בימים שבין טבילה לנישואין שחוששים לבדוק בכל יום משום חימוד, האם צריכה ללבוש בגדים לבנים?

 

למעשה לא נהגו להחמיר. ונכון שתלבש פד שאינו מקבל טומאה בצבע לבן.

 

מקורות:

ראיתי פלוגתא אצל אחרוני הזמן אם להקפיד גם על לבישת ליבון, שבפסקי משנ״ה כד, ו, ופסקי בא״מ קצב הע׳ ד, ועוד, כתבו שא״צ בכך. ואילו בשו״ת עמק התשובה ו, תכג, כתב להחמיר, וכ״כ בס׳ הלכה למעשה נדה שפירא לג, ד. ועוד. (והעירוני שבערוה״ש אה״ע סג, ב, כתב ללבוש לבנים, וקאי בכלה טהורה. אלא שלא פי׳ להדיא שיש להמשיך ללבוש אחרי הטבילה. גם בנחמד למראה לירושלמי שבת רפ״ו, והובא בשו״ת רב פעלים ד יו״ד טז, נזכר מנהג שכלה טהורה פוסקת בטהרה וטובלת מיד, ואח״כ סופרת ולובשת לבנים. וג״ז אינו שייך לנדו״ד).

וכמדומה שראיתי למי שכתב דלבישת בגדים לבנים חמירא טפי, שהבדיקה אין בה תועלת כ״כ, כיון שכל שעה בספק עומדת, ואין כאן גדר ז״נ להקל ע״פ בדיקה בתחילתן ובסופן או גם בכל יום. (והרי נתקשו בדעת הרא״ש נדה י, ד שכל שעה לבה הומה עלי׳, דא״כ מה מועיל לה הבדיקה, כיון שמוסיפה חמדה בכל עת. וכדלקמן). וצ״ל שגוף הדבר שמשימה לבה שאינה רואה הוא העיקר, והבדיקה היא תוספת חיזוק לד״ז. ולפ״ז, העיקר לבישת הליבון.

ואדרבה, יש שהורו לדינא שבד׳ ימים מטבילה לבעי״מ א״צ כלל בדיקה אבל עדיין לובשת לבנים – ראה רשומי אהרן א יו״ד קצב, ד בשם האג״מ.

וניחזי אנן, הנה, מצד הסברא מקום לומר שכיון שכל עיקר דם חימוד הוא מדרבנן לרוה״פ, ומחלוקת הראשונים בכלל אם יש להחמיר בזה משום חימוד (ודעת הרשב״א בתוה״ב הארוך ז, ב, ו, ובקצר ה, וריטב״א נדה סו, א ד״ה אמר, ומ״מ אסו״ב יא, ט ועוד, דליכא חשש דם חימוד רק כשסמכה דעתה והכינו צרכי חתונה ולא אח״כ. ואפי׳ נאמר שכל שעה חומדת יותר – מ״מ א״צ לחשוש שתראה מחמת חימוד זה, ראה ט״ז קצב, ג. שו״ת חת״ס יו״ד קפד. ועוד. ובטושו״ע קצב נקטו כוותייהו. וגם ברמ״א שהחמיר – היינו רק לכתחילה). ובסומכת הטבילה פחות מד׳ ימים לבעי״מ – רבו הדעות שבכלל א״צ בדיקה (כפשטות משמעות הרמ״א. וכן הבין בדעתו בסד״ט שם ח. ואכן, נחלקו במה שנהגו להקדים הטבילה עד ד׳ ימים, ולא חיישינן לחימוד, שבלבוש שם ב כתב שבכה״ג ליכא חשש חימוד, ולפ״ז כתב בסד״ט שם בדעת הרמ״א שא״צ בדיקה. אבל בב״ח ד״ה כתוב, כתב שאף שחוששים לחימוד מ״מ נהגו להקל להרחיק הטבילה, עיי״ש הטעם. וראה פס״ד להצ״צ ו, שראוי לבטל המנהג, אלא שהמיקל לא הפסיד. ובלא״ה צ״ל שמה שלכתחילה כתבו שצריך להסמיך ולא סמכו על הבדיקה שאח״כ – לפי שחשו שלא תבדוק יפה, כ״כ בפתח הבית קצב ד״ה וקצת יראה. ויותר נראה שבדיקה אינה בירור גמור שהרי חומדת כל שעה. אבל במחה״ש כתב, שלשון הרמ״א לאו דוקא, ובכל גווני בעי בדיקה בכל יום. וכ״פ בשו״ת ב״ח קיח ובסד״ט שם ופס״ד להצ״צ שם ה. ועוד. וכן נתפשטה ההוראה). וכיון שלבישת הליבון גם בז״נ אינה מעכבת, ובכ״מ כתבו שהוא רק ממנהג הנשים, וברי״ף ורמב״ם ורמב״ן (אבל ראה להלן) ריטב״א ועוד ריבוי ראשונים לא נזכר הענין כלל, וי״א שבבגד בדוק סגי (ולהעיר מהל׳ נדה לרמב״ן ב, ו. ט, כב), ובגד לבן הוא ממנהגא לחוד, כולי האי לא החמירו בה בדם חימוד.

