האם יש איסור בונה במוט כשמחליפים המגבת בשבת

 

שאלה:

מה דעתו למעשה בענין החלפת מגבת בבתי מדרשות.

הנידון במוט שנכנס בתוך לולאה אחת ובקצהו נכנס בתוך טבעת שסגורה בצד השני, מחליפים מגבת בדרך כלל כל שבוע, האם מותר להחליף בשבת או שיש לחוש לאיסור בונה.

 

מענה: מותר.

מקורות:

בכ״מ במציאות מחליפים כל יום. וחמור מזה, במוט שבארון קודש להגנה על הס״ת, שעשוי להוריד רק בימי הקריאה. וכש״כ כשיש מוט לכל ס״ת בפ״ע, ומורידים לעתים רחוקות.

וכן במוט להחזיק גליל נייר טואלט בבית עכ״פ, שאינו עשוי להסירו בכל יום.

והנה לגבי בונה וסותר דאורייתא, ה״ז כפתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר דליכא משום בונה וסותר שכיון שעשויה להפתח תדיר אינו עושה בנעילתה מחיצה קבועה אלא עראי.

ואם משום נראה כבונה מדרבנן כבקנה ונגר ברסי׳ שיג, שהרי גם הם עשויים לכניסה ויציאה תדיר (ופשוט דקנה ונגר לאו דוקא. וראה השקו״ט פמ״ג שם במ״ז ב. א״א מבוטשאטש שם. ועוד) – שבקנה מותר רק כשתקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך, ובנגר דומה יותר לבנין ואפילו תיקנו ועשה בו מעשה המוכיח עליו שהוא עומד לכך אסור אלא צריך שיהא קשור שם מבעו״י – הנה בטעם החומרא בנגר מבואר ברא״ש שבת יז, ח ובמג״א שם ב ובפמ״ג שם ובשו״ע אדה״ז שם ג, וראה גם בפרישה ב ובב״ח שם ובא״ר ה, שבנגר תוחבים אותו באסקופה למטה, ואילו בקנה תוחבים בכותל. (וצ״ע בט״ז שם ב. וכ״מ בקרבן נתנאל אות ג. אבל ראה משה״ק בפמ״ג שם ובהגה עה״ג בשו״ע אדה״ז שם ז. ובאו״א בתורת שבת שם ב. וראה במשנ״ב שם יא וכב, דמשמע בחומר דין נגר, מחמת שדומה לנגרים ויתידות שבונים בהם. ומקורו מפי׳ ר״י מלוניל עירובין לד, ב. ואם נפרש כפשוטו, בודאי אין כאן בית מיחוש בעניננו. אבל ראה בארוכה בקובץ אור החיים ע׳ 71. וראה בארוכה שם בכללות הענין).

ולכאורה אפ״ל לפ״ז שבנדו״ד לא סגי שמתוקן לנעילה וצ״ל היכר מיוחד שאינו מבטלו שם, וכלשון אדה״ז שם ש״תיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך בענין שתיקונו מוכיח עליו שהוא עומד לכך (שאז ניכר הדבר שאינו מבטלו שם אלא עשוי להוציאו ולהכניסו תדיר שכך מוכיח מעשה תיקונו שע”י מעשה תיקון זה יש עליו תורת כלי ואין דרך לשקע כלי בבנין לבטלו שם לעולם)״. ואפשר נסתפק אדה״ז בזה גופא, ולכן הכניסו במוסגר.

אמנם, נראה שבמוט למגבות חזותו מוכיח עליו שעשוי רק לזה. וכיון שמיוחד רק לכך, אין לנו היכר גדול מזה. ודמיא לבית אחיזה בכיסוי כלים. וראה בס׳ חו״ב דלקמן.

ואפשר שדומה לפקק, ראה ברא״ש שם שפקק החלון ל״ד לבנין כלל. ומשמע מחמת שאינו תחוב רק מונח. אלא שגם בזה צ״ל באופן שעשוי לפתוח תדיר. (כמ״ש במג״א שיג, ז. אדה״ז א. ודלא כנשמ״א לט, ב). ואם אינו עשוי לפתוח ולסגור תדיר אסור מדרבנן (כ״מ בשו״ע אדה״ז שם ח. וכ״כ בקצוה״ש קיט בבדה״ש כט. וראה כנישתא דבי רב שיג, א בתוספת ביאור לאות יג).

והנה, ע״פ כל הנ״ל, באופן שאין מחליפים כל יום, גרע טובא, שגדר עשוי לפתוח ולסגור תדיר, לכאו׳ היינו בכל יום, וכדלת שברחבה, ראה אדה״ז תקיט, ד, לענין דלתות חנויות: אם הוא עשוי לפתוח ולנעול תדיר דהיינו שאינו עשוי לקיום שלא לפתחו רק לעתים רחוקים אלא דרכו לפתוח ולנעול בכל יום. (וראה גם שיג, כא שבנין וסתירת אסור רק כשאינו עשוי ע״מ לסותרו בשבת עצמה. וראה אדה״ז רנט, ז. ויש לחלק). וכ״ה בריטב״א עירובין קא, א ד״ה תני ר״ח בשם ה״ר ישעי׳. ובפסקי הרי״ד שם. (אבל בתוס״ש שיג, ט, הובא בבה״ל ד״ה שאין ובכה״ח לז, כתב בפי׳ ״לזמנים רחוקים״ שבראב״ד (הובא ברא״ש י, טו (הביאו בב״י ובב״ח ובמג״א שם ז. ובמג״א: לעתים רחוקים. וכ״ה בשו״ע אדה״ז תקיט שם. שיג, א. שם ח. שיד, כ שם ג: לימים מרובים) וברשב״א וריטב״א עירובין שם – דהיינו שלושים יום, כדין שמועה רחוקה וברכת הראי׳. וראה גם ברית עולם בונה לג, בשם מנח״ש. ותמוה מה דמות יערוך לנדוננו. ובחוט שני הקשה שלא מסתבר שברחבה נכנס רק פ״א בל׳ יום. אמנם בתוס״ש כ״כ רק כמצדד. וראה או״א בתוס״ש שם שהוא ז״י כדין קשר ש״ק. וכ״כ בשו״ת ויען יוסף א, קמה, ב. וראה לענין אהל בפמ״ג שטו בא״א א. והב״ד הפמ״ג לענין פקק החלון בשו״ת עטרת חכמים א, ו ושבמג״א שיג, ז משמע שהוא יותר מז״י. וראה ארח״ש ט הע׳ ג לחלק. ואכ״מ).

וצ״ע אם צ״ל ממש בכ״י, שהרי ״לזמנים רחוקים״ אינו ההיפך דבכ״י. ועוד שבפקק החלון נתפרש שהיא בגדר אהל עראי לפי שעשוי לפתוח תדיר, אף שמפורש בתוס׳ שבת קכו, ב ד״ה ומדבריהן, שדרך לבטלו לזמן. וראה גם בקצוה״ש קיט בבדה״ש כט שנשאר בצ״ע. ולכאורה כוונתו כנ״ל.

ואפשר שבכ״י לאו דוקא. והכוונה שהוא דבר ושימוש תדירי. ועכ״פ עומד לכך אם יצטרך לפתוח. ול׳ אדה״ז, שאין עשוי ושדרכו וכו׳ – משמע שאינו תלוי במציאות. ויש שכתבו שדלתות חנויות חמור טפי שמכסה כל הכותל (רביד השלחן שיג, ו). או״י שלמעשה המציאות היא שהדרך בדלתות חנויות לפתוח בכ״י. אבל לדינא מותר גם בלא״ה, כל שאינו לעתים רחוקים (פרי הגן שם בשערי הלכה ד).

ובכל אופן, דלת שבמוקצה נראה כמחיצה, אבל בנגר שאינו נראה כעושה מחיצה, סגי בקשירה לחוד.

ולכאורה בנגר דינא הכי, אף כשאינו עשוי לפתוח תדיר. ובשו״ע אדה״ז שם ב, לגבי קנה, מפורש שהוא רק בעשוי להוציאו ולהכניסו תדיר. אבל בריטב״א שם מפורש גם בנגר שצ״ל באופן שסוגרים ופותחים בכ״י.

ואפשר דנדו״ד עדיף גם מפקק, שאינו תוחבה לא בקרקע ולא בכותל. וראה בפמ״ג שם בנוגע לחבר ב׳ חצאי דלת.

וגם אלת״ה, סו״ס נראה דל״ד כלל לנגר וקנה, שהוא רק בדרך תחיבה חיצונית. וכן גם במוט של הנייר טואלט, שהוא רק מחמת לחץ הקפיץ.

וכ״כ בשבו״י יד, ג בשם הגריש״א, שבמחט התפוס בהברגה אסור ובפרט אם הדרך שתשאר יותר מכ״ד שעות. אבל אם מונח ללא תפיסה וחיבור מותר. ובארחות שבת ח, יח משמו, לאיסור במוט לנייר טאולט ושהגרשז״א התיר. אבל שם הע׳ כח בשם הגריש״א להתיר בנדוננו, מחמת שאינו מחובר להבנין. וצ״ע שבנייר טאולט החמיר טפי. ואולי מחמת החיבור ע״י הקפיץ. או שנראה יותר מחובר וחלק מהבנין.

וראה בחוט שני ב, לו, ג, ג – ע׳ רמח – דאזיל בתר איפכא להתיר בכלל במוט של נייר טואלט. ושם ע׳ רנ, במוט של מגבת רק אם הוא רפוי. (אבל ראה מלאכות שבת כהן קובץ בירורים ב ע׳ קפא בשמו להתיר בכל גווני).

ואולי סברתם תלוי׳ אם בדעת בנ״א נחשב כחיבור לבנין – ראה גם ארח״ש בהקדמה שם.

וראה פיה פתחה בחכמה ב, ז, ח ואילך להתיר בכל גווני. וראה משא המלך אברגיל שיג, א למשנ״ב יח אות טז. ועוד שם לס״י אות יד. ושם היקל גם בעשוי ע״י הברגה שבעיני העולם אינו נחשב כצורת מלאכה שאינו חיבור גמור ורק הנחה.

וראה עוד דרך ישראל טופורוביץ שבת ב, מז ואילך. חו״ב יח, יג.

ובשיעורים לבנו, שיעורי שבת א, שיעור ו, החמיר לפי שבעצם תשמישו במחובר. וגרע משאר מילי. וראה גם ארחות שבת שם בהערה. אבל בכ״מ כתבו לחלוק על סברא זו – ראה מגילת ספר לט״ז ו. פיה פתחה בחכמה הערה טו וטז.

וראה בשו״ת שבטי ישראל אייזנברגר ב, ח שהאריך. ושם יא כתב סברא שדינו כדף של תנור שאינו מגוף הבנין, יעו״ש סברתו. ושלפ״ז מותר ע״י גוי. ולכאורה עדיף מינה, דהתם מחובר בטיט. והכא עומד לפתיחה ולסגירה מצ״ע. וראה גם בשו״ת קנה בושם א, כט, ב שדרך בכעי״ז. וצ״ע, דשבק מלפרש שברמ״א שיד, י בד״ז, הציב ציון לסי׳ רנט. ושם ז, כוונתו למה שהביא שם שיש מחמירין שלא לסתור ע״י ישראל אם אפשר ע״י גוי. וכנראה סבר דנדו״ד עדיף.

אלא שבחותמות שבקרקע ודף שבתנור לא נעשה לקיום כלל ועשוי להסירו בשבת, וגם סותר רק סתימת הפתח ולא גוף הבנין – ראה אדה״ז רנט, ז. שיג, כ ואילך. שיד, ט. וראה שבטי ישראל שם מש״כ לחלק. וצ״ע. ובקנה בושם שם מובא שהדרך שמחליפים פעמיים ושלש פעמים ביום.

ונראה שלדעת רוה״פ להתיר סדינים המצויירים לנוי שאינו עשוי למחיצה, אע״פ שקבועים שם, שלכאורה איכא בה מוסיף על הבנין, ובהכרח מחמת שאינו ממהות הבנין – הה״נ בנדו״ד.

ודברי כל האחרונים ששקו״ט בכגון דא – היינו לדעת החזו״א נב, יג, שהחמיר בסדינים לנוי. ושם בדעת המתירים שהוא באופן שעשוי להסירו או שתלה באופן רפוי שנוח להסירו וממילא דרכו להסירו. ואפשר שגם לדידי׳, הכא שאני שאינו מייפה את הבית. ועוד שהדרך להוריד. וראה פיה פתחה בחכמה ז הערה ט בדעתו לגבי שעון על הקיר שמותר.

ובשו״ע אדה״ז תקיח, יז ואילך שאיסור מוסיף על הבנין הוא רק כשמחובר וגם ביטלו לכותל.

וראה בקצוה״ש קכ בבדה״ש ל שלתלות סדינים בנעצים אסור. וראה בפמ״ג בא״א ב. ונשאר בצ״ע.

והנה א׳ מחשובי תלמידי בעל קנה בושם כתב אלינו להעיר בדברי רבו, וזת״ד: בדברי הפוסקים בסימן תקי”ט (מג”א סק”א, שוע”ה סעיף ד’, משנ”ב סק”א) מבואר בפשיטות לגבי תריסי חניות המחוברים לקרקע שיש בהם משום בנין וסתירה גמורה מן התורה, ואף ששם עשויים לפרקו כל יום, וראה בתהל”ד (סימן רנ”ט סק”ח, וסימן שי”ג סוסקי”ז) שהוכיח מכמה ראיות נוספות דמה שהתיר השו”ע בחותמות שבקרקע ודף שבתנור זהו דוקא בכגון התם שאף אם היה עשוי לקיום אין בו איסור סתירה אלא מדרבנן (כיון שהוא חיבור גרוע, לבוש) וכמבואר כן בפירוש בדברי התרוה”ד שממנו מקור דברי השו”ע, שמנמק להדיא טעם ההיתר מחמת כן, אבל כל היכא דהוי חיבור גמור שיש בו איסור סתירה של תורה שוב יש איסור לסותרו אף כשאינו עשוי לקיום, ולפי זה נמצא לכאורה דהנך מתלים של המגבות שמחוברים לקרקע בחיבור גמור לכאורה יש לדון בהם איסור בנין וסתירה מדאורייתא אף כשעשוי לשעה מועטת, ולכה”פ מדרבנן בודאי צריך להיות בזה איסור, עיין בתהל”ד שם, ודברי רבינו צע”ג. עכת״ד.

והנה בדין תריסי חנויות מפורש שבעשוי לפתוח כל יום דינו כאינו מחובר לקרקע. אבל משם גופא מוכח שבמחובר חזק אסור. ולכאו’ מ”ש מכל כיסוי הכלים.

ולהעיר שבמג״א שם א ובמשנ״ב שם א משמע שגם בציר אחד חייב. אבל בשו״ע אדה״ז שם ד, שהוא רק משום גזירה אטו ב׳ צירים. ועכ״פ בב׳ צירים – שכנראה הוא יותר דרך בנין – חייב אף בעשוי לפרקו תדיר.

[וח״א שליט״א כתב אלינו שלפ״ד החזו”א בכיסוי הכלים, שטעם ההיתר הוא שאם יהי׳ אסור לפתוח הוא קלקול הכלי ולכן מותר ולא נחשב לחיבור (ראה בשו״ת מנח״ש א, יא שהובא מכתב החזו״א שאם מוכרח לעצם השימוש מותר. וראה חזו״א נ, ט ד״ה והנה וד״ה והא. וכ״מ קצת בפמ״ג שיג במ״ז ז מחמת שאא״פ להשתמש רק ע״י פירוק והרכבה. וראה ארחות שבת ח הע׳ ד) – נצטרך לומר ששם הי׳ אפשר להכנס ללא פתיחת הציר, ואה”נ אם זה הדרך היחידה להיכנס היה מותר. אבל קשה מאד להעמיס דמיירי באופן שיש דרך אחר להיכנס ולצאת.

ואדאתינן להכי, מצאנו היתר מרווח, במוט שבארון קודש, שאף שאין מסירים את המוט כל יום, מ”מ אם לא יוכלו להוציא את הס”ת נחשב כקלקול הארון שהרי בטל השימוש. וכן בנייר טואלט ובמגבת. וצ”ע].

ונראה שבחיבור צירים גרע טפי, שהוא דרך בנין ממש. ומה״ט גרע מב״י שיג ד״ה ופסק ורמ״א שם ד, בקרשים שיש בהם חקיקה, שבצירים ה״ז כבנין ממש. ובחקיקה מוכחא מילתא שעומד להסיר, או שבחקיקה אינו קבוע בחוזק, וכ״מ בב״י שבחקיקה אין דרך לתקוע. ועצ״ע.

אבל ראה דע״ת שיג, ה בשם גא״י שכתב שבחלון אינו חייב חטאת. ונמצא הוא בשו״ת גור ארי׳ יהודה או״ח קלה שדינו כפתיחת דלת שדרכו בכל ערב ובוקר. וראה שם שח, ט. והובא בכה״ח שח, פג. וראה הלכה ברורה אויערבאך ה. והוא דלא כפשטות הב״י והט״ז שיג, ד.

אבל ראה בפמ״ג שיג במ״ז ד, שבעשוי כעין ציר וחקיקה אפילו לזמן מרובה שרי. ונתקשו בדבריו. ואכ״מ. וראה פמ״ג הערוך שם.

ובדף התנור, ה״ז מחובר בטיט, ולכאורה הוא חיבור חזק. אלא שעשוי לסותרו. וכמדומה בכל הראשונים נזכר רק שעשוי לסותרו ושאינו עשוי לקיום ולא מחמת איכות החיבור – ראה מהר״ם מרוטנובורג פראג נג. ומרדכי שבת כב, תלח, ושם ד, שכב. שו״ת מהרי״ל ס. תרוה״ד סה. שו״ע רנט, ז. שיד, י. וראה אדה״ז רנט, ז. שיד, יט. וראה שם שיג, כ וכא. אלא שיש מהם שביארו שהוא סתירת הפתח ולא גוף הבנין (ראה פירש״י עירובין לה, א ד״ה ובעי). ובכ״מ נזכר רק מה שאינו עשוי לקיום. וכדלקמן. ובתהל״ד רנט, ח שציין כתב ג״כ רק הסברא מחמת שסתירת פתח היא מדרבנן והתירו בעשוי ליומו. וכ״כ שם שיג, יז בסופו.

וראה מג״א שיג, יב לגבי כיסוי כלים שציין להא דדף שבתנור. וראה פמ״ג בא״א שם. וכ״ה בשו״ע אדה״ז שיג, כא, אף שהוא בהברגה ובחוזק.

וגם בלבוש רנט, ז, לא כתב שהוא חיבור גרוע. אבל ראה שם שיד, י. וכ״כ בפמ״ג שיד במ״ז ט והב״ד הלבוש. וראה גם שו״ת אבנ״ז ריא, כג. והנה בפמ״ג כתב שלכן בברזא אסור כנגד השמרים. אבל ראה אדה״ז ו שמותר כנגד השמרים אם א״ע לקיום. וראה מזה בקצוה״ש קיט בבדה״ש ז.

ונראה שעיקר כוונת כת״ר שרק בדרבנן התירו באינו עשוי לקיום. ולכאורה כ״מ גם בשו״ע אדה״ז שיד, יט גבי חותמות שבקרקע שבאינה עשוי׳ בקיום כלל אסור בסובבת על צירה ושומט הציר מחורו. וכדלעיל שיג, יז. וצ״ע דלכאורה ה״ז גם פיתחא בעלמא. ונתקשה בזה בתהל״ד יג, יג.

אמנם בכלי של פרקים כתב אדה״ז שבאינו עשוי לקיום כלל כתב אדה״ז שמותר – ראה שיג, כ וכא. וכן בכה״ח סז הב״ד אדה״ז להתיר בא״ע לקיום. וכ״כ כאדה״ז בערוה״ש שם. ומשמע שהיתר א״ע לקיום הוא גם בגוף הבנין. וכ״מ במג״א הנ״ל שם יב.

וראה גם אדה״ז שיד, יט, שלא הביא כלל הסברא דפיתחא בעלמא, רק מחמת שאינו עשוי לקיום. והתם לא קאי בכלים אלא בקרקע. וגם בערוה״ש שיד, כא משמע שאינו בונה וסותר בדף תנור מחמת שאינו לקיום ליום אחד. ונתקשו בזה בכ״מ – ראה תהל״ד שיג, יז. קצוה״ש בבדה״ש יא. וראה מנח״י ומהרש״ג דלקמן.

גם בשו״ת חת״ס או״ח א, עב מוכח שבנין לשעה אינו בנין גם בקרקע. וכן גם בתפא״י כלכלת שבת בונה. גם בשו״ת מהרש״ם ו, יג התיר בבנין לסותרו כשעשוי לסתור בו ביומו. וראה דע״ת שא, מ. שו״ת יחו״ד ב, נו. חלקת יעקב ג, קיג. [ובגוף דין בנין לשעה שאינו בנין – ראה גם מגילת ספר על הסמ״ג ל״ת יא. פתה״ד ג, שטו. עתים לבינה על ס׳ העתים ע׳ שמו. וראה שו״ת שומ רביעאה ג, כה].

ובקצוה״ש כתב ליישב, שבהברגה שאין בו שבירה עדיף (כ״נ בכוונתו במש״כ לחלק בין סתירת בנין שסותר ומשבר הפרקים לסתירת פרקים של כלי שאינו משבר כלום. וצ״ע בשו״ת צי״א יג, ל, ד, שהשיא הדברים לכוונה אחרת, שהחילוק הוא בין בנין בכלים לקרקע, ובקרקע הותר רק בדלת בור ופתח תנור. ועצ״ע לדבריו במה שבשו״ע אדה״ז שיד, ט לא נזכר שההיתר מחמת שהוא פיתחא בעלמא. וגם בדברי קצוה״ש לא מצינו ישוב ברור לדבר). וכן מצינו בשו״ת אבנ״ז או״ח ריא שבנין לשעה דומיא דמשכן שהוא בלא מסמר וטיט מותר. [ובגוף הסברא כשאינו דרך שבירה – ראה מרדכי עירובין ג, תפח. ב״ח תקיט, ב. מג״א שיד, י].

וראה שו״ת מהרש״ג א, נז, ומנח״י ד, קכב שבדיוק דברי התרוה״ד שדימה לקושר, והביא שבקושר יש ג׳ חילוקים, שבאמת גם בדאורייתא אינו עשוי לקיום כלל מותר. וצ״ע להלום דבריהם עם פשטות דברי תרוה״ד, שההיתר מחמת פיתחא בעלמא. אלא שתלו דבריהם בלשונו שכתב בין הדברים ״וכש״כ לענין דרבנן״, דמשמע שגם בדאורייתא אפשר להתיר בא״ע לקיום כלל. כן צ״ע להלום הדברים עם דברי אדה״ז רנט שם.

ואולי בסי׳ שיג נקט כסברת המרדכי שם כב, תלח, שלא הזכיר הטעם דפיתחא בעלמא (משא״כ שם ד, שכב), דס״ל שבאינו עשוי לקיום הותר גם בבנין גופא. וראה שו״ת מהרש״ג שם ומנח״י שם שבשו״ע ובמפרשים לא הביאו הסברא שבתה״ד דפיתחא בעלמא שאני.

ויש שכתבו דפיתחא בעלמא ואינו עשוי לקיום היינו הך, שבדלת מצ״ע אינו עומד להתקיים. וכן בכל דבר שניכר שאינו לקיום, ואי״ז תלוי אם כוונתו לקיום אלא אם עשוי לכך.

[ובשו״ת מהרש״ג שם הקשה, לאידך, מחלון שהוא רק סתירת דלת שבט״ז שיג, ה ובמגא שח, כב שהוא דאורייתא. אבל בתהל״ד שיג, יז דהתם חיבור טוב הוא ושאני].

והא דמרכיב קנה של סיידין פטור אבל אסור, אף שצריך לחזור ולפרקו תמיד (שבת מז, א ובפירש״י) – אינו עשוי לסותרו באותו שבת. ולהעיר, שבריטב״א שם מבואר שגם בתוקע בחוזק הוא רק דרבנן כיון שדרכו לפרקו תמיד). ועוד כמה ישובים – ראה מה שאסף כעמיד גורנה בכנישתא דבי רב שיג, כ בתוספת ביאור ע׳ תרצד ואילך. וראה שם תרצא בגוף הענין.

כן צלה״ב במחזיר מטה של טרסיים שחייב חטאת אף שדרך לפורקו. וראה תוס׳ ירושלים שיג, שהקשה כן על החת״ס. וראה גם דע״ת שטו, א.

וראה מנח״י שם שעשוי׳ להתקיים הרבה. ובאבנ״ז שם, דמטה שאני שהוא מעשה אומן. וכ״כ בשו״ת יבי״א או״ח ג, כא, ו בדעת אדה״ז. (ואף שכתב אדה״ז שיג, כא בכיסויי כלים שמהדקים אותם בחוזק מאד, ועכ״ז מותר כשא״ע לקיום כלל (שבשרויף נחשב חיבור גמור דאורייתא, וגדר ״גבורה ואומנות״ (אדה״ז שיג, כ. תקיט, ה) תלוי בתוצאה, ש״מהודק ותקוע בחוזק״ (שיג שם) באופן ״שלא יוכל עוד לצאת משם״ (שם יד. ובפי׳ פתחה בחכמה יד הע׳ ד לפי שבד״כ תלוי בגבורה), והותר רק מחמת שא״ע לקיום. וכ״מ במג״א יב. משנ״ב בשעה״צ לב. שם. תקיט בשעה״צ יב. וראה שו״ת מנח״ש א, ט. וצ״ע בשו״ת מנח״י שם שבשרויף אינו בכלל גבורה ואומנות) – שכשאינו צריך אומן ממש, שאני).

ואקוה שבזה נתיישבו דברי רבו בעל קנה בושם דשבקי׳ לחסידותי׳ והעלה בכוחא דהיתרא להקל.

 

 

#43660