נצרך לנקביו והגיע זמן קריאת שמע

 

שאלה:

מעשה שהיה בבחור שהתעורר מאוחר מאוד בדקה האחרונה לפני שעובר זמן ק”ש. הבחור צריך לשירותים בדחיפות. האם יאמר לפחות פסוק ראשון של ק”ש, או שילך קודם לעשות צרכיו ויפסיד מצות ק”ש מהתורה. וא”ל רב אחד שלא יקרא, שהעמידו דבריהם גם במקום ביטול מצות עשה מן התורה.

מענה:

יקרא פסוק ראשון לפחות, שלא לעבור על זמן קריאת שמע.

 

מקורות:

הנה בערוה״ש צב, א, כתב, שאפילו יעבור זמן ק”ש אסור לו להתפלל כשנצרך לנקביו הגדולים. והביאו באשי ישראל פפויפר י, י.

ולדידי, תמוה הדבר, דלדידן בל תשקצו מדרבנן (כהכרעת רוה”פ) ונדחה מפני כבוד הבריות, כגון במלמד תורה לרבים. ובשו״ת תרוה״ד טז, שמחמת כיסופא וזילותא למיזל לצורכיהן מקמיה דרבינו לא חשו לאיסור בל תשקצו.

ובקטנים, בלא”ה איכא למ”ד דליכא ב”ת, ראה שו”ע אדה”ז במהדו”ב ג, יא. סידור סוף הלכות תפלין. (ונתחבטו במקור הענין. ולהעיר שבבורות מד, ב לא נזכר כלל לענין זה ב”ת. ראה ירושלמי ברכות ב, ג. מגילה א, ט. מור וקציעה או״ח ג. שו״ת הלק״ט ב, עט. וראה ברית עולם לס״ח קכז. יפה ללב א, ג, נא. ולהעיר מרא״ש עירובין ד, א, והובא לדינא בשו״ע או״ח תו, והוא לענין אחר. אבל שם כתב ד״הכי מוכח בכולי גמרא״. והעיר מד”ז בא”ר צב, ב בסופו. וראה מאירי ברכות כג, א, לגבי תפלתו תועבה, דשאני מ״ר שסבור שיכול לעמוד בכך וכאנוס הוא. וראה עה”ג בשו”ע אדה”ז שנזכר לעיין בקו”א, וכן בסי’ צב לענין תפלתו תועבה, שבקטנים אינו כן, נזכר לעיין בקו”א. ולא הגיע לידינו).

ואם משום האיסור להתפלל ולקרוא ק”ש כשנצרך לנקביו – ג”ז דרבנן. ובערוה״ש הוא לשיטתו, שם ה, שלקרות ולהתפלל הוא מה”ת. אלא שכ״כ מד״ע ובדרך חידוש (״נראה לי״). ולא הביא שום מקור או ראי׳. אבל לא קייל״ן הכי, ראה מג״א צב, ב. אדה״ז שם ב. משנ״ב שם ז (ואף דקאי בדין ב״ת, ולא בהאיסור להתפלל וללמוד בנצרך לנקביו הרי הזכיר להתיר לדרוש בתורה. ואי איסור תורה הוא – מהו ההיתר). וכן מפורש בבה״ל רסי׳ צב, דלכאורה איסור הנצרך לנקביו לתפלה הוא ג״כ רק איסור דרבנן. וכן משמע להדיא בשו״ת הרשב״א א, קלא שרק כנגד העמוד הוא מה״ת. וכן בחי׳ הרשב״א ברכות כג. א ד״ה אלא. וראה בירור הלכה צב ד״ה האיסור, שהביא ראיות דלא כדברי ערוה״ש. [וגם בזה, בקטנים עדיף, דקייל”ן שאינו חוזר ומתפלל].

ועוד, שבדיעבד יצא ק״ש, כמ״ש הפמ״ג, הביאו במשנ”ב צב, ו, לדינא. והוא בפמ״ג צב במ״ז בהקדמה, וכן במ״ז סוסי׳ צא, שאפשר להקל בק״ש ושאר ברכות בדיעבד. (אבל בפמ”ג קפה במ״ז ב, כתב שחוזר בדיעבד. וראה בה״ל דלקמן). וכ״פ בחיי״א ג, ה. קיצור שו״ע יב, ג. והביאו בחסל״א צב, א בהגהות בהמ״ח. כה״ח מב, ג. פאר עץ חיים ב, כב.