[ובגוף הענין, הנה בכמה ראשונים מוכח להדיא דלבן היינו נקי. ובשו״ע כתב רק חלוק הבדוק. ואף שיש שהעמיסו שכוונתו לצבע לבן (שלחן גבוה קצו, ז. ועוד), וטעמם שבמקור הדברים במרדכי שבועות תשלז, כתב לבן, ודבריו הובאו ביתה יוסף קצז. (ומה״ט כמה אחרונים ראו גם תמהו שהמחבר בשו״ע קרא לה שמיט״ה – ראה סד״ט יא. לחו״ש טו. ועוד). אמנם במרדכי גופא כתב סדינים לבנים או נקיים.

ובכ״מ הוכיחו מלשונות הראשונים, דתרי גווני לבן איכא, לבן מכובס שהוא מדינא, ולבן בצבע לבן שהוא ממנהגא, ראה פרדס רמונים קצו בפתיחה א בדעת הרא״ש. וראה פס״ד להצ״צ שם ד, שהרמ״א הוסיף והביא מנהג הנשים ללבוש גם בצבע לבן.

ובאמת, גם באיזהו מקומן שנזכר לבן איכא לפרושי שהכוונה מכובס ואין הכרח בדבריהם לכאן או לכאן. ועפ״ז, גם ברמ״א אפשר שבא לומר דלא סגי בבגד בדוק אלא צ״ל גם מכובס. והדברים עתיקים].

ויש להוסיף, שלכמה דעות גם בז״נ לבישת לבנים היא רק משום עצה טובה (תוה״ש קצו, ו. מחה״ש שם. ועוד. ובאו״א – פרדס רמונים פתיחה קצו, א בסוף ח״ד. שם בשפ״ח ז).

ואכתי יל״ע להסברא שהטעם הוא בכדי שלא לתלות בהם כתמים. וכן צ״ע ע״פ פשטות משמעות הראשונים שהסיבה לראות ולבדוק אם ראתה דם ולובשת לבן שיהא ניכר אם ראתה דם (וכבר ביארו בכ״מ שספירת ז״נ היינו השגחה בימים, שתתן לבה ותשגיח, וממילא צריכה לשים לב אם הרגישה ואם רואה ראי׳ גמורה).

ואשכחנא סמך לדבר להקל בעניננו, ממש״כ בב״י וד״מ וש״ך, בנדוננו, שבבדקה יום א׳ לחוד מהני בדיעבד, דכולי האי לא החמירו בה כרואה ודאית. אלא שבזה גופא כמה אופנים בדבריהם, דלא חמירא טפי מרואה ודאית, או דלא חמירא כרואה ודאית.

וראה פרד״ר קצב בשפ״ח א, להוכיח בדעת הב״י שמעיקר הדין סגי בבדיקה אחת, ממש״כ לענין דם חימוד. וכ״כ בשו״ת ויען משה מאגוז יו״ד סד, לפי שבכלל רק בדיקה אחת מעכבת. והרי דברי הב״י כאן הם בדעת הרא״ש, ולדידי׳ גם בראי׳ ודאית סגי בבדיקה אחת.

ועדיין צ״ע להדעות שבנדה דעלמא צריך תחילתן וסופן (אא״כ נאמר דשאני דם חימוד שהוא מדרבנן. וראה מי נדה קו״א מהדו״ק קצג ד״ה ועוד, שבדם בתולים סגי בבדיקה אחת ויליף לה מדין דם חימוד. ויש שכתבו להקל בכתם. ואכ״מ). אמנם, בש״ך ב פי׳ דהכא שאני שכיון שודאי לא ראתה עדיף טפי. וראה מחה״ש שם. וכ״מ בדברי חמודות נדה י, כב. והובא בתוה״ש ג. סד״ט ג. וראה פרי דעה שפ״ל ב. איברא שבגליון מהרש״א כתב בעניננו להחמיר לדידן שצריכה בדיקה בתחילתן ובסופן כבכל ז״נ. ומצינו כבר באו״ז שמא, לרשב״ם דאיכא חשש חימוד גם אחר התביעה, ובודקת פעם או פעמיים ביום, דבדיעבד אם לא בדקה רק בראשון ושביעי ושביעי טהורה (נוסף לעוד ראשונים שכ״כ, אבל לא בשיטת רשב״ם – ראה האשכול סוסי׳ מז. וראה מש״כ לפרש בדעתו בנחל אשכול יא. אמנם באשכול גופא מפורש תחילתן וסופן. וכך דעתו בנדה בכלל, ראה שם מד).

אלא שאיני יודע אם הדברים נכונים לעניננו, דאינהו מיירי לענין בדיעבד,ואנן קיימינן השתא לענין לכתחילה, וסו״ס החמירו בה כבז״נ, וממילא גם לבישת הליבון בכלל הענין.

ומה שברמ״א לא נזכר כאן ע״ד לבישת הליבון, דאטו כי רוכלא ליחשוב כל פרטי ההנהגה. וגם לא כתב מספר הבדיקות וכו׳.

והרי י״א שלבנים מעכבים בכלל בז״נ (וראה בארוכה בקובץ ויען שמואל חו׳ כה ע׳ שסא ואילך), ונקרא בגמרא ימי ליבון מה״ט, וכל׳ רש״י שבת יג, ב ד״ה ליבונך, שסופרת שבעה נקיים וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה. ואף שבשעהד״ח קייל״ן לדינא דאינו מעכב, סו״ס ה״ז עיקר בימים אלו.

ומצינו למי שכתבו, שבכמה פרטים חמור חשש דם חימוד טפי מז״נ. וכבר נזכר לעיל, שהקשו טובא בטעם ותועלת הבדיקה, שכל שעה בחזקת רואה היא. וכמ״ש במהרי״ק שרש קנח, דגרע משאר רואה, שהיא בחזקת רואה כל שעה, ול״ד לשאר סופרת ז״נ. וכבר העירו שדברי ב״י אינם עולים בקנה אחד עם מהרי״ק. וגם מסברא אי״מ, דהתינח לשאר השיטות בדין דם חימוד, דלדידהו אין חשש חימוד רק בשעת התביעה, אבל הב״י כתב דבריו בדעת הרא״ש, שלבה משתאה והומה כל יום עד החופה.

ונראה בביאור הדבר, שסו״ס השוו דינה לאשה דעלמא שראתה (ראה בחוו״ד ביאורים ב בתועלת הבדיקה, דלא חשו בה יותר ממה שחשו בספירת זיבה. וה״ט נמי, שא״צ מו״ד כל הזמן. וראה משה״ק בחי׳ חת״ס נדה ס, ב. ולהעיר מל׳ רי״ו בחלק חוה נתיב כו ח״ד שצריכה בדיקה ״כשאר נשים הסופרות ז״נ״), שלא להחמיר עלי׳ יותר על המדה. וכ״מ בב״י. וראה פרישה ג. ערוה״ש קצב, ו. שם י.

ועצ״ע וביאור, שאין להשוות הנידונים, שבכל אשה דעלמא מעינה סתום, ואחרי שהפסיקה בטהרה בחזקת טהרה היא, אבל כאן שבכל שעה יש חשש שתראה, אף אם היא רק מספק, סו״ס אין הבדיקה בעבר מועיל לברר מצבה כעת. ומה שייך לומר שלא החמירו יותר משאר נשים, שאין הדברים דומים זל״ז, וכל רגע איכא חשש חימוד. ועוד, שהרי מצינו שהחמירו עלי׳ יותר משאר נדות ודאיות, שהרי חייבוה לבדוק גם אחרי ז״נ וטבילה. (והן אמנם מצינו צד קולא בדם חימוד, שמעיקר הדין א״צ להפסיק בטהרה, מפני שאינה ראיית ודאי אלא ספק, ועוד דדם חימוד דבר מועט הוא. ותו, שגם להדעות שצריכה להפסיק בטהרה, כתב הרא״ה בבדק הבית ב״ז ש״ב, ד, דאיכא לאקולי בה, שא״צ מו״ד. אבל כ״ז לענין עצם החשש, דדם חימוד קיל טפי מנדה ודאית, אבל לענין חובת בדיקה, כיון שמטרת הבדיקה מחמת חשש חימוד כעת, היאך יש ללמוד מנדה דעלמא שבבדיקה אחת ובעבר סגי).

