומלשונו ״שתדע דלהכי שואלים״ – משמע שהגמירות דעת בגוף השאלה. אבל ברמ״א לא כתב שהגמירות דעת נעשית ע״י השאלה. 

וראה שו״ת פרי אליהו זלאטניק ח״ג סע״ה, שהעיר שלפעמים אינה שומעת, ושלכן טוב יותר שיאמר הרב להכלה שהטבעת שוה פרוטה והעדים ישמעו זאת כשאומר להכלה כן. ועכ״פ כוונתנו  בדרך או או, או שהרב אומר או ששואל ועדים אומרים. 

ועלה בדעתי שמכיון שלרמ״א העיקר גמירת דעת שתדע שמקדשה רק בפרוטה ולא יותר – א״צ במענה העדים כלל, שבהשאלה גופא מוכיח שהעיקר הפרוטה. אמנם, מהיות טוב, נכון לעשות כנ״ל. 

 

 

#23594


Add Comment

Your Email address will not be published