האם הזמר צריך להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע בשביל החתן

 

שאלה:

מעשה שהיה השבוע באולם חתונות, שהחתן יצא מהחדר יחוד, והזמר היה באמצע מעריב. לאחר שאמר ד’ אלוקיכם אמת, הורה רב אחד שליט״א, שתפסיק את התפילה ותעלה לשיר לכבוד החתן, מדין מפסיקים מפני הכבוד.

 האם נכון הדבר?

 

מענה:

אין לו להפסיק. ויגמור עד סוף ברכות קריאת שמע. ותפלת העמידה יתפלל אחר כך בשעת ההפסקה.

 

מקורות:

בגוף הוראה זו, אשאלה ממנו כמה שאלות תם:

האם החתן אינו יכול להמתין? והרי כמה פעמים ממתינים עד שהתזמורת יתארגנו. ושולחים הודעה לתזמורת על הרגע המדוייק שיכנסו החו״כ לאולם, והכל מתוכנן, שיתחילו לשיר השיר המתאים בכניסתם לאולם. וממילא מוכרח החתן להתעכב שיהא מתוכנן נכון. וכמו שמתעכבים בשביל תמונות וכו׳. אלא שיש להעמיד השאלה באופן שלא היה תיאום וכעת החתן וכלה כבר נכנסו לאולם ולא ישירו להם. אלא שאם החתן כבר נמצא באולם – הרי ממילא לא הי׳ זמר מיד, ומה החסרון אם לא יהי׳ לעוד כמה דקות?

ואם הזמר הי׳ בשירותים – החתן לא הי׳ ממתין?

ולאידך, מה אם החתן מוכרח לילך לשירותים?

ומדוע יגרע כבודו של הקב״ה? וכל שכן, שאם פתאום החתן צריך לביהכ״ס אחרי שנכנס הי׳ יוצא בחזרה מיד מהאולם.

גם יש לדון מדין עוסק במצוה, שכיון שעוסק בק״ש פטור ממצות שמחת חו״כ. (ומה שמצינו איפכא שאם רצה חתן להחמיר לקרוא ק״ש מותר להפסיק מהמצוה, היינו בטרוד במצוה ולא בעוסק). ואינו נכון לומר, שהזמר קודם הי׳ עסוק בשמחת חתן, ואסור לו להתחיל להתפלל – שהרי מותר לו להפסיק בזמן שאינו עסוק.

ומה שטענו שהזמר לא יכול לעשות מצות על חשבון החתן, שהוא משועבד לו – לכאורה אינו משועבד עד כדי כך לפטור מקיום מצות. ונפסק הדין בשו״ע קי, ב לגבי פועלים, דהאידנא אין דרך להקפיד בכך ומסתמא אדעתא דהכי משכירים אותם. וראה בכיו״ב בגל׳ מים חיים 325 בשם הגרח״ק, בצלם בחופה שנזכר שלא התפלל מנחה, שע״ד להפסיד תפלה לא התחייב.

ולגבי חובת שושבינים בק״ש כתב הק״נ סוכה ב, ה בדעת הרא״ש, דל״ש פטור דעוסק במצוה לפטור מק״ש, דזמן תפלה לחוד וזמן שמחה לחוד. והיינו שאפשר לקיים שניהם. (ונפטרו רק מחמת העדר כוונה, דל״ש האידנא שאין מכוונים). וגם בנדו״ד, הרי אפשר להמתין ולשמח אח״כ. (ועצ״ע שי״ל שאין על החתן להמתין. ולהעיר מהליכות שלמה תפלה ג, ז שבעת החופה בנזכר שלא התפלל מנחה פטור, גם כשאינו מכיר אותם. וראה שו״ת משנת יוסף ג, טו. תל תלפיות דרורי ב, תרה (ע׳ תשכג) בשם הגרח״ק, שרק בניכר העדרו מיקרי עוב״מ). וכש״כ שכ״ה לסברת הב״ח או״ח לח, שבכלל אין שמחת חתן בגדר עוסק במצוה. וראה שו״ת גווו״ר ד, יג. בני ציון ליכטמאן לח, ח. ובשו״ת ר׳׳ עקיבא יוסף יו״ד פח שהוא רק בגדר הכשר מצוה.

לאידך, הרי לכמה דעות חתן ושושבינים בעצם פטורים מעיקרא מק״ש, מדין עוסק במצוה, והמיקל כך לא הפסיד – מג״א לח,  ז. אדה״ז שם ו. (כן להעיר שמצוה היא לצאת לקראתם שמותר מחמת כבודם לעקור בסעודה). אלא שכ״ז רק כשהחתן מיסב עמהם. ואילו לפני החופה, וגם אח״ז כשהחתן עדיין בחדר יחוד חייב. ונמצא בנדוננו שהתחיל להתפלל בהיתר. (ולהעיר מתל תלפיות דרורי ב, תרי בשם הגרח״ק שרק במיסב דינא הכי שטירחא דצבורא שיפסיקו להתפלל, משא״כ באמצע הריקוד, והוא תמוה).

ועוד כיון דעיקר כוונתו להשתכר, יתכן דלא מיקרי עוסק במצוה. ולדעת אדה״ז לח, ז, צ״ל שאין כוונתו כלל כדי להשתכר (ראה בדעתו בחקרי הלכות לשו״ע אדה״ז לח, ז. שיעורי מבשר טוב עוסק במצוה י, ג. וכ״ה גם בשו״ת כת״ס או״ח קיט. ערוה״ש לח, יא, עייש״ה.  וכ״נ במרומי שדה דלקמן שהבין כן בשיטת המג״א.  ודלא כבה״ל דלקמן. ובמקו״ח להחו״י לח, ח נסתפק בכוונת המג״א). וכ״ה גם בעוסק במצוה גופא ולא רק בהכשר מצוה  (למג״א ואדה״ז. ודלא כבה״ל ח ד״ה ותגריהם). במכ״ש מתורת חיים לח, י דהאידנא שאין מכוונים באכילה לשם שמחת חו״כ, אי״ז בגדר עוב״מ. (עיי״ש ליישב קושיית המור וקציעה סוסי׳ רלב בדעת הב״י שצריך להפסיק בסעודת נישואין, אף שעוב״מ. וראה עוד אופנים באשי ישראל  פפויפר כז הע׳ לז. תל תלפיות דרורי ב, תריא. ולכאורה, התי׳ הפשוט דהב״י אזיל בשיטת הרא״ש ששמחת חו״כ אינה בגדר עוב״מ. והפטור משום שכרות וק״ר). והוא מחודש. וראה נחלת צבי מרומי שדה סוכה כו, א ד״ה כותבי בדין עושה להשתכר משה״ק בדעת המג״א שכשהוא להשתכר ל״מ עוב״מ, דמ״ש מחתן עצמו שהוא להנאתו. ובאמת, שכן ילה״ק משושבינים, דמיירי בעת האכילה. ונראה, דשאני שושבינים שעיקר הטעם שהגיעו הוא לשמח חו״כ, ועוד שרק האכילה להנאתם, אבל מה שמשמחים בעת האכילה אינה להנאתם. (ובנוגע לחתן, פטור משום טירדא דמצוה ולא משום עוב״מ – ראה מבשר טוב שם). גם אפשר דמיירי שאינו להנאתו. אמנם, בנדו״ד בזמר – הרי עיקר כוונתו להשתכר. וק״ל.

ומפורש בשו״ת חתן סופר יד, במי שמשמח חו״כ, והלך לחוץ להתפלל מעריב, שאף שאסור לו לילך, כשכבר הלך חייב בתפלה. ומכ״ש בנדו״ז שכבר התחיל במצוה.

ולהעיר שיש שאמרו פיוטים באמצע פסוד״ז לכבוד חתן וכלה. ולכאורה ה״ז ממש כבנדו״ד. והתם עדיף, שה״ז פיוטים ולא סתם זמר, שבאמת אין בהם דין הפסק ממש, וגם זה – הרי הוא רק בפסוד״ז. ועכ״ז, כתבו הפוסקים שאינו נכון ויש לבטל המנהג – ראה שו״ת הרמב״ם קכט (לגבי ברכות ק״ש). שו״ת הרשב״א א, תסט (ושם המדובר בברכות ק״ש ובפסוד״ז. ואף שהביא ד׳ הרמב״ם ושכן ודאי יראה גם לו – סיים הנח לישראל). שמו יוסף בן וואליד רסד (להתיר כמו שהתירו לנגן ע״י גוי בשבת). יחו״ד ב, ז (שלמעשה ראוי לבטל שאין רוח חכמים נוחה). אלא שיש לחלק, דהתם המדובר לעשות כן בקביעות, משא״כ כשקרה מקרה.

והנה המנהג הי׳ ללוותו מביתו (ראה מהריל הלכות נישואין. ושם כשסיימו הפסוד״ז) והי׳ מוכרח לומר לשמש לקרוא לפלוני ולאלמוני. ועכ״ז לא ניחא לרבנן המנהג – ראה בארוכה שו״ת  מקור ברוך קלעי א, הביאו במשנ״ב נא, ו. וראה מקו״ח נא, ה, שאין בו כח לבטל המנהג. וכתב שתמה מאד שמפסיקים כדי לגמור את כולה. וביוסף אומץ האן רפג במנהג פרנקפורט שאין אדם יכול לעמוד שלא לדבר, והצליח לבטל המנהג בנוגע ס״ת ולא בחתן, ונשאר המנהג על עמדו בלא שום טעם.

והנה, במשנ״ב סו, כו, שאם באמצע מי שבירך שכח החזן שמו ושואלו לכו”ע מותר להשיבו בברכת ק״ש, מפני הכבוד. ומבואר שההיתר הוא לא לשאלת והשבת שלום. [ובאמת הרי למדו מזה לדברים שבקדושה ואף לעלות לתורה אף שכל זה אינו רק שאלת שלום]. אבל לאו אליבא דכו״ע הוא – ראה בחידושי אנשי שם ברכות ב, ד בשם ר״י חסיד שרק שלום ולא יותר (והובא חלקו במג״א רסי׳ סו, והביאו בכנה״ג בהגה״ט ו. בא״ר ב, בעו״ת שם א, ובאה״ט שם ד). ובדבר שבקדושה הוא רק מק״ו מחמת כבודו של הקב״ה. וגם לשו״ת שאילת שלום טויבש א, מג, שהתיר אמירת קדיש – היינו מפני כבוד שמים. (אבל ראה שם שכתב גם מחמת כבוד אביו וכבוד הציבור ששואל בשלומם. והוא מחודש). ובתר״י ברכות יד, א בנוגע לברכו שאין בו כדי שאילת שלום תלמיד לרב, ושלא יאמר במודים יוצרנו וכו׳ דהו״ל הפסקה גדולה. וראה עפ״ז במגן גבורים באלף המגן שם ג, הובא במשנ״ב בבה״ל א ד״ה ומשיב, דמשמע מתר״י שאלת שלום ממש ולא רק תיבת שלום. ומ״מ ג״ז אינו הרבה. ובס׳ הבתים ק״ש ג, ח הביא ב׳ דעות אם מותר להפסיק ביותר מכדי דיבור. [ובלחם שמים ברכות ב, א שיקצר ככל האפשר]. ובאמת איכא לפרושי בר״י חסיד שכוונתו רק שאלת שלום ״ולא יותר״, היינו לא דברים אחרים – ראה פקודת אלעזר סו, א. וראה בתורת חיים סופר סו, א שרק שאילת שלום התירו מחמת חשיבותה ששואלים אפילו בשם.  אבל ראה מקו״ח שם שצידד להקל לומר אסותא.

ובכל אופן, גם למשנ״ב – יש לחלק בין לענות שמו לדיבורים ארוכים. ועוד כתבו דהיינו רק בפנים חדשות שיבוא לידי שנאה. וי״ח.

אבל ראה יוסף אומץ האן בדיני הנהגת האדם בלימודו (ע׳ 268. ובמהדו״ח – ע׳ של) דמשמע דקאי גם לדבר כפי הצורך. כן להעיר מל׳ התוס׳ יומא יט, א: בם אתה יכול לדבר מפני הכבוד ומפני היראה. אבל בפשטות לאו שמי׳ מתיא. ואולי היינו שמותר גם בדיבור ולא ברמיזה – ראה ירושלמי ברכות ב, ג  דר׳ ירמי׳ מרמז.

ולאידך, דעת הא״ר סו, ז, שגם גוף האמירה לעשות מי שבירך (כ״מ דקאי אמש״כ במג״א שם ח) נכלל במפני היראה והכבוד.

ובשע״א בתחילתו בפתחי שערים כתב שאינו מוכרח, ואסר גם בפסוד״ז. וכ״פ במשנ״ב נא, י.

ולמעשה, ההיתר לענות לגבאי שמו בברכות ק״ש – לא מצינו בשאר פוסקים רק במשנ״ב. וגם צ״ע במציאות, שהרי אם נאמר שההיתר להפסיק לעלות  הוא רק בקראוהו בשמו, ראה אצלנו #44165, דוחק קצת להעמיד הדבר  בזכור ולבסוף שכוח.  וראה אצלנו שם. ובלא״ה, צ״ב בעיקר ההיתר, שהרי בזמננו הרי אין מקפידים.

אמנם, בנדו״ד אפשר דשפיר קפדי.

ויש לצדד מטעם אחר משום הפסד ממון – ראה בבה״ל שם ד״ה או אנס.

וראה שאלה דומה בחשוקי חמד גיטין סא, א – ע׳ שצא.

ולהעיר שנוסף לשקו״ט מצד הפסק, יש גם מדין שהה לגמור את כולה.

ומצו״ב מה שכתבו אלי כמה רבנים חשובים שליט״א:

לא מצאנו היתר להפסיק מפני הכבוד רק בהפסק מועט של שאלת שלו’, אבל בהפסק מרובה כזה מאן יימר, וכמדומה שפסק זה הוא מחודש מאד.

עוד כתבו: עפר אני תחת כפות רגלי הרבנים החשובים, ומ”מ בעניי אינני מסכים כלל לפסק זה, הרי לגמור מ”אמת” עד סוף השכיבנו אינו לוקח יותר מדקה לכל היותר (ולמי שאומר במהירות חצי דקה ואפילו פחות, ובדרך כלל הזמרים אינם אנשים המאריכים בתפילה וד”ל) א”כ לא יהיה שום פגיעה בחתן אם הזמר יגמור עד סוף השכיבנו ואז יכול להפסיק לכתחילה, ושמ”ע יתפלל אח”כ (ואה״נ שמצד עוסק במצוה יכול להיות שלא היה צריך להתחיל, אבל עכשיו שעומד באמצע אסור לו להפסיק.

עוד כתבו: גם אני מצטרף להנ”ל. שיגמור את ברכת השכיבנו. ושמו”ע יתפלל בזמן אחר.וכך יוכל לשיר בלי היתרים דחוקים.

עוד קיבלתי: מבחינה פרקטית, ודאי מה שהיה עליו לעשות הוא לסיים עד סוף השכיבנו כמש”כ, וכמש”כ הרב ברוין שליט”א.

אבל גם בבחינת ההלכה, האם נימא שאם אדם חשוב כגון ת”ח או אביו ששאלו ממנו שיסביר להם איזה דבר וכו’ שמותר להפסיק באמצע ברכת ק”ש? א”כ למה לא כתבו כן הפוסקים.

לא מצאנו היתר זה אלא לענין שאלת שלו’ או השבת שלו’, שהוא ענין מיוחד שהתירו חז”ל, (וע”ז כתבו הפוסקים שהואיל ובזמנינו אין מקפידים ע”ז אסור בזמנינו אסור להפסיק) אבל לא על שאר הפסק הנוגע לכבודו של אדם שמחויב בכבודו.

 

#39380