ואכן, לפי מה שכתבנו לעיל יתיישב הדבר, שעיקר הענין תשומת לבה שאינה רואה, ולגבי בדיקות שהיא לתוספת חיזוק לא החמירו טפי מז״נ דעלמא. וכ״כ בחוט שני ע׳ רז. ולפ״ז, מקום מסברא לומר שהליבון יותר חשוב מהבדיקה.

(וראיתי בתשובת הגריש״א, נדפס בסו״ס אוצרות הטהרה מז, דלא מהני כאן לכתחילה במקום מכה בדיקה ראשון ואחרון, שאין כאן גדר תחילתן וסופן. והדברים מחודשים. וצ״ע להלום דבריו עם דברי הב״י. ונצטרך לחלק בין בדיעבד לכתחילה, ושכוונת הב״י שלמעשה לא יחמירו עלי׳ בדיעבד יותר מרואה ודאית, וכנ״ל).

עוד ראיתי למי שכתב לדייק בלשון הפס״ד שם ו ״דלא עדיפי ימים שאחר הטבילה מימי הספירה״, דמשמע שאין להקל בהם יותר מימי הספירה. אבל באמת כוונתו להיפך ממש, דליכא חומרא בימים אלו טפי מימי הספירה.

ולאידך, מצינו חומר בדם חימוד, שלרא״ש דקאי לפני תקנת ר״ז, נמצא שהצריכו ז״נ אף שבאשה שרואה פחות מג״י לא הצריכו, וכפי שנתקשו באחרונים. וראה בלחו״ש ו, במש״כ בסברת לא פלוג.

אמנם, מה לנו להתפלפל בסברות, מאחר שהדבר מפורש מפי גדולי הראשונים, שבמרדכי שבועות תשמ, ובאו״ז נדה שמא, כתבו להדיא בשם רשב״ם ללבוש לבנים ולבדוק החלוק. (והובאו לדינא בחזקת טהרה קצב, ט ובמורה דרך יא). ובראב״ן נדה שכד, ובראבי״ה נדה קפג ד״ה פסק רבינו שמואל (הב׳) וד״ה ובפ׳ רשב״ם, שצריכה ללבוש לבנים כל ז״נ עד לנישואין. וכ״ה במחז״ו נשואין א. וכן במעשה רוקח לרוקח נדה קעא (קעה) שאסורה לשמש עד שיכלו הנקיים בלבישת בגדים יפים וסדין לבן ובבדיקה כל יום (ומדבריו משמע שבדיקה כ״י היא לעיכובא). גם בהלכות לנשים שבסו״ס משאת בנימין סג שחייבת ללבוש לבנים.

ואף שאינו מוכרח שנהגו כוותייהו להחמיר בכל, סו״ס מכיון שיצא הדבר מהראשונים, ולא מצינו הפכו, קשה לומר שבזה נהגו להחמיר ובזה לא נהגו.

ואם נאמר כך, תצא חומרא שביום החתונה תצטרך ללבוש לבנים עד לחופה, ולי״א עד בעי״מ, ויש חשש שתקלקל עצמה, כידוע במציאות מרוב התרגשות וריקודים וכו׳, וידוע שכמ״פ בסמיכות לחופה מתרבים הכתמים.

שוב מצאתי בהגהות ר״פ לתשב״ץ קטן, שבמש״כ בתשב״ץ תפ (תעח. ובמהדורת שניאורסאן שיב), שצריכה ללבוש בכל יום בגדים לבנים (וראה בשבעת הנרות שהקשה מ״ט כתב ח׳ ימים), כתב עלה, דמיהו לא נהגו העולם לעשות כן ללבוש בכל יום. וכ״ה משמו בסמ״ק מצוריך ב מצוה קפ – ע׳ צז.

