מצות עונה בליל שבת מוצאי עשרה בטבת

 

שאלה:

השנה, אם לא יבוא משיח צדקנו יחול י’ בטבת ביום ששי, בנוגע למצות עונה, אם אינו ליל טבילה או בא ויוצא לדרך, כמדומה שמובא בפוסקים שאין ‏‏לשמש לאחר התענית, לפי שנחלש מחמת התענית, ורק בליל טבילה שהוא מצוה שומר פתאים ה’. מה הדין לענין עונת ליל שבת, האם גם נחשב למצוה.‏

ואף שהרופאים בימינו לא רואים בזה חשש, אפשר שאין בקיאים רק בדברים שהוכח מדעית, ולא מסתכלים לראות אם יכול להזיק בעתיד הרחוק. ולעניננו, אין הכוונה שכשמשמש מטתו למחר נחלה, אלא דקים להו, שמחליש את המערכת, וכידוע ש”התקף לב” או כל אירוע בריאותי, לא קורה ברגע אחד, אלא זה תהליך ארוך של הרבה שנים, שיום אחד מתפוצץ. ונראה, שבזה היו הרופאים הישנים יותר אלופים, להבין את המערכת, ולדעת שעשיית מאמץ של תשמיש והוצאת הזרע גורם להחליש את הגוף, והתוצאות יכולות להגיע גם בעוד שלשים שנה.

מענה:

מותר אם אינו מרגיש חולשה.

מקורות:

בכ״מ הובא רק בנוגע למוצאי ת״ב. וג״ז רק בגדר ״טוב״ כבמג״א תקנח, ג. אבל לא שמענו לאסור בכל מוצאי תענית. ורק לענין בשר ויין מצינו כן (ראה שו״ת מהרי״ל קכה, מג״א תקנח, ג. ט״ז שלד, כ. אדה״ז שם כח. תורת השלמים יו״ד קפה, י, הובא בסד״ט שם ג, ובשו״ע אדה״ז שם יא. יא״פ למג״א תקפ, ט. פמ״ג שלד במ״ז כ), וג״ז רק בתענית של תשובה, ולא בת״צ. ומפורש במשנ״ב תקנח, ה ובשעה״צ ז. וכן מבואר בפמ״ג (הנ״ל) שהוא רק בתענית משום כפרה, אף שצ״ב קצת שכל ת״ת הוא גם משום תשובה, כמבואר בכ״מ. וראה שו״ת אג״מ או״ח ג, פח. אול״צ ג, כט, כו ד״ה וכל. חשוקי חמד מגילה טז, ב. טיב ההלכה או״ח יב. אליבא דהלכתא סח ע׳ קב. אבל להעיר משו״ת זרע אמת א, פב.

ובכל אופן, גם בבשר ויין לא נהיגי הכי. (אמנם, לענין ליל התענית – להעיר מוישמע משה ב ע׳ קמד בשם הגריש״א. וג״ז כנראה רק מילתא דחסידותא). וכש״כ במצות עונה.

אמנם בכה״ח תקנח, ז, משמע שגם גם בכל מוצאי תענית לפי דעת חכמי הרופאים שנחלש מחמת התענית. ומסתבר, שבתענית קצרה שנגמרת בערך בשעה חמש בצהריים אין חשש.

ועוד, שמקור דברי כה״ח בתוספת חיים על חיי״א קלה, לח, ובספרו אלף המגן תרכד, ז, וקאי התם רק בת״ב ויו״כ שמתענים לילה ויום, דוק בלשונו. אמנם, כ״כ כבר במל״ח לא, כד, והביא ד״ז לענין תענית אסתר.

ואף גם זאת, שלא ידוע לנו לפי רופאי זמננו שיש בזה חשש, כל שאכל ושתה ומרגיש בטוב. ולא דמי למש״כ בא״ר בשם צדה לדרך, והובא במשנ״ב רמ, נג שמי שחלה ונתרפא יזהר מלשמש מטתו עד שיתחזק גופו כי יכאיבהו ויחליאהו ולא ידע כי בנפשו הוא – דהכא קיימינן במי שלא חלה ומרגיש מעיקרא בטוב. וכדמוכח גם מזה שלא הובא כן בשאר פוסקים לענין מוצאי תענית. ואדרבה, ממוצאי ת״ב מוכח שבשאר תענית לית לן בה. וכיון שאינו נזכר בחז״ל ופוסקים רק בכה״ח בשם הרופאים, יש להסתמך על רופאי זמננו. ועוד, שבמקום מצות עונה לא שמענו.

וכנראה במוחש, שכל חתן צם ביום חופתו, ולא שמענו מעולם שזה לא בריא וכדו’, ובהכרח, שאחרי צום קצר וכשעברו כבר כמה שעות, אין כל חשש.

וראה בירכתי ביתך ע’ צו דכיון שלא הובא בספרי הפוסקים הקדמונים מסתבר שאין להחמיר בזה בליל ש”ק שהוא מוצאי עשרה בטבת. וכן גם בכל מוצאי תענית לאחר שאכל ושתה ומרגיש שחזר לכוחותיו המיקל לא הפסיד.

ובגוף הענין, מש״כ בנוגע לרופאי זמננו, לא מצינו בפוסקים חילוק הנ״ל בין רופאים דהיום לרופאים של פעם.

ולמשל, בהלכות יו״כ, לא שמענו שיש הבדל לגבי נאמנות הרופאים מטעמים הנ״ל, אמנם כיון שהוא מדין ספק נפשות לקולא, הרי גם לסברת השואל רופאים שבזמננו די בכוחם לעשות ספק נפשות.

ועוד אעיר, שלמיטב ידיעתי, אפילו אם לא יודעים איך עובד, אבל אם הוכח מדעית לפי הסטטיסטיקה שכך הוא, סומכים גם הרופאים דהיום על זה (אף שלגבי נדו״ד, לא נראה לי שעשו סקר אצל חולי לב וכדומה אם הקפידו שלא לשמש במוצאי תענית או בבא מן הדרך).

ובכלל, יש כאן הרבה השערות ותיאוריות שאין להם יסוד בהלכה.

וכמדומה שבכ״מ אמרו שנשתנו הטבעים ע״פ אומדנא דהרופאים, אף כשחז״ל העידו בימיהם שהיא סכנה. וראה תהל״ד שכח, ז שמה״ט נזכר בשו״ע שם ו, בלע עלוקה ונשכו כלב שוטה בתור מכה של חלל (שלפעמים אינה סכנה), ולא כדבר שהיא סכנה, מחמת נאמנות הרופאים שאינה סכנה. ודלא כב״ח שם בצפידנא ועוד, שחז״ל העידו.

ואף שיל״ד, דהתם מיירי בדברי חז״ל מול רופאים. אבל ברפואת ימינו מול רפואה עתיקה, שמא אינו כן – מ״מ, כמדומה ברור שבפוסקי הזמן תמיד מובא איפכא, שרפואה דימינו עדיפא עשרת מונים. ואף שי״ל שמ״מ יש לחוש לחומרא ע״פ דעת רופאים בעבר – אין לזה מקור בפוסקים.

אמנם בשו״ת מהרם שיק יו״ד רמד, שאין לסמוך על הרופאים כשחז״ל אמרו שהיא סכנה, שהסכנה רחוקה וקשה להם לעמוד עליו. אלא שנחלק על המג״א קעג, א, וקעט, ח, דאמרינן בכה״ג שנשתנו הטבעיים. ומשמע דהמג״א לא ס״ל הכי.

ולגבי מציצה (שבמהר״ם שיק שם) – הרבה כתבו שאין הטעם משום סכנה אלא הלמ״מ, ובתפא״י שבת יט שגם לדעת הרופאים יש סכנה רחוקה.

ובנדו״ד שמעיקרא הוא מחמת דעת הרופאים, ולא מדברי חז״ל, מהיכא תיתי שיש לנו לחוש להם כשהרופאים בימינו אומרים באו״א.

ועוד להוסיף, מנזר ישראל כה, ט, ע״פ הפמ״ג שגם אם לא סמכינן ארופא כשלדברי חז״ל יש סכנה, כשגם החולה אומר שאין סכנה סומכים עליו. אבל ראה מנחת שבת צב, כד.

 

 

#39259