האם מותר לשיר את נוסח הקדיש כדי להתלמד?
אסור, שאין לומר דבר שבקדושה בפחות מעשרה. אבל אם מנגן רק עד ואמרו אמן ולא יותר, מותר. כמו כן, מותר לנגן מתתקבל ואילך.
טעמים ומקורות:
כפשוט.
ראה שו״ת הרא״ש ד, יט שאין לומר קדיש עם החזן לפי שא״א דבש״ק פחות מעשרה. והובא בב״י רסי׳ קכה. ובפשטות כוונתו שגם כשנמצאים עשרה אם אינם אומרים ביחד בקול אסור לאומרו. (וראה שו״ע אדה״ז רסי׳ קכה). ועפ״ז, כתב בשלמי ציבור דיני קדיש יח (פא, ב. ובמהדורת אהבת שלום – ע׳ קצא), והב״ד בקשר גודל להחיד״א ח, טו, וחסל״א נו, ד, סידור בית עובד דינים השייכים לאמירת קדיש נא, שאין לנגן הקדיש עם החזן ג״כ. וראה יפ״ל קכה, ד במנהג המשוררים בעת הקדושה.
[ובכוונת ד׳ הרא״ש שנק׳ פחות מעשרה, איכא לפרושי שכשאומר עם הש״צ אינו שומע ומאזין לש״צ לפי שטרוד לומר בעצמו. אבל בשו״ע אדה״ז שם משמע דה״ט לפי שאומר בלחש, ואין שומע לו, וצריך תשעה עונים. אמנם, בשל״ה תמיד נר מצוה שבמזמר עם הש״צ נראה כקלות ראש. ומשמע דאל״ה ליכא קפידא באמירתו. וכן פי׳ במאמ״ר קכה, ב בדעת הרא״ש והשו״ע שהעתיק דבריו. ועפ״ז כתב ליישב קושיית הט״ז במה שבשו״ע קט, ב כתב לומר כל נוסח הקדושה מלה במלה עם הש״צ. ומקורו ג״כ מהרא״ש ברכות ג, יח. אבל הט״ז קכה, א כתב שכשאומר מלה במלה אמירת שניהם נחשבת כאחת. וראה אדה״ז שם. וצ״ל בדעת הט״ז, שברא״ש שכתב שאין לומר עם החזן, מיירי כשאינו מלה במלה. (ולהעיר מס׳ הפליאה לא, סע״ד. והוא מחודש). וביפ״ל שם כתב בכוונת הרא״ש שלכתחילה אין לומר עם הש״צ. וכ״נ בפמ״ג שם בא״א ב. וכ״מ במחה״ש שם א. ומש״כ הרא״ש שאין אומרים אלא בעשרה, היינו דלאו אריך למעבד הכי. וראה שו״ת בני יהודה עייאש ז, הובא בפתה״ד שם שהעיר מדין י״ג מדות שכולם אומרים יחד. אמנם, לפמש״כ אדה״ז שם בהמשך, כשכולם אומרים בקול שאני, שעשרה רשאים לומר דבשב״ק ביחד].
ואיך שיהי׳ בנמצא ביחידות ומנגן התיבות לעצמו ודאי אסור.
ומריש הו״א להוכיח שגם בניגון התיבות לחוד אסור, ממש״כ ביש״ש גיטין א, יז, שקדיש שצריכה עשרה אסור לזמר בעת השמחה, אבל מתתקבל ואילך הוא כעין תפלה ובקשה ושרי. אבל יותר נראה בדבריו דמיירי בסעודה שי״ב עשרה, וטעמו משום קורא פסוק ועושה אותו כמין זמר, עיי״ש. אלא שהוסיף שגם בקדיש אף שאינו פסוק אסור מחמת חשיבותה שצריכה עשרה והיא בגדר דבר שבקדושה. וכ״מ בט״ז או״ח תקס, ה, והב״ד בשלחן שלמה שם ג, ובמשנ״ב שם טו, שבהרבה סעודות נוהגים לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול. (ואולי ר״ל במש״כ ״דהיינו יתגדל״ שגם תיבת יתגדל לחוד אסור בענין זה). ובפשטות ז״כ המקו״ח שם ג, דשרי לומר שירות תשבחות ולא דברים שבקדושה וברכו וקדיש. וצע״ק ביוסף אומץ האן תתפט, שכתב שהוא איסור גמור וגם נראה כמתלוצץ. ומשמע שאסור מצ״ע גם לולא שנראה כמתלוצץ, וכמ״ש שם לגבי השכיבנו (כצ״ל בפי׳ דבריו) שיש הזכרת השם בברכות לבטלה, והה״נ בקדיש שאסור מצ״ע, ולכאו׳ מחמת שאין עשרה. וכן פי׳ המהדיר במהדו״ח. ובס׳ החיים לאחי מהר״ל ד, ג נראה כן להדיא, ממש״כ: אבל ע״ז אני מתרעם כי ינגנו ג״כ קדיש וברכו שהם דברים שבקדושה שצריכה עדה. ודוחק לומר, שר״ל דמה״ט שייך יותר החשש דעשאוני בניך ככנור, שבהמשך דבריו שם, כדמשמע ביש״ש.
וח״א העירני, שבודאי מותר ללמד תיבות הקדיש לע״ה או לקטן, והה״נ במנגן להתלמד שידע הניגון. ובאמת, בפרישה רטו, ו, הקשה בד׳ הרא״ש ברכות ח, ה, שהקטנים אחר שלומדים אומרים קדיש, שהרי אין אומרים אלא בעשרה גדולים. וכתב שדוחק לומר דלהתלמד שרי. אבל יותר נראה בכוונת הפרישה, דעניית אמן קשיתי׳, ועז״כ שדוחק שיענו אמן כשהוא להתלמד משום שמכוונים לשום דבר קדושה, עייש״ה. וראה בשו״ת מעיני ישועה ט, שבאמת פי׳ דמיירי שעושים תפלה בציבור לקטנים להתלמד וס״ל שאי״ז דוחק, ובמכ״ש מברכה לבטלה שמותר להתלמד. אלא שלא כתב ליישב עניית אמן. ואיך שיהי׳, קשה להתיר ולדמות לימוד הניגון ללימוד הקדיש.
ולכאו׳, אף שאין כוונתו כ״א ללמוד הניגון, כל שאומר תיבות קדיש הוא בכלל האיסור, ואתיא במכ״ש מאמירת פסוקי קדושה בקדושה דסידרא שיש מהגאונים שאסרו לומר ביחיד, ראה טור או״ח קלב, אף שהוא כקורא בתורה. ויתירה מזו, בקדושת יוצר אף שהוא בדרך סיפור מה שהמלאכים מקדישים. וגם לדינא שהותר היינו בקדושה שהם פסוקי תורה, אבל אין לנו להתיר אמירת קדיש כה״ג בדרך סיפור או ניגון.
ועכ״ז, נראה דלדינא אין לנו לחוש אם לא אמר עד ואמרו אמן, שהרי עיקר הגדר דדבשב״ק הוא מה שמבקש מהקהל להקדיש שמו ברבים, וזוהי עיקר מעלת הקדיש – ראה ברכות ג, סע״א – ולא מה שאומר יתגדל ויתקדש שמי׳, וכדמוכח מזה שמותר לומר ברכת אתה קדוש או תפלת על הכל יתגדל ויתקדש שאומרים בשעת הוצאת ס״ת בפחות מעשרה. (וראה טעם מחודש ברבינו מנוח תפלה ט, א במה שא״א קדיש פחות מעשרה). ולכו״ע מותר לומר פסוקי קדושה בעת לימודו בתנ״ך. ומש״כ מקצת הראשונים לאסור גם בקדושת יוצר, אף שאין כאן בקשה להקדיש שמו ברבים, היינו משום לא פלוג. ואולי דס״ל שגם בזה נתקן שיאמרו בעשרה לדעתם, והוא בגדר קדושת שמו ברבים. (אלא שלדעת תר״י ברכות פ״ג, הותר מה״ט גופא, לפי שכל עיקר פי׳ דבר שבקדושה היינו דבר שתיקנו לאומרו בעשרה. ובקדושת יוצר לא תיקנו כן). ומש״כ בשו״ת הרא״ש הנ״ל לדמות קדיש לקדושה, שהש״צ אומר נקדישך ולא הציבור, אינו מכריח שאמירת נקדישך כשלעצמו בגדר דבשב״ק, ונימא שכמו״כ הוא באמירת יתגדל, ולא בא אלא לומר דקושטא דמילתא הכי הוא, שסדר אמירת קדושה הוא כמו קדיש, שיש לשמוע מהש״צ. וגם אם נפרש כפשוטו, שאני בנקדישך שמבקש מהציבור להקדיש שמו – ולהעיר מס׳ הבתים על הרמב״ם תפלה ח, טו שהקדושה שאין ראוי לאומרה ליחיד הוא שיכוון כמו שאומר הש״צ נקדישך ונעריצך, ושם יח כתב שאין היחיד אומר אקדש את שמך – אבל ביתגדל כל שלא אמר ואמרו אמן אין כאן בקשה להקדיש שמו ברבים. וסמך לדבר השקו״ט אם מותר להפסיק אחרי שהתחיל לומר קדיש, שלכמה דעות כל שלא אמר עד ואמרו אינו בגדר התחלה, לענין להמשיך כשיצאו מקצתן (ועוד כיו״ב) – ראה כאן:
#17728
