השכמה בערב שבת להכין צרכי שבת

 

שאלה:

ראיתי באיזה ספר שיצא לאור לאחרונה שיש חיוב בערב שבת להתחיל להכין צרכי שבת מעלות השחר, או על כל פנים לפני סוף זמן קריאת שמע. וכתב שם, שלכמה דעות הוא חיוב מן התורה.

ולא ראיתי נזהרים בזה. האם נכון?

 

מענה:

חובה להכין צרכי שבת. וי״א שהוא מדאורייתא. וחובת הגוף היא להתעסק בזה בעצמו, לעשות שום דבר מצרכי השבת בעצמו שזהו כבודו של שבת. ודי בדבר אחד בלבד.

עוד אמרו חכמים שיש להשכים לטרוח ולהכין צרכי שבת, והיינו בבוקר דוקא. אלא שדבר זה להשכים להכין צרכי שבת אינו חובה גמורה. ולגבי מצות ההשכמה יכול לסמוך על אחרים. ואם כבר קנה לשבת לפני יום ששי, אינו צריך להשכים ביום ששי.

 

מקורות:

שקו״ט (ראה פמ״ג רנ במ״ז א. בה״ל ד״ה ישכים. ועוד) בזמן ההשכמה אם הוא בבוקר ממש (ראה פתה״ד רנ, א, בעלוה״ש או עכ״פ מהנה״ח. ולהעיר מפנים יפות בשלח, שליקטו המן בעלוה״ש. ובא״ר רעא, יז קודם זריחת השמש. וצ״ע מברכות כז, א דמשמע שהתחילו מהנה״ח ולקטו עד סוף ג׳ שעות. אבל בירושלמי ברכות א, א ובפני משה שם ד״ה תני. משמע שליקטו מעלוה״ש. ובלקט יושר ע׳׳ 47: קודם אור הבוקר. ולהעיר מדברי יחזקאל וישב משינאווא עה״פ ויהי יוסף, בסיפור עם הבעש״ט, מאשמורת הבוקר. ואפשר שבהשכים לפנות בוקר ומכין אז ש״ד, דמינכרא שהוא לכבוד שבת. ובלא״ה ראה לקמן שאפשר גם לפני יום הששי), או לפני ג׳ שעות (ולהעיר מספרי בהעלותך, שהיו קורין ק״ש ומתפללין ויוצא לפתח ביתו ומלקט וכו׳. והנה השיעור דג׳ שעות – כ״ה בבה״ל שם. אבל בפמ״ג שם: ד׳ שעות. ובבה״ל כתב שהיא ט״ס. והעירו מירושלמי ברכות ד, א שגם במן הוא עד ד׳ שעות. וראה פני משה שם. וראה גם בבא״ח שב״ לך א. גם ג׳ פרסאות שאסור לילך בע״ש הם מתחילת היום (רמב״ם שבת ל, יא), והטעם משום הכנת צרכי שבת. והוא יותר מג׳ שעות על היום. ולכאורה קצת ראי׳ מהשקו״ט בחשש שיעבור זמן תפלה בקונה צרכי שבת בהשכמה, שהרי זמן תפלה עד ד׳ שעות, וכבר עבר זמנו. ואי משום הא לא איריא, שהכוונה שמתוך ההתעסקות בקני׳ אתא לאימשוכי וישתהה אח״כ. ויש שכתבו שכיון שצריך להשכים – ממילא צ״ל לפני סוף ד׳ שעות, שעה אח״כ לפני׳. וא״צ להגיע לזה, שבבבלי בברכות שם מפורש דהיינו עד ג׳ שעות. ולהעיר משבות יהודה למכילתא בשלח ריש פ׳ ד ד״ה בזעת, שכיון שנלקט רק תוך ג׳ שעות דוחקים עצמן ומזיעים. וראה חרדים שפי׳ בירושלמי כבבבלי. ולא משום ל׳ ישכים מוכחא מילתא (אף שבבה״ל שם נחית ג״כ לכך), דבשלמא בלשון הקרא (ראה גם בה״ל שם) ״השכמה״ – היינו לפני סוף הבוקר, אבל אין לנו להכריח בלישנא דגמרא הכי, ושפיר מתפרש כאן על עצם הענין שעושה בבוקר. וכמפורש במקור הדבר שהבאה בהשכמה היתה דכתיב וילקטו אותו בבוקר). והעיקר – שהוא עד ג׳ שעות.

והנה, לסברת המשנ״ב רנ בבה״ל ד״ה ישכים, שאפשר שגם השכמה היא מה״ת – לכאורה צ״ע במה שיש שאין נזהרים להשכים להכין צרכי שבת בבוקר, או עכ״פ לפני ג׳ שעות, שלכאורה מבטל מ״ע דאורייתא לכמה דעות, ועכ״פ מצוה דרבנן.

[והנה אדה״ז השמיט דברי סדה״י הנהגת והכנת יום הששי, שהביא מג״א שם רנא, ו, שהיא דאורייתא. וכתב רק הטעם דהקדמת קניית צרכי שבת מחמת שהיא מצוה עוברת. ובלשון אדה״ז בקו״א ב, שכבוד שבת היא מצוה בפ״ע למר מה״ת ולמר מד״ק (והן ב׳ הדעות שם רמב, א) – י״ל דהיינו גוף מצות כבוד שבת אבל ההתעסקות בהכנה לכבוד שבת היא דרבנן. ואפשר שהשמיט מחמת שתלוי ב׳ הדעות].

והנה, בפמ״ג שם במ״ז א ״אם אפשר״. והיינו שגם להב״י וט״ז שהביאו ילפותא דהתנחומא (הובא בשבה״ל נה) שאין והי׳ אלא מיד, אי״ז רק אם אפשר. [וראיתי למי שכתב (קובץ שואל ומשיב יב, נג – ע׳ שדמ) לגרוס בפמ״ג ״אם אא״פ״, שכשאא״פ לקנות אחר התפלה יקנה קודם. וסרו הקושיות על הפמ״ג].

ומצינו בבה״ל שם שכתב לגבי ההשכמה בבוקר ממש, שאין נזהרים ומתפללים תחילה, ושאפשר שסומך כל אחד על אנשי ביתו שמכינים תיכף כשקמים צרכי שבת (וראה שם בשעה״צ א, שאין ליכנס לישיבה כשאין לו מי שיכין עבורו בביתו). אבל כשאין לו מיד שיכין עבורו אפשר דאה״נ שצריך להשכים קודם ק״ש ותפלה. (אלא שנראה שלדינא לא נקט כך, ושהעיקר שיהא קודם ג׳ שעות).

ועצ״ע, שלדעת אדה״ז שם ד, חובת הגוף היא, והאריך בקו״א שם ב. ושם נקט שגם חובה גמורה היא ולא מצוה בעלמא. והדרא קושיא לדוכתה במה שאין נזהרים בזה.

ומ״מ אפשר שגם אליבא דאדה״ז – ההשכמה אינה חובה גמורה. (ולמשנ״ב בבה״ל ד״ה ישתדל, גם ההכנה בעצמו לאו חיוב גמור אלא כעין חובה. ובערוה״ש ג, שהוא הידור מצוה). ובסדה״י ערב שבת וכן בסידור יעב״ץ במקומו משמע שכל מצות השכמה רק משום זריזין. וכן נמצא בפסקי ריא״ז שבת טז, ב אות יג. (אמנם, אפשר בכוונתו שמצד זריזין יקדים גם לפני יום ששי. ולא נהירא. גם אפשר שכוונתו להזדרז בבוקר גופא). וראה תורת חיים סופר רנ, א שלכן הושמט ברמב״ם. (וראה בה״ל סד״ה ישכים – באו״א). אבל עיי״ש שדחה, דא״כ מדוע איצטריך ילפותא דוהי׳ ביום הששי, ולא סגי בדין זריזין. (ולכאו׳ תלוי בגדר זריזין אם הוא בשיעור ג׳ שעות או עד חצות). וי״ל שקרא דוהי׳ מלמדנו שא״צ להקדים לפני יום ששי. או יתר על כן, שגם אין לו להקדים אז. וראה לקמן. ועוד דקמ״ל שגם בהכשר והכנה שייך זריזות. ובפסקי ריא״ז משמע קצת, דקרא אתא לגוף הדין להכין בששי, ומשום זריזין – מקדים בבוקר. אבל בשאר הראשונים לא פירשו כך.

[ובשיעורי הגריש״א שבת, הובא במסביב לשולחן גל׳ תעה, חידש שאם לא השכים, לא קיים עיקר המצוה. והוא מחודש. ובס׳ מילי דשמעתתא פישר שבת רנ, א – ע׳ שמ – אזיל בתר איפכא שמיש איחר לא ביטל עצם המצוה רק דין הזריזות. והכריח כן גם מזה שמותר ללמוד ולאכול קודם שעוסק בהכנת צרכי שבת].

וגם ממשמעות הדברים שכתבו הפוסקים דמצות הכנת צרכי שבת היא מצוה עוברת בודאי לפי שאח״כ לא ימצא לקנות, ולא מחמת שמבטל חובת השכמה, וכן במקום שאח״כ לא ימצא לקנות אין לו לקבוע לימודו בבוקר, אבל אל״ה מותר לקבוע לימודו אז – משמע שאינה חובה גמורה. וכן אינו מבטל ת״ת דרבים לפי שאינה עוברת לגמרי (כ״ה בסדה״י) אא״כ בדבר שאין לו קצבה.

עוד נראה בישוב אותם שאין נזהרים, שלגבי דין השכמה, לכו״ע אפשר לסמוך על בני ביתו. והכי מסתברא, שהחובה לעשות בעצמו הוא מחמת כבוד השבת, שלענין זה אינו מועיל שליח, כאריכות אדה״ז בקו״א שם. אבל חובת השכמה היא מדין והכינו, והיינו רק התוצאה שיהיו צרכי שבת מוכנים, ויכול לקיים ד״ז ע״י אחרים. וצע״ק במשמעות סדה״י. וראה קובץ הלכות קמינצקי שבת א, א הז׳ כ. וקצת ראי׳ מזה שביש לו מי שיכין לו א״צ למעט מלימודו (כבשכנה״ג רנ בהגה״ט, הביאו בעו״ש סוסי׳ רנא. והובא בשו״ע אדה״ז רנ, ב). והרי מ״מ עלי׳ דידי׳ רמיא חיובא להתעסק בעצמו.

ואף שבדבר אחד סגי (ודבר אחד – היינו מה שיש להם עונג טפי. ושייך יותר למאכלים ולא לקנייתם. אבל נזכר גם תיקון הבית. ובאר׳ח הל׳ ע״ש א נזכר רק להתעסק בסעודת שבת) – הרי המצוה זמנה בבוקר דוקא, ואיך ימשיך חוק לימודו ללא שינוי כשזמנה עובר. ועכצ״ל שיקיים חובתו בדבר אחד באיזה שעה ביום שיהי׳.

וראי׳ ממלמדי תינוקות שמבטלים בע״ש רק בסוף היום (רמב״ם ת״ת ב, ב). ובהכרח שמתעסקים בהכנת צרכי שבת רק אז.

ועוד ראי׳ דרב הונא מדליק שרגי. והרי הדלקת נרות צ״ל רק אחרי פלה״מ. ולכאורה קאי על נרות למצות נר שבת (ראה מהרש״א בחדא״ג. הגהות יעב״ץ. בן יהוידע. ועוד. ואף שי״מ שהדליק הנרות שאינן של מצוה (ראה מהרש״ל. תוס״ש רסג, ז. כרם שלמה שם ג. שו״ת שיח יצחק וייס קלד) – לא נהירא למי ר שהדליק בהשכמה ונשארו דלוקים במשך כל היום). וראה זה פלא שבטושו״ע ודאדה״ז הושמט דוגמא הנ״ל מר״ה. אבל הובא ברמב״ם שבת ל, ו.

וכ״כ בחוט שני א, ד, א, ע׳ נו שדין השכמה תלוי במי שמוטל עליו ואחראי לכך, ושרק מצות הכנה מוטלת על כאו״א.

וצ״ע, שבכ״מ גם בני הבית אין נזהרים להשכים כ״כ, גם לא קודם ג׳ שעות.

ובשם הגרח״ק – באליבא דהלכתא חוברת מד ע׳ פה, שגם כשאין ב״ב משכימים אינו מוכרח שמחוייב בעצמו להשכים לזה.

ועדיין אינו מיישב הנהגת בני הבית.

ואולי סומכים על מה שקונים ביום חמישי. וכ״מ בכנה״ג רנ, והובא במג״א רנא, ו שבהכין ביום ה׳ יכול ללמוד כדרכו. (וראה פי׳ ר״ש משאנץ וראב״ד לתו״כ ר״פ בחוקותי דמשמע שמצות הכנה מקיים גם בחמישי. והובא בשו״ת עמודי אש ה, יח. והביא גם מרוקח ל, בשם המכילתא: מכאן שיכין לערב שבת. והיינו לפני יום ששי. וכנ״ל, יתכן לפרש גם בפסקי ריא״ז שמצד זריזין מכין גם לפני יום ששי. וכן מפורש בשל״ה ריש מס׳ שבת שעדיף בחמישי משום זריזין. וראה גם קרבן שבת א, ו. וכ״נ ממש״כ הפוסקים בחל יו״ט בחמישי וששי, דלא מהני עירוב תבשילין להתיר להכין בחמישי מכמה טעמים. ולא אתא עלה מחמת דין הכנה שהוא רק בששי. אבל בחי׳ הר״ן ונמוק״י שבת שם משמע שאין להכין אפי׳ בליל ששי. והובא לעניננו בנחמד למראה לירושלמי ב״ק ג, ז – יג, ג. ואולי כוונתם רק שאין חובת הכנה אז. אבל ראה ראבי״ה א, קצז- ע׳ רמח שבחמישי לא מינכרא שהוא לכבוד שבת. וכ״ד סדה״י דיני הכנסת יום ששי לגבי צרכי אכילה. וכ״כ ברכות המים רנ. הוא וכסברת ראבי״ה. וראה גם הגהות שו״מ לשו״ע רנ. ואכ״מ עוד). ובמשנ״ב שם ט, שבהכין ביום ה׳ צריך רק לתקן איזה דבר. וראה בקובץ הנ״ל בשם הגרח״ק שנסתפק אם בהכנה ביום ה׳ פטור מהשכמה בע״ש. וראה מילי דשמעתתא שם.