ובמשנ”ב שם שכ״ה ברמב״ן. וכ״ה בבה״ל שם ד״ה אפילו בד״ת. ושם גם לענין ברכהמ״ז. ואף דמשמע שכוונתו דלרמב״ן הוא רק בדיעבד – לא מצינו כך במלחמות. (ואדרבה, בטעם שתפלתו תועבה אמרו כיון שחטא, וברמב״ן ממש״כ בנוגע לברכות במקום הטינופת שכיון שדבר ברור שאין ברכה כנגד צואה למה לא נאמר אף דיעבד וכו׳ – משמע שלגבי נצרך לנקביו בק״ש שהתרנו בדיעבד, הה״נ שמותר לכתחילה. וי״ל דשאני נצרך לנקביו, שדין תפלתו תועבה אינו כבצואה מחמת שחטא, אלא מחמת שתפלתו מצ״ע אינה עולה לו, וכדמוכח מיכול להעמיד עצמו עד פרסה וכו׳). ולא מסתבר לפרש כך במשנ״ב. ונראה יותר בכוונת המשנ”ב, שכיון שמצינו ברמב״ן להתיר, אפשר לסמוך על כך בדיעבד. וראה מה שנדחק בס׳ אהלה של תורה ברכות (כולל יששכר באהליך) ע׳ מב ואילך. (ואכן גם בנוגע לשכור, כתב ברמ״א צט, א, שאסור בק״ש, ואילו ברמב״ן כתב, הביאו במשנ״ב שם ח, שמותר בק״ש. אמנם, ממש״כ ברמ״א צט, א שדין ק״ש כדין תפלה לענין שכור אין ראי׳ לדין נצרך לנקביו, שאסור בק״ש, דמאי שיאטי׳ דדין שכור לנצרך לנקביו. וגם בשכור כמה חולקים. ותדע דקייל״ן שאפשר לברך שאר ברכות כשהוא שכור. ואילו בנצרך לנקביו קייל״ן – לרבינו שמחה ודעמי׳ – שאסור בשאר ברכות, וכדלקמן. ובפרטיות, שטעם נצרך לנקביו משום דברים החופזין, ולא שייך בק״ש. ואילו שכור היינו משום בזיון).

ולא גרע ביטול מ״ע מבדיעבד, שכל שיצא בדיעבד, שעהד״ח כדיעבד דמי.

ואפשר, שגם בערוה״ש שיגרא דלישנא הוא, וכוונתו לזמן תפלה ולא לזמן ק”ש. וע״ד מש״כ במשנ״ב פ, ג, בשם מגן גבורים בלשון הטושו”ע שם.

ובסידור רבינו כתב, שלא העמידו איסור ב״ת אפילו במקום הפסק בפסוד”ז. כן מצינו שהתירו כשהתחיל בהיתר. ומסתבר לפ״ז, שלא החמירו עליו לבטלו מזמן ק״ש דאורייתא. ולכמה דעות, בכלל ליכא איסור נצרך לנקביו בק״ש, כדלקמן.

ולהעיר מחולי המטפטף מ״ר לאונסו, דלא אתי דרבנן ודחי לחיוב דאורייתא.

וחילא דידן, ממה שתמהו הפוסקים במש״כ בטושו״ע פ, לאסור לומר שמע אם אינו יכול להעמיד עצמו מלהפיח, שאיך נבטל זמן ק״ש. ובמור וקציעה שם, דמנא להו לבטולי עשה דאורייתא דק״ש בזמנה מחמת ריח רע שאין לו עיקר שאינו אלא מדרבנן. וכולם ראו גם תמהו להחמיר כולי האי בק״ש דאורייתא, ושבשו״ת הרא״ש ד, א נזכר רק תפלה. וראה בארוכה בשו״ע אדה״ז פ, א, שבתפלה אנוס שגנאי גדול הוא בתפלה כשעומד לפני המלך. ושם ג, שק״ש צ”ל בזמנה אפילו בלא גוף נקי, שאינו נקרא מדבר לפני המלך אלא כשעומד בתפלת י״ח. ומינה לעניננו, שבמקום איסור דרבנן לחד מ״ד, אין לנו לבטל מצות ק״ש בזמנה. וראה לקמן. (ואל תשיבני, ממש״כ בקו״א שם ב, שהיאך יבטל מ״ע דאורייתא מחשש שלא נזכר בגמרא ושום פוסק, ושלפ״ז בנדו״ד, שנזכר ברבינו שמחה כדלקמן, אפשר לבטל – דגופא דעובדא הכי הוה, שנדון הנ״ל לא נזכר בשום מקום. ולכאורה הסברא אומרת דהה״נ במי שאינו יכול להעמיד עצמו מלצאת לנקביו, זולת שרבינו שמחה החמיר והרמ״א הביאו לדינא. ועכ״פ עצם היסוד בכיו״ב לחלק בין ק״ש לתפלה מוסכם לדינא. אלא שבשו״ע אדה״ז ומשנ״ב מפרשים שבמי שאינו יכול להעמיד עצמו, החסרון הוא גופא והוא גנאי גדול בתפלה, משא״כ בק״ש. אבל בנצרך לנקביו ואינו יכול להעמיד עצמו החסרון אינו ביציאת נקביו אלא שגופו משוקץ. וק״ל. ואף דאיכא ריח רע שאין לו עיקר, שאסור דרבנן, אולי הכוונה שמפסיק בשעת הריח ומ״מ גנאי הוא. ול״מ כן במשנ״ב פ, ג. ולעיל עט, ל כתב במשנ״ב שהוא דרבנן והקלו משום ביטול תורה. ולהלן פ, ד שבאמת אסור מדרבנן אלא שאינו דוחה ק״ש דאורייתא).

ולהעיר מא״ר סוסי׳ רכז, בנצרך לנקביו ושמע קול רעם שלא לבטל הברכה, וכדלקמן. (אבל במשנ״ב שם י, העתיק באופן שאי״ב ב״ת. וראה לקמן מזה).

וצע״ק ממשנ״ב ב, יג, שחלילה לאחר זמן ק״ש כשבדק עצמו. ומשמע דבלא״ה יאחר. ויל״ד. ובפרט, שבלא״ה צ״ב מש״כ שלא יאמר זמן תק״ש או תפלה בציבור, דהא אפילו׳ אם יאחר זמן תפלה פטור מלבדוק נקביו, כמ״ש המשנ״ב צב, ו. וראה שיח הלכה שטרנפלד שנתקשה בזה וכנראה שכוונתו לק״ש בברכותי׳ בזמנה (אבל, בערוה״ש ב, יא, אפ״ל דלשיטתו קאי).

וראה גם בכסא אליהו פ, במי שאינו יכול להעמיד עצמו מלהפיח, שהאריך בדבר, דל”ש למימר שתדחה מצות ק”ש.

אמנם מצינו מפורש בס׳ המחלוקת לבעל שלה״ג בס׳ הפשוטים הל’ ק״ש מא, שהקשה על הטור שהעתיק מהרא״ש בלשון, דמיירי שיעבור זמן ק”ש מחמת הפחה, דהא ק״ש דאורייתא. אבל הוא עצמו כתב שאם אינו יוכל להעמיד נקביו לא יקרא ק״ש אפי׳ שיעבור זמן ק״ש. וברור שק״ש כאן אינו שיגרא דלישנא. ועכ”ז, כתב דהיינו כשאינו יכול להעמיד עצמו עד זמן תשלום ק”ש. ועוד, שטעמו ונימוקו עמו, “כיון דמ”מ לא תיקן בקריאתו כלום דהא קיימא לן הנצרך לנקביו והתפלל תפלתו תועבה וחוזר להתפלל ולקרות א”כ הוי קריאתו זאת כאילו לא קרא”. וא”כ, לדינא שבדיעבד יצא ק”ש, שפיר יקרא.

גם מצינו בבה״ל סוסי׳ עו, שבמקום מטונף מוטב שלא יתפלל מחמת שהוא איסור תורה. ומשמע שבאיסור דרבנן לא אמרינן הכי. ולהעיר גם מסברת שו”ת יד אליהו יד, להתיר להתפלל במקום מטונף מצד עדל״ת, אלא שתמהו עליו. וראה אצלנו 39405.

והנה, האיסור לומר ד״ת כשגופו משוקץ לא מצינו בגמרא. גם הרמב״ם ורי״ף ורא״ש לא הביאו. וברמב״ם תפלה ד, א, ושם י, כתב הטעם בתפלה משום דברים החופזים אותו. והעירו שכ”מ בירושלמי מגילה א, י שדרשו הכון מל’ התכוון , ושכשנצרך לנקביו אינו יכול לכוון – כ”ה בפי’ קה”ע שם. וכבר העיר בדברי הרמב”ם בשו”ת מעט מים י ד”ה שוב ראיתי. וד”ז ל״ש בד״ת. ומצאתי שגם בדברות משה שבת כ הערה נה כתב בדעת הרמב״ם שק״ש מותר בנצרך לנקביו. (ותמיהני במש״כ בתשובות הגר״ח ב ע׳ שפז, שמה שאסור בד”ת שגופו משוקץ הטעם ג״כ משום דמיטריד).

ודברי הרמב”ם הובאו בכמה ראשונים – חינוך מצוה תלד. אר”ח תפלה לה. כלבו יא. ס’ השלחן הלכות תפלה ש”ב. וכמובן, בס’ הבתים ורבינו מנוח ועוד. וכ״ה בר״י מלוניל על הרי״ף ברכות כג, א, שתפלתו תועבה מחמת שלא כיוון. (וכ״ה בלבוש צב, א. והביאו בפמ״ג במ״ז סוסי׳ צא. אבל ראה לבוש שם ב. וצ״ל, דהוא רק בחיוב להכין גופו לפני התפלה. ובאמת, צ”ב הרצאת וסדר הדברים בלבוש. גם צ”ב מאי שיאטי’ דכיחו וניעו לד”ת. ובפמ”ג צב במ”ז א שס”ג צ”ל קודם ס”ב. ואכתי לא נתיישב כל צרכו. וראה בקובץ קנה אחד דלקמן מזה).

וכן מובן, שמכיון שהטעם משום הכון – כפי פשטות הגמרא בברכות כג, א. וכ״ה בראב״ן קסא. ראבי״ה סט. פסקי ריא״ז ברכות פ״ג הלכה ד, יג. ועוד – הרי ל״ש רק בתפלה. (ושקו״ט בדין הכון לברכות ולד״ת, שיש בזה חילוקים שדין אזור שייך רק בתפלה. ולהעיר משו״ע אדה״ז מהדו״ק א, א. מהדו״ב א, ו. שם ז, ב. וראה משה״ק במשנ״ב ז בבה״ל ב ד״ה או משום הכון. ומש״כ בערוה״ש צז, ג. משנ״ב שם בבה״ל).

והמחבר בשו״ע לא הביא ד״ז כלל. וגם בסדר הדברים בטושו״ע הובא רק בדיני תפלה, והובא בהמשך לסי׳ צ שנזכר ע״ד הכנת גופו. ומצינו שכל הדינים הובאו גם בהל׳ ק״ש, לבד דין הנצרך לנקביו. וראה והבט, שהטושו״ע לא הביא ד״ז בהלכות ק״ש, כשאר דיני צואה וערוה וכו׳, הלא דבר הוא.

(וראה בדע״ת צב, א שהביא גם מס״ח תתפה, ובפי’ ברית עולם לשם, להתיר בד״ת, אא״כ בהזכרת השם. וג״ז כתב רק בגדר “לא יתכן”).

ולכאורה מוכח כן גם מכל הני רבנן דאיעקרו פרקייהו, שאף שלענין ב״ת ניישב מחמת כיסופא וכו׳ (וג”ז צ”ב, שבכ”מ משמע שבקטנים ליכא כיסופא, ראה רא”ש עירובין ד, א. וי”ל), מ״מ מ״ט לא חשו לאיסור ללמוד ד״ת, את״ל ששוכ״ע, כפי שהוא בכהת״כ (אבל במקו״ח צב, א ד״ה הגה, הוכיח מזה ששומע מותר. וראה במח״ב ג, טז. טהרת השלחן צב, א. ובהערת המהדיר למקו״ח (שם) כתב שאפ״ל גם בהאיסור ללמוד ד״ת שהותר מה״ט גופא דכיסופא וזילותא. וצ״ע, דשאני איסור דב״ת שהותר במקום כבוד הבריות. אבל לא מסתבר להתיר לימוד כשגופו משוקץ מה״ט, ומאי שנא מלימוד במקום מטונף שבפשטות לא הותר, שאם נאמר שאסור בד״ת ותורתו תועבה ואינו בגדר מצות ת״ת, הו״ל להפסיק מלשמוע. ובמור וקציעה רסי׳ צב, כתב בדא״פ שאולי יש לחלק בין קטנים לגדולים. אלא שהפוסקים לא חילקו בענין זה. גם הא דשבת לג, א, דרבא אנסי לי׳ רבנן, קאי בגדולים. וראה בני בנימין ומעט צרי לרמב״ם שם. שפ”א מכות טז, ב. שבת שם. וכבר עמד בזה בפסקי רמ״מ קלויזנר ברכות בתחילתו, והביא מהגמי״י דמיירי ביכול להעמיד עצמו. ולא נמצא אצלנו בהגמי”י. וראה בא״א מבוטשאטש ג, יז ד״ה עוד מצאתי – באו״א. גם יש ליישב מחמת שהתחילו כבר בהיתר, כדלקמן. וכ״כ בהליכות עולם א ע׳ לט).

ומגופו מוכח, ממש”כ בשו”ת הרשב”א א, קלא, שבק”ש רצה קורא רצה מפסיק, אף שרק בתפלה איכא להטעם משום הפסק. ובמג״א צב, ב, מפרש דקי שמתאוה באופן שיש כבר ב״ת. וצ״ע, מ״ט קורא כדרכו, שהרי מותר להפסיק אפילו לשאלת שלום. וכה”ק בתבו”ש יו”ד יג, ב. ולדברינו א”ש, שבאמת בק״ש אין חשש.

ומכאן ה”ן נסתר מחמתו, מה ששמעתי באומרים לי, שהשו”ע פסק לאסור איסר בשעת ק”ש וברכותי’, ממש”כ צב, ב, בדין מי שנתעורר לו תאוה בשעת ק”ש, ומזה באו לומר כן גם בעת הרשב”א, מרא דהאי שמעתתא, והביאו בב”י שם, ושאין הטעם משום טירדה בתפילה, אלא כיון שגופו משוקץ אסור לומר דברים שבקדושה.

אמנם, הא בורכא, שאף שכ״כ להוכיח בלחם יהודה לרמב”ם תפלה שם, בדעת הרשב״א (ור״ל יתר על כן דלרשב״א גם בדיעבד קורא שוב) – באמת לא מצינו רמז לזה ברשב״א, ואיפכא איכא לפרושי, שמה״ט קורא כדרכו כיון שאין איסור בק״ש. ואדרבה, ובהקדם, כנ”ל, מה שיש להקשות טובא, שכיון שאם רצה מפסיק, מדוע אינו חייב בכך, דהא ליכא דין הפסק בק״ש כבתפלה שהביא הרשב״א לעיל מינה, והתירו לו אפילו שאלת שלום. ולכאורה טעמו מחמת שבאמת ליכא איסורא בק״ש. ושו״ר שכ״כ בדיצו בבירור הלכה מב למשנ״ב ו.

ובדעת הב״י – הרי הביא בסי׳ עט שרק בתפלה מתפלל ומים שותתים לו אבל בק״ש מרחיק. וברשב״א יליף מכאן שלא להפסיק בתפלה בנצרך לנקביו. וא״כ מ״ט בק״ש רצה קורא כדרכו, אף שמחוייב להפסיק בשותתים לו על ברכיו. ועכצ״ל כנ״ל.

ודוק ותשכח, שברשב״א לא הביא טעם שהביאו הפוסקים שהתחיל בהיתר, ולא הטעם דמאי הו״ל למיעבד. ואין שום סרך רמיזה לזה. ומשמעות דבריו כנ״ל. והטעם הוא שבמקום הפסק אוקמוה דאורייתא – ראה שם בפנים.

ועיקר דברי הרשב״א בנוגע לק״ש, הוא רק לדון בדיני הפסק, ולא מחמת איסור לומר ק״ש בשעת מעשה.

ואם הי׳ דעת הרשב״א לאסור בק״ש, הו״ל לפוסקים להביא מהרשב״א.

והנה, הדבר נמצא רק בהגמי״י תפלה שם אות ח בשם רבינו שמחה. והביאו הרמ״א בד״מ ובהגהותיו רסי׳ צב. וראה גם פסקי רמ״מ קלויזנר שם. אבל לא נמצא זכרו כלל בשאר ראשונים.

אמנם, מצינו בס’ המאורות ברכות ס, ב, שכתב, שאינו ראוי לברך שום ברכה עד שיבדוק עצמו כיון שהוא צריך לנקביו. ואכתי לא חזינן הכי רק בברכה ולא בד”ת. וגם בזה – נקט לישנא דאינו ראוי, ולא חובה. אלא דקאי אבדיקת עצמו ולא על גוף הברכה. וראה להלן מדברי רבינו יונה.

(אלא, שבס’ הפשוטים שם הביא, שכתבו המפרשים דלאו דוקא בק”ש ובתפלה הוא דהנצרך לנקביו לא יתפלל ויקרא אלא אפילו כל שאר דברי תורה אין לו להוציא מפיו כשהוא נצרך לנקביו. ומדבריו משמע שהבין שלכו”ע ק”ש בכלל, ובאו לחדש לאסור גם בד”ת. ולא מצינו כדוגמתו במק”א. ועזרני השי״ת למצוא בס׳ הבתים שער ק״ש ה, שהביא שיטה כזו לענין ק״ש בשם “יש מן הגדולים”. ומוכח מדבריו שהיא דעת יחיד. ואכתי איכא לדחויי, דהיינו רק לענין שצריך לחזור ולקרוא. וראה במהדורת בלוי, שדברי יש מן הגדולים א״ש, למ״ד שלא מצינו תפלה חמורה מק״ש. אבל אנן לא קייל״ן הכי).

ובביהגר״א צב, כתב שילפינן לה מתפלה. וצ״ב. (ולא כמי שכתב משמו, שאסור ללמוד משום שלימוד הוי כמו תפילה, אלא שנלמד מתפלה. ואולי שכיון שתפלתו תועבה מוכח דעכ”פ משוקץ הוא. אבל לרמב”ם שהוא משום דברים החופזין ליכא ראי’ לענין ד”ת. ובכל אופן, כ”ז רק בפירוש דברי הרמ״א שהביא מרבינו שמחה. ולאו כו״ע מודו בהכי).

ובמלחמות לרמב״ן ברכות טז, א בדפי הרי״ף, כתב להדיא שהזכירו בשמועה זו תפלה ולא מצינו כך בק״ש. ובפשטות, לרמב״ן היינו גם לכתחילה, שהרי נזכר רק תפלה בש״ס, גם לגבי לכתחילה, ולא נזכר כלל ק״ש. והערנו לעיל בדברי המשנ”ב בד”ז.

כן העירו ממאירי ברכות כג, א, שכשנכנס לסעודה ראוי לו להשתדל לטהר עצמו שלא יטרידוהו נקביו בעת התפלה. ומשמע שמה שמברך כשצריך לנקביו לית לן בה. וג״ז – רק בגדר ראוי לו. וכ״מ במג״א קסה, ג, שבאמת צריך לברך בנ״ר קודם שיטיל מים, אף שצריך לנקביו (אבל שם ד, א שאסור לו לברך כשצריך לנקביו. אפשר דמיירי בגדולים. ויש לחלק בין נצרך גרידא, למי שאינו יכול להעמיד עצמו עד פרסה שאסור. אבל פשטות הרמב״ן להתיר בכל גווני).

ואל תאמר, שאף אם מותר ללמוד תורה כשצריך לנקביו, עדיין אין ראי’ שמותר גם בקריאת שמע – דאיפכא הוא שצריכים ראי׳ לבטל מ״ע. ובכלל, לא מצינו הדבר בשאר ראשונים גם לגבי ק”ש. ובס’ הבתים מפורש הדבר שגם לענין ק”ש הוא רק דעת יש מן הגדולים. ואיזה איסור יש בק״ש שאין בד״ת (זולת לס’ הפשוטים, כנ”ל).

והנה, גם בסדה”י בכוונת נט”י בשחרית מוכח דדין ברכה שאני, ממש”כ שתב דלא יברך ענ״”י אם צריך לנקביו אלא יברך אחר שיצא מבית הכסא שלא להרבות בברכות, והב”ד בכנה”ג ד בהגה”ט. ובא”ר שם ה, הקשה דהא בלא”ה אסור להתפלל. וכתב הא”ר לחלק בין תפלה לברכה, שבברכה מותר. (ולהעיר שאפי׳ בצואה נסתפקו בתוס׳ ערובין סד, א, אם יש להשוות ברכות לתפלה. וראה בראש יוסף ברכות כד, ב ד״ה נסתפקתי בטעם הספק. אבל ברמב״ן ברכות כג, א מוכח דפשיטא לי׳ גם בברכות). והנה אם נאמר דק״ש ושאר ברכות אסור במכ״ש מד״ת – כבמשנ״ב צב, ו – בהכרח בדעת הא״ר שיש מקום להקל גם בק״ש וגם בד״ת. (ואכן רעק״א השיגו עה״ג, שאם אסור בד״ת הה״נ שאסור לברך. אבל באפיקי מגינים ד בביאורים א, כתב ליישב, ואזיל בתר איפכא, שרק בברכה מותר ולא בד״ת. וצ״ע, שהיאך יהא דין ברכה שיש בה אזכרות קיל מד״ת. ותמוה עד מאד לומר, שבברכה מותר, ובתורה אסור. וכ״ה בערך לחם למהריק״ש צב, א, שאסור בד״ת, וכש״כ להוציא אזכרה מפיו. וכבר הבאנו מברית עולם לס״ח, בדעת ס״ח, דד״ת קיל מאזכרות. ותמה כן בשו״ת איש מצליח א, א ד״ה מיהו). ומה שהא”ר בעצמו פסק בסי’ רכז שאסור לומר ברכות – היינו לכתחילה ולא במקום מצוה עוברת. ואכן באפיקי מגינים הקשה שהא״ר סותר ד״ע.

והאריך בכ״ז בשו״ת פאר עץ חיים כב, ב, בההיתר לומר ד”ת כשנצרך לנקביו. אלא שלפלא שלא הביא כלל דברי הגמי״י ורמ״א.

וראה גם שו”ת עולת איש שרבאני ברכות כד ובארוכה – בשו”ת ארחותיך למדני ו, י.

ויתירה מזו, מצינו בפמ״ג בא״א ב, במוסגר, דאפשר שבק״ש דליכא תועבה, איסורא נמי ליכא אלא מצוה לפנות. וראה גם במ״ז סוסי׳ צא. וזיכני השי״ת ומצאתי בפי׳ ר״ד עראמה לרמב״ם שם על דברי הגמי״י בזה״ל: ״ויהי׳ פירושו לכתחילה על צד היותר טוב, דבגמרא לא אסרו אלא בתפלה, וגם הרב לא פסקה בק״ש״. והוא ממש כדברי הפמ״ג. (אלא ששוב הוסיף ״ואפשר ג״כ שרבינו שמחה סוברו אפילו בד״ת״. ואכן בעו״ת צב, ד, כתב שלפ״ז תפלה לאו דוקא).

ומצאתי מקור לדברים, בס’ היראה לרבינו יונה כט, שכתב בזה”ל: יבדוק עצמו יפה יפה כי אחרי אשר קרביו ובני מעיו צריכין לברך את הבורא תמיד אין נאה להביא בטן מלאה צואה לפני הקב”ה רשב”ע לברכו. ובמקור היראה, נדחק מאד, דהא ר”י ס”ל דבל תשקצו מה”ת (כ”מ שם רכז. ובהגהות ר”מ ניגרין לס’ היראה כאן כתב נמי הכי), ומדוע כתב “אין נאה”, המורה שאפילו איסור דרבנן ליכא. והעמיד הדברים כשיכול להעמיד עצמו, ועל חיוב הבדיקה לפני תפלה קאמר. וכפירושו, כ”מ שפי’ בברית עולם להחיד”א לס”ח תתכא.

אלא של’ “אין נאה” בר”י קאי להדיא על גוף הענין שמברך בבטן מלאה צואה. גם הלשון שהיא מלאה צואה משמע דקאי בכה”ג. וכ”ה בבא”ח ש”א משפטים י. וכן הבין בדברי חיי”א דלקמן בבה”ל ד”ה שיעור פרסה (והקשה עליו). וראה שו”ת פאר עץ חיים כב ד”ה ונ”ל.

ולדברינו א”ש, דקאי בברכות ולא בתפלה, וכדמוכח מלשונו שצריכין לברך את הבורא “תמיד”. (ואכן באור חדש כלל כז בברכות על חוש הראות, הביאו בא”ר רכז, ד כתב בשינוי, שמה”ט אסור לברך. וכ”ה בחיי”א ג, א (ושם ה). ועוד. אלא שבס”ח נז, משמע דקאי בתפלה. וי”ל).

[וא’ הרבנים שליט”א העיר, שברשב”א כתב באופן שהתעורר לו התאוה באמצע ק”ש, ומשמע שטעמו משום שהחחיל בהיתר, וללא זאת, אסור. וכתבנו אליו: אחר אלף מחילות, יסלח לי אדוני לדבר הזה, האם נראה לו נכון כך בדרך הלימוד לברר דעת הרשב״א בד״ז מחמת דיוק הנ״ל.

והגע בעצמך, לא נמצא לא בגמרא ולא בשום מקום לאסור בק״ש, זולת להגמי״י בשם רבינו שמחה, ובס׳ הבתים בשם יש מהגדולים. הרמב״ם כותב להדיא שהוא מחמת דברים החופזים בתפלה. והר״ד עראמה מפרש גם, שלא כתבה בק״ש. הרמב״ן כותב להדיא שלא הזכירו בשמועה זו רק תפלה. ובטושו״ע הושמט כליל בדיני ק״ש אף ששם כל דינים אלו דערוה וצואה ומחניך קדוש ומ״ר וכו׳. ואנחנו נבוא ונאמר שהרשב״א חידש כאן דין – בדרך אגב – שהוא גם בשעת ק״ש, ולא נזכר מדמו בשום מקום, מחמת דיוק שהביא בדיני הפסק.

ובפשטות, נקט בלשון שנתעורר בשעת ק״ש איידי דרישא, בתפלה. ותו, שפשוט, שרגיל הדבר שאם קורא ק״ש בברכותי׳ על סדר התפלה, שיבדוק עצמו קודם התפלה כדרוש. ואף גם זאת, אטו בשופטני וברשיעי עסקינן, שנתעורר לו תאוה לפני שהתחיל תפלתו, אבל רוצה להמתין ולהפסיק לצאת לנקביו דוקא באמצע ק״ש. אתמהה. ומדוע יכתוב הרשב״א אוקימתא רחוקה, דוקא באופן שנתעורר לפנ״ז ורוצה לצאת עכשיו ולהפסיק באמצע ק״ש. ואורחא דמילתא נקט. ולכל היותר, לכשתרצה, אפ״ל, מחמת דיוק הנזכר, שגם להרשב״א יש טעם וסברא שלא לקרוא ק״ש בצריך לנקביו אף שאין בו איסור. ובמכ״ש זה שגם בדעת רבינו שמחה שכתב בלשון איסור, כתבו ר״ד עראמה והפמ״ג שהוא רק בגדר מצוה ולא איסור ועצהיו״ט. ואילו סבר הרשב״א שיש איסור בדבר הו״ל לכתוב כן בהדיא. ומה שפירשו כך בערוה״ש ומשנ״ב – היינו אחר שפסק הרמ״א כרבינו שמחה. ואין מכאן הכרח בדעת הרשב״א עצמו, כפשוט].

ומכיון שספק בידינו אם איכא איסור דרבנן, אין לנו לדחות מ״ע דאורייתא מפני׳.

וכבר הערנו שגם הדין דלכתחילה נזכר רק בתפלה. וכן לשון הגמרא ברכות כג, א: שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה.

[וח”א שליט”א ר”ל, שאף שלפי הרמב”ם יסוד האיסור משום דברים החופזים, יתכן שכ”ז דוקא באופן שיכול להעמיד את עצמו בשיעור פחות מפרסה, אבל אם נמצא במצב של בל תשקצו יתכן שמודה הרמב”ם שיש בזה איסור גם בדברי תורה. אלא, שגם באינו יכול להעמיד נזכר בכלל דברים החופזים. ובכלל, תמוה שכמעט ולא מצינו לשום ראשון (זולת הגמ״י בשם רבינו) שאסור בד״ת. וגם לא נזכר בשו״ע. ומדוע נכריח דס״ל מזה באם לא נזכר אצלם כלל. ותמוה אצלי לבטל מ״ע על סמך דעת רבינו שמחה וגם את״ל שלכו״ע אסור, אי״ז במקום ביטול מ״ע].

ובעיקר סברתנו, שכיון שבדיעבד יוצא בקרא ק״ש וגופו משוקץ, בעובר זמן ק״ש כדיעבד דמי – מצאתי און לי, בהקדם דברי המג״א צב, א, שהביא דעת הב״ח שאסור להתפלל אף אם יעבור זמן תפלה. וחלק עליו שיכול לסמוך על הרי״ף שמותר לכתחילה ביכול להעמיד עצמו עד פרסה.

ובנה״ש שם א, הוסיף על דברי המג״א שבכה״ג שיעבור זמן תפלה, אין לך שעהד״ח גדולה מזו, ובכ״מ שעהד״ח דמי לדיעבד, ואפשר דבכי הא מודו הרמב״ם וסיעתו האוסרים להתפלל ביכול להעמיד עצמו שיעור פרסה. וכ״כ גם בנוה שלום שולאל שם א, דמנין לנו לומר שלדעת הרמב״ם ודעמי׳ יפנה ולא יתפלל אפילו אם יעבור זמן התפלה, שהרי אמרו בדיעבד יצא ואין לך בדיעבד גדולה מזו שתיבטל התפלה לגמרי. וכ״כ בשו״ת לב חיים פלאגי ב, קמד (קא, ג), שכשעובר הזמן של ק״ש ותפלה יש לו להתפלל אפילו לכתחילה דשעהד״ח כדיעבד דמי, וכאן שעובר זמן ק״ש ותפלה אין לך שעהד״ח גדול מזה וכדיעבד דמי. [ואף שנזכר שם גם בעובר זמן ק״ש, ומשמע שאם לא יכול להעמיד את עצמו בשיעור פרסה, לא יאמר ק”ש, אפילו שמפסיד בידים מ״ע מה״ת – הנה, מהמשך הרצאת הדברים שם, מוכח דקאי באופן שעובר ק״ש וברכותי׳ בזמנה, ולא שח״ו מבטל מ״ע דאורייתא. וטעמי ונימוקי, כי לא נראה לי שהחכם גדול שהי׳ קם באשמורת ביטל מ״ע דק״ש, וכן המנהג שהזכיר שמאחרים להתפלל בשבת בודאי אינו באופן שמבטלים מ״ע. והעיקר, שאין שם שום נימת תרעומת על ביטול מ״ע דאורייתא. שו״ר שבחלק מדבריו אכן כתב ע״ד ביטול מ״ע. ועדיין יש לצדד כנ״ל. ועוי״ל, דעדיפא מינה משני, וכיון דסברי הנהו רבנן לדחות מ״ע אפילו ביכול להעמיד עצמו עד פרסה, מחמת שהוצרכו לנקביהם, רצונו בבחינת אודו לי מיהת. והרי בפשטות מיירי שקוראים על סדר התפלה, והרי בלא״ה מחמת התפלה לא התירו זולת ביכול להעמיד, ולא נחית לחלק שמצד הק״ש לפחות לישתