בחור שיש לו אח נושר שומר קצת מצוות שאוכל בתענית ציבור ללא שום סיבה הלכתית ומברך בקול על המאכל האם יענה לו אמן? ולגופו של ענין, האם מותר לו לברך?

 

יענה אמן (אף שאסור לו לברך).

 

מקורות:

לפום ריהטא, כיון שהאוכל איסור אינו מברך שאי״ז מברך אלא מנאץ, כן גם האוכל בצום אסור לו לברך כי הוא מנאץ. ומכיון שכן, אם מברך אסור לענות אחריו אמן, וכמפורש בתוספתא דמאי ב. וראה משנ״ב קצו בשעה״צ ב.

ועדיין יש מקום עיון, דאיכא למיסבר שאוכל דבר היתר בשעה האסורה שאני ומברך. אלא שפשטות ד׳ הרשב״א בשו״ת א, תשצו שדימה חולה ביו״כ לאכילת איסור דדמיין אהדדי. וכן הבין בדעתו בדע״ת למהרש״ם או״ח רעא, ה. וראה שו״ת מלבושי יו״ט ב קל וחומר ה.

אמנם, בשו״ת והשיב משה כח, כתב שאין ראי׳ מהרשב״א, לפי שקושטא קאי דס״ל כראב״ד לברך על מאכל איסור. ומשו״ה לא נחית לסברא זו לחלק כין יו״כ לשאר מאכ״א, שהרי באמת בלא״ה בחולה ביו״כ מצוה קעביד ולאו איסור הוא כמ״ש הב״י או״ח קצו, ושם רד, לתמוה על רי״ו מה״ט.

וראיתי בקובץ אליבא דהלכתא גל׳ צח ע׳ קנו שתמה הכותב, שסו״ס משמעות דבריו שלרמב״ם חולה אינו מברך ביו״כ. אלא שכסברא זו ממש בהבנת דעת הרשב״א קדמו הפמ״ג וכדלקמן. וראה עוד שם בקובץ הנ״ל שהציב ציונים לכ״מ בנוגע לגוף דברי והשיב משה בשיטת הרשב״א דס״ל כראב״ד – שאין הדבר מוכרע כלל, ושממה שכתב להקשות על הרמב״ם אין ראי׳ דלא שמיעא לי׳. ואדרבה, בחי׳ הרשב״א ברכות מה, א מפורש שסובר כרמב״ם. וכן מצינו בב״י קצו, שנקט בדעת הרשב״א דס״ל כרמב״ם. וראה גם שו״ת כת״ס או״ח כב. וראה הנסמן בקובץ שם.

אמנם, בב״ח רד אכן כתב לחלק בהכי, ושאין לדמות חולה ביו״כ למאכ״א, שהוא היתר בזמן איסור. (וראה בארוכה בשיטת הב״ח במשנת יעב״ץ או״ח מט, ה). אלא שבמג״א רד, כא דחאו. וראה אלף למטה תרב, י בדעתו. ונפנה לדבריהם להלן. וראה גם צרור החיים ברכות א, יט שהעיר כה״ג על הב״י. וכ״כ להעיר על הב״י בשו״ת הלק״ט ב, קנב. פנים מאירות ב, ז. וראה משה״ק עליו בדע״ת תקסח. וראה גם בני ציון ליכטמאן קצו, שירד לחלק כה״ג באיסור התלוי בזמן ובגברא. וקדם לכולם בס׳ הפרדס לר׳ אשר בן חיים י, ז – גם בבריא האוכל ביו״כ שמברך. אבל בשאר הראשונים נקטו רק חולה. ואף שאין ראי׳ דאטו ברשיעי עסקינן, ונקטו מילתא דשכיחא – הנה, במאירי ברכות מז, א משמע שהוא רק בהיתר. ואפשר שיו״כ שאני, דאיסור חפצא הוא. (וכמדומה יש שר״ל שאכילת דמאי כאיסור גברא דמי. ואכ״מ כעת). וראה שו״ת יבי״א ד יו״ד ה, ט.

והנה, ברא״ה וריטב״א ברכות מה, א, וכן בריטב״א הל׳ ברכות ה, יב, שחולה האוכל ביו״כ מפני הסכנה כאיסור חפצא דמי ואינו מברך. ולדידן דמברך – היינו מחמת דמצוה קעביד. ובמשנ״ב קצו, א גם כשאסר על עצמו. ולפ״ז, כש״כ בנדו״ד שאינו מברך. (אלא שי״ל דנדר שאני דאיסור חפצא הוא – ראה ריטב״א שבועות כב. א). והנה, מפורש שם ברא״ה וריטב״א שבדרבנן בהיתר מברך. (ואפשר שי״ל שבנדו״ד קיל מדרבנן, וגם באיסור אינו מברך, וכדלקמן).

ויתכן לומר, שאין לה״ר מדעת ס׳ הפרדס, שלדעתו באוכל איסור ממש מפני סכנה אינו מברך. ולא קייל״ן הכי. ועכצ״ל דלדידי׳ הטעם שאינו מברך שמאכ״א אינן בגדר אוכל. ומשו״ה נקט לחלק בין מאכ״א לדברים המותרים בזמן האסור. אבל לדינא שבאוכל איסור מפני סכנה מברך, צ״ל שהטעם שאינו מברך במאכ״א בכלל הוא מחמת מהבב״ע, וכשהותר לו אינה עבירה. ולפ״ז, אין מקום לחלק בין מאכ״א לזמן איסור.

ולדינא מצינו במט״א תרב, כד, שבלא שבע ואכל ביום תענית לא יברך ברכהמ״ז. וכך פשטות כל הפוסקים שאין לחלק בין איסור התלוי בזמן לשאר איסור. וכן בב״י או״ח רד ד״ה ומ״ש בשם ר״י מוכח דלא נהירא לי׳ לחלק בין מאכל איסור לחולה ביו״כ. וכן מוכח בבדה״ב קצו, א. וחולה ביו״כ שאני דלאו איסור הוא. וג״ז בפלוגתא תליא. וכנ״ל, במשנ״ב קצו, א, משמע כמעט להדיא שבנדו״ז אינו מברך, עיי״ש לענין נדר שאסר ע״ע. וכ״ה גם בדע״ת תקסח. ובשעה״צ שם, וכן בדע״ת שם, הביאו שמפורש בנזיר שאינו מברך. (אלא שי״א שנזיר הוא איסור חפצא. ואכ״מ).

וכן מצינו בנוגע מוקצה התלוי בזמן שלא לברך, במשנ״ב תקטו, הש ובכה״ח שם יא.

וראיתי שבמנחת שלמה ברכות מה, א, נסתפק אם באוכל בתענית באיסור מברך ברכה ראשונה. ולא פירש טעם הספק. אבל במט״א מוכח שבאמת אינו מברך.

אלא, שבפמ”ג קצו במ״ז א, איכא משמעות דורשין דפשיטא לי׳ שמברכים גם על אכילה ביוה”כ כיון שהוא איסור התלוי בזמן. (ואפשר שזה דלא כהט”ז שם). ותלוי בהבנת דבריו. ומריש הו״א, שבאמת לא פשיטא לי׳ כלל דבר כזה, ושלמסקנא לפמ״ג רק חולה ביו״כ מברך.

והנה תמצית דברי הפמ״ג שם: הב״ד דברי הרשב״א שלרמב״ם ביו״כ אינו מברך, וכן באיסור במקום סכנה. וכתב שהמחבר פסק כרמב״ם, ועכ״ז ס״ל שבסכנה שאני ומברך. ושוב הקשה בטעם שהשמיט המחבר דין השוגג. ומה שברשב״א הביא רק דין חולה ולא דין שוגג, דעדיפא מינה קאמר, שהרי לולא דברי הרשב״א הי׳ אפ״ל שביו״כ שהוא היתר בשעה האסורה מודה הרמב״ם. עכת״ד הפמ״ג.

אמנם, יותר נראה בפירושו באו״א. ולהלן דבריו בתוספת פענוח בחצע״ג (ותיתי לי׳ להגרא״ד שליט״א שטרח לפענח): והמחבר כאן פסק כר”מ דאין מברך (כלומר שאין מברך על אכילת איסור) ואע”פ כן פסק דסכנה מברך (השו”ע בס”ב פוסק שהאוכל איסור במקום סכנה מברך, ודלא כמ”ש הט”ז בדעת הרמב”ם) סובר לחלק בין שוגג דמתחרט ולאו אכילה חשוב מה שאין כן בסכנה עיין ס’ חמד משה. ומכל מקום איני יודע למה השמיט המחבר שוגג (שהמחבר בסעיף א’ לא חילק בין מזיד לשוגג, אבל לא כתב להדיא שגם בשוגג אין מברך ותמה הפמ”ג למה השמיט דין זה מלכתוב במפורש) ומתשובת הרשב”א (הרשב”א בתשובה כתב שחולה שאוכל ביוה”כ מברך כי אין פוסקים כהרמב”ם שלא מברכים על איסור, ומזה הביא הט”ז ראיה לשיטתו בדעת הרמב”ם שגם בסכנה אין מברך) י”ל עדיפא קאמר (יש לומר שהרשב”א כתב סברא שעדיפה יותר, שאפילו אם היה איסור היה מברך לדעתו וכשיטת הראב״ד וכש״כ בסכנה שגם הרמב”ם מודה) דבלא”ה י”ל דביה”כ היתר בשעה האסורה מודה הר”מ (וגם בלי סכנה באוכל ביוה”כ מודה הרמב״ם שמברך. ועל כרחך שהרשב”א אמר עדיפא מיניה שאינו מודה כלל לרמב”ם). עכ”ל הפמ”ג עם ביאור קצת הנצרך.

והיינו, שאין דברי הפמ”ג אמורים “לולא דברי הרשב”א” אלא כפשט ברשב”א. וגם מה שכתב הפמ”ג ״י”ל״ אינה סיבה לומר שהדבר מסופק אצלו כי כך דרכו של הפמ”ג לרגיל בלשונו. והנה, מעיקרא אמינא שאי״ז הפשט בפמ״ג, מחמת שהובא בסמיכות להקושיא בטעם שהשמיט המחבר דין שוגג. ושייך לפניו. אבל אכן יותר נראה כפירוש האחרון. ואכן, בכלל בפמ״ג כל סגנונו הוא בדרך דעת נוטה אף בדברים ברורים. ולא מפ״ז קס״ד לפרש י״ל שהוא בדרך דחי׳. איברא, גם את״ל – וידוע שאת״ל הוא למסקנא – שז״כ הפמ״ג, הרי מצינו בראשונים שלא כפמ״ג (זולת ס׳ הפרדס).

אמנם, בפמ״ג רד, כא כתב בפשיטות שלדידן דין יו״כ שאינו מברך. ובסי׳ קצו בפמ״ג – נראה שכתב מסברא שאין ראי׳ מהרשב״א, כיון שאפשר לחלק בדבר. ושו״ר בפמ״ג המבואר שפענחו ״י״ל״ – יש לחלק. שוב נמלכתי שבפמ״ג רד, כא, עיקר דבריו איפכא לברך במקום סכנה, ובשניהם -גם באוכל איסור במקום סכנה.

ומדאתינן להכי, נראה שגם הב״י וגם הב״ח ס״ל שלא לברך לרמב״ם באוכל היתר בזמן איסור. ונחלקו במקום סכנה דוקא, שלב״ח נקט רי״ו שרק בהיתר בזמן איסור שאכלו מפני הסכנה מברך, אבל על איסור מפני סכנה אינו מברך. ואילו ב״י ומג״א נקטו שבתרווייהו אם הוא מפני הסכנה אינו מברך. אבל כשאינו מפני סכנה והוא בריא גמור, גם לב״ח אינו מברך לרמב״ם.

אמנם, במט״א שהבאתי – הנה באלף למטה נקט שיש לחלק בדבר גם במזיד. אלא שלמעשה הורה שלא לברך רק באוכל כדי שביעה. וגם בס׳ הפרדס כתב שהבריא מברך. ונמצא שפלוגתא בידינו. ושוא״ת עדיף.

וכ״פ בברכת ה׳ לוי ב, עז, בכל התעניות שאינו מברך לא ברכה ראשונה ולא אחרונה.

ואכתי יש לצדד לפמש״כ בפס״ד להצ״צ ו, ב (ושם ז, א), שבאיסור דרבנן יברך, דהה״נ בשאר תעניות לבד מיו״כ, והרי מעיקר הדין – לכמה דעות – לא רצו אין מתענים. וראה הגמ״י תעניות ה, א שמה״ט התיר ר״ת ליולדת דרשות הוא. אלא ש״האידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר וכ”ש בדורותינו״ כל׳ הטור סי׳ תקנ. ולהעיר מחי׳ הצ״צ ריש ברכות ב, ג, שאינו כחובה ממש. וגם בת״ב דלא תליא ברצו שהוכפלו בו צרות – הרי י״א שגם ת״ב בכלל. ועכ״פ לא חמירא כשאר איסורים, ובודאי פחות מאיסור דאורייתא, אף שבשרשן הן מד״ק.

אמנם, בצ״צ שצידד להקל לברך באיסור דרבנן, מיירי רק בברכהמ״ז כששבע. אלא שהביא משטמ״ק גם לגבי המוציא. ולא נראה שנקט כך לדינא היפך כל הפוסקים.

ויל״ע לדינא, אם יש מקום קולא לענין ד׳ תעניות בברכה ראשונה שמחד גיסא הן מד״ק. ולאידך, ברצו תליא. וכנ״ל, בת״ב, עיקר הדין דלא תליא ברצו זולת בנדחה.

אמנם, במט״א הרי מפורש כן בנוגע צו״ג שבאכל במזיד אינו מברך (אא״כ אכל כדי שביעה). [וראיתי שהמלקט בפסק״ת קצו, העתיק למט״א שלא כדת, שכן הביא משמו שבאיסור שהזמן גורם מברך. ואילו במט״א מפורש לחלק, שאם אכל בשוגג מברך. ואם אכל במזיד, אינו מברך רק באכל כדי שביעה].

ואיך שיהי׳, סב״ל. (ולהעיר שבשו״ע אדה״ז קצו, ג לענין גזל חטים כתב שסב״ל. אבל הקיף הדברים במוסגר. ובחקרי הלכות ר״ל דמספק״ל אי אמרינן סב״ל בברכה״נ. ולא נהירא).

והנה בשע”ת תקסח, במי שבירך בטעות בצום, הב״ד הנחפה בכסף שיאכל. וצ”ע שברכתו לבטלה כיון שהיא אכילת איסור. ואולי נקט ששוגג מברך. וגם החולקים עליו – כמדומה לאו מטעם הנ״ל קאתי עלה. וגם בכל שאלות כיו״ב (חלב תוך שש שעות, וכדומה) לא נחתי עלה מה״ט, זולת לשו״ת לבו״מ תנינא קסז שמצאתי לע״ע. וכן בשו״ת מור ואהלות אהל ברכות והודאות יב, לענין בירך בטעות על מאכ״א.

אמנם, בשע״ת מחלק, שכ״ז רק בתענית שקיבל ע״ע, ואפשר דס״ל לחלק בין איסור שקיבל ע״ע לשאר איסורים (וכדעת גדול א׳ שהביא במשנ״ב. ונמצא הוא בשו״ת הב״ח החדשות א לגבי גזילה. וכן בפנים מאירות שם. ודבריו נסתרים מרמב״ם חומ״צ ו, ז. וראה מזה בקו״א לשו״ת הב״ח. כת״ס כב). וזהו נוסף לזה, שאין ראי׳ לעניננו, וכנ״ל דקאי התם בשוגג. (כן ילה״ע שבשוגג בדרבנן א״צ כפרה, לנתיבות, ול״ה איסור. וראה יבי״א ד שם. אלא שלפ״ז גם אינה ברכה לבטלה).

גם אפשר שבמקום ברכה לבטלה כשטעה ובירך לא גזרו תענית. ושוב אינו מאכל איסור. ושו״מ שכ״כ לחלק מהרש״ם בדע״ת תקסח, שאם נאמר שמותר לו לאכול מה״ט אינו מנאץ. (ותמיהני שבחזו״ע תעניות ע׳ כד העתיק משמו איפכא). ואנן קיימינן באוכל במזיד. ועיקר הסברא מוכח גם גם בשו״ת יבי״א ב, ה, יב. (ובחזו״ע ציין לפנים מאירות. והשיגו מהרש״ם, כנ״ל. כן הציב ציון לחקר הלכה אות ב, טו (לד, ד). אבל התם מיירי באכילה קודם קידוש, שגם לדידי׳ אינה שעה אסורה אם הי׳ מקדש, יעו״ש. וכסברא זו כתב גם מהרש״ם בדע״ת רעא, ה, דדמי לדמאי דאי בעי מפקר נכסי׳, וה״נ אי בעי מקדש. והה״נ בטעה ובירך קודם הבדלה. וראה יבי״א ב או״ח ה, ב, ויחו״ד, ד, מא, שהביא מהבדלה. ולא נחית לחילוק זה. וכן אין ראי’ משדה הארץ ג, כז וכט, וזכור לאברהם א, קנו, ב, שהביא בחזו״ע שם – דקאי בתענית ושכח ובירך. ואיכא למימר כסברת מהרש״ם הנז׳. ועוד הציב ציון למשנת יעבץ שהאריך בשיטת הב״ח. אבל איזה ראי׳ זו לפסוק נגד הב״י והמג״א. ומש״כ שם שלכן חולה ביו״כ צריך לברך – הרי בלאו ה״ט מברך לב״י דמצוה קעביד. אלא שיתכן שסבר לחלק בין יו״כ שהוא איסור חפצא לשאר תעניות. אבל במג״א מצינו שדחה סברת הב״ח שהקשה על הב״י וכתב לחלק בין איסור שהשעה גורמת לו לאיסור מחמת עצמו, ובמג״א לא ניח״ל בדבריו. הרי לנו דלא ס״ל לעיקר החילוק, כלל ועיקר. ובמט״א מצינו להדיא שכ״ה גם בשאר צומות. אלא שבאכל כדי שביעה צירף סברת הב״ח להקל. ואיני יודע מ״ט נטה בחזו״ע מדבריהם. והרי בנדון דידי׳ בשכח ובירך, לא נזקק להגיע לסברא שמברכים על מאכל היתר בשעה אסורה, דשפיר אפ״ל כסברת מהרש״ם שכל שאפשר לתקן, שיטעום שלא תהא ברכתו לבטלה שוב אינו מנאץ. אלא שמהרש״ם לא ניח״ל למימר הכי רק בתענית שקיבל ע״ע, יעו״ש. אבל גוף הסברא שרירא וקיימת גם בד׳ צומות. אבל בנדו״ד, במזיד האוכל ביום צום, מורינן לי׳ שלא יברך כפשטות כל הפוסקים. וגם אם מידי ספק לא יצא, הרי ספיקו להקל).

ועלתה בלבי סברא חדתא, שאכילה בתענית אינו מאכל איסור אלא ביטול מצוה. ודמיא לאוכל קודם קידוש (ואולי גם לאוכל חוץ לסוכה. ותליא בפלוגתא בגדר הדין), ולא מחמת שתלוי בזמן אלא שביטול מצוה היא. (ולפ״ז מיושבת הקושיא מדין היו יושבים מבעו״י ואמרו בואו ונקדש, ומדין השוכח ובירך קודם הבדלה – באו״א, שכולם בגדר ביטול מצוה). ולמג״א דליכא ספי׳ בכה״ג, אפשר שגם אין כאן דין מנאץ, שהוא רק במאכל איסור או גם בשעה אסורה, ולא בביטול מצוה. ול״ד לנדר שעובר בבל יחל. אלא שהפוסקים לא חילקו בהכי.

שוב הגיע לידי גל׳ אליבא דהלכתא צז, ושם ע׳ קי – דן בכמה מהנושאים הנ״ל, והביא להקת אחרונים בדבר, קחנו משם. ומקום הניח לנו להתגדר בנקודות שלא עמד עליהם שם.

ולכן, למסקנא, אע”פ שלכתחילה אין לברך בדבר שהוא מחלוקת הפוסקים, וספיקו להקל, לענין עניית אמן יש לצדד לענות, שהרי י״א שמותר לו אפי׳ לברך.

 

 

#37233