[אמנם יש שר״ל בטעם דבר ההשמטה ברמב״ם בדין ההשכמה, דאיהו אזיל לב״ה, ולב״ש שמכין מאחד בשבת לשבת – אצ״ל ביום ששי דוקא. אבל לפ״ז מזה שהובא בשו״ע ונו״כ משמע שגם לדידן דקייל״ן שיותר טוב לעשות כב״ש, צריך להכין שוב עוד פעם ביום ששי. וראה משמרת מועד כבוד שבת א. אלא שדבריהם אינם מוכרחים. ועוד שגם לב״ש כשלא הכין לפנ״ז יש לו להשכים].

גם נראה פשוט שלענין דין השכמה גופא סגי בדבר אחד בלבד, וא״צ שכל צרכיו יהיו מוכנים, כדמוכח מזה שהפוסקים דנו רק לענין קני׳. והיינו שיצאו בהשכמה לקנות, והכינו מה שקנו במשך היום. ול׳ הגמ׳: לעולם ישכים להוצאת שבת. וכן בתנחומא בשלח, הובא בב״י בשם שבה״ל נה, שישכים ויוציא משחרית. ובפירש״י שבת קיז, ב: לטרוח ולזמן הוצאת שבת – ולא פי׳ כוונתו. ובטושו״ע ובשו״ע אדה״ז לטרוח ולהכין צרכי שבת.

אלא שבמן לקטו המן בבוקר, אבל קרא דוהכינו קאי על הכנת המן והבישול, שהכנה דומיא דהבאה. ובפרישה רנ, א, משמע דקאי על הכנת כל צרכי שבת. (ולהעיר גם תקנת עזרא שתהא משכמת ואופה, למ״ד דקאי בע״ש). ובחי׳ הב״ח שבת שם, נזכר הן השכמה להביאם לביתו והן כשכבר הובאו בביתו לתקנם. אבל אפשר דכייל ב׳ האופנים, ובחדא מינייהו סגי. (וצ״ב טובא במש״כ שם שכשעדיין לא הובאו לביתו מהחנווני לא סגי שישכים לזמן שיפתחו החנויות, וצריך להשכים בבוקר. וצ״ע השכמה זו כשהחנויות סגורות מה טיבה, שאין בזה תועלת כשלעצמה. ואולי הכוונה להשכים ממטלו שיהא מוכן לכך.

אבל בפי׳ רבינו פרחי׳ שיהי׳ זריז בתיקון כספים שיוציאם לכבוד שבת. ומשמע יתירה מזו, שפי׳ בגמרא גופא שאין הכוונה כלל להשכמה ממש. וצ״ע השייכות לקרא דוהי׳ סיום ההשי. ובפי׳ מבית מדרשו של רבינו פרחי׳ פי׳: שיהי׳ זריז להביא צרכי שבת.

ומצינו בשכנה״ג רסב, ד ובשו״ת ויקרא אברהם קכא, ג שכיבוד הבית ותיקון השולחן הוא סמוך לערב. כן להעיר, שמי שהכין בהשכמה מצוה שיוסיף בין השמשות. ומוכח שייך שיהא בגדר הוספה גם אחרי שהכין. ונמצא שאינו מכין הכל בהשכמה. אבל בבית ארזים רנ, ו מפרש להש שגם אחרי שגמר הכנותיו בשלימות יטרח למצוא חסרון. אולם ראה בא״ח ש״ב לך ג ע״ד מנהג אביו, שאינו כפי׳ בית ארזים.

גם בחדא״ג מהרש״א פסחים נ, ב, דלא עביד במעלי שבתא כל היום מחמת הכנת צרכי שבת, אלא שמתחיל בהשכמה.

 

 

#43734