ומשמע להדיא שנהגו רק בבדיקה ולא בלבנים. ועוד משמע מדבריו,שנהגו בלבנים אבל לא בכל יום. ושמא רק ראשון ושביעי. (ומצאתי בהערות וחידושים טויב נדה ב, כא, ט – ע׳ תתקצז, שבהכרח שסובר שהחשש היא רק לשעה, דאילו להדעות שיש חשש שתראה בכל רגע ודאי צריכה ללבוש לבנים).

ונראה, שאין ראי׳ מדברי רשב״ם ודעמי׳, שבדבריהם נזכר רק לבישת לבנים בימי ז״נ, ומנא לן להצריך גם אחרי הטבילה. ואף שיסוד הענין מחמת החשש שתראה, ואין טעם להקל יותר בימים שאחרי הטבילה מפאת חשש הזה, ואדרבה, ככל שמתקרבת החופה יותר יש לחוש – התינח אם נקטינן כשיטת הרא״ש לגמרי, אבל למעשה לא החמרנו שיהיו הנקיים סמוך ממש לחופה, באופן שהחופה ממש בכלות הנקיים והביאה מיד אח״כ. וכן לא החמרנו שאם נמשך עוד זמן צריכה עוד נקיים וטבילה חדשה מחשש ראי׳ דחימוד, שאין להחמיר יותר מראי׳ ודאית (ראה ערוה״ש קצב, ט ואילך). ואף אם נהגו לכתחילה בבדיקה כל יום גם אחרי הטבילה, אין ראי׳ להוסיף ולהחמיר גם בלבנים.

ועוד ועיקר, שהמעיין בדבריהם יראה – ולא נחתי לכך בכ״מ – שלדעת רשב״ם גדר חשש דם חימוד היינו שמא ראתה לפני הרבה זמן כשנה או שנתיים ולא טבלה אז. ולדידן, שכלות שלנו ודאי נדות, וטובלות לפני החופה, וסמוך לה, ליכא האי חששא כלל. וכולי האי לא חיישינן שמא פירסה נדה בין טבילה לבעי״מ ולא טבלה, ולשכחה בזמן מועט לא חיישינן. ודייקא נמי דברשב״ם חשש רק שראתה לפני שנה, שהוא זמן שכחה. (אמנם בפשטות מה שנקט שנה או שנתיים הוא עפמש״כ בכמה מהנ״ל שדרך האשה לחמד קודם חופה ימים או עשור. וצ״ע אם אכן הכוונה בימים לשנה ועשור היינו עשרה חדשים, או״י שכוונתו עשרה ימים או פחות לפני החופה. וראה בראבי״ה סוסי׳ קפג).

ועפ״ז יתכן שלרשב״ם שמשום ספק נדה גמורה אתי עלה, נהגו גם ללבוש לבנים ככל נדה דעלמא. ואילו לדידן ליכא כאן ספק במציאות שהיתה נדה. ולא חיישינן לה רק משום סברת הרא״ש נדה י, ד, שכל שעה שקרובה לחופה לבה הומה, והיינו רק חשש על העתיד שתראה, ואין לנו ראי׳ שבכגון דא החמירו גם בלבנים. (וכבר נזכר מה שנתקשו טובא בשיטת הרא״ש, מאי מהני הבדיקה. ועוד קושיות. ועיקר החילוק בין חימוד דתביעה לחימוד שאח״כ לא נרמז בראשונים. ואכ״מ. ועכ״פ, אין לנו להוסיף על המפורש בדבריו).

ובדרך דמיון, מקום לומר, שה״ז כעין עונת הוסת שצריכה רק בדיקה ולא לבנים. (אבל ל״ד לנדוננו, דהכא סופרת ז״נ, ולכאורה דין ושם ספירה עלה. אלא שברא״ש גופא נתקשה בגדר ופי׳ נקיים דכאן, וס״ל שאינו מחומרא דר״ז. ונתקשו בהבנת דעתו. וצ״ע אם יש כאן גדר ספירה, רק שצריכה שתהא נקי׳ מדם, ותו לא. ועוד שבדין ימי וסת שאני, שלרוה״פ החשש רק בשעת הוסת או אחריו, ולא כל שעה וכל היום כולו. כן להעיר מדעת מחז״ו תצח וס׳ האורה נדה ב, א, ופרדס ער, שגם בעונת וסת לובשת לבנים. והובא בערך שי קצב. והב״ד בשו״ת ויען יוסף יו״ד א, קה, ונקט כך לדינא. וכ״ה בראבי״ה קפג בתחילתו. רוקח שיד. וראה דע״ת קצו, יא. ויש שהעמיס כך גם בכוונת פת״ש קצ, כב, שלא ללבוש צבעונים להציל בימי נדתה, דקאי בעונת וסת. ומ״מ, בנדו״ז מאחר שכבר ספרה וטבלה, ליכא עלה גדר ספירה, והוא רק חשש ראי׳ בעלמא. שוב עלה בדעתי, שמה״ט גופא אין לה״ר מספרי דבי רש״י שכתבו בדם חימוד ללבוש לבנים, דלשיטתייהו אזלי שגם בוסת כתבו כך, וס״ל שדין יום וסת כיום שימור הוא. ורוב הראשונים לא כתבו ללבוש לבנים בעונת וסת).

וא״ש שהרמ״א בד״מ השמיט חלק מדברי המרדכי, ולא הביא כלל ע״ד לבישת לבנים, שלדידן החשש רק מחמת חימוד דהשתא, ולזה מספיק בדיקה. ומעתה, כיון שבהגהות הרמ״א נזכר רק חובת בדיקה, אין לנו להוסיף ולהחמיר ללבוש לבנים.

אלא שאין הדברים מוכרחים. ועוד, שבאמת בדעת הרשב״ם ודעמי׳ מוכח דתרתי איכא בגווה, הן חשש חימוד מעת התביעה ואילך, והן החשש שמא ראתה לפנ״ז. ודוק היטב בלשון הראשונים. ונחלקו בהבנת שיטתם – ראה ראבי״ה סוסי׳ רפג. שו״ת הב״ח קיח. סד״ט קצב, י ד״ה ודבריו. ואכ״מ. ולא ברירא לן, אם לבישת הליבון היא מחמת טומאה ישנה או מחמת חימוד. איברא, דפשטא דמילתא, שאם הוא מחמת טומאה ישנה יכולה לבדוק ולטבול זמן רב לפנ״ז, ומה שבודקת בסמיכות לחופה הוא לפי שחומדת כעת. ואם הבדיקה היא מחמת החימוד, מסתבר שגם לבישת הליבון היא מה״ט. וילע״ע.

ומ״מ, פוק חזי שלא נהגו בכך, וכבר העיד בנו בהגהות הר״פ שלא נהגו ללבוש כל יום. אלא שדבריו מורים שנהגו בקצת מהימים, וכנראה בתחילתן ובסופן. אמנם, איהו קאי בכלה טהורה שבודקת שבעה וטובלת משום חימוד, אבל לדידן דנדות נינהו וכבר הפסיקו בטהרה ובדקו וטבלו, אפשר שיש מקום לסמוך על לבישת הליבון שעשו בימים שלפנ״ז (אף שלענין מה שחומדת כל שעה אין בדיקה שלפנ״ז מועילה לנו. ועוד, שסופן בנדו״ז היינו ביום שלפני החופה ולא ביום אחרון דז״נ). ודוחק. ובפרט שי״א שגם בז״נ סגי בבגדים נקיים מכתמים. ובבגדים צמודים שלנו עדיף טפי, וכמעט כאילו ידה בין עיני׳ כל שעה. והטוב טוב שתשים פד לבן. ורווחא טפי.

וכש״כ שאין להחמיר אחרי החופה, ויש לסמוך בענין זה בשופי על הדעות דליכא חימוד אחרי החופה, והחימוד הוא לנישואין ולא לביאה (ראה בעהנ״פ שם: דמחמדא ליום הנישואין. ובתוה״ב בקצר, מתוך שנותנת דעתה לינשא מחמדת לבעל. ובראבי״ה שם מפורש טפי: מחמת תאות החופה. אבל בר״י מלוניל שבועות פ״ב: מחמת חימוד לבעילתו חמדה לו. ובהגש״ד נדה א: מחמת חימוד תשמיש. וכן במרדכי נדה תשלט: מחמת תאות תשמיש. וכן בראבי״ה שם בקצת מהדורות: שמא חמדה קודם תביעה מחמת תאות תשמיש. וכ״ה בתשובות מיימוניות קדושה א. ונחלקו בזה כמה פוסקים. אמנם במי נדה קו״א מהדו״ק קצב, א דבהכי פליגי רשב״א ורא״ש, ולרא״ש שחומדת כל שעה היינו מחמת תאות הביאה).

 

 

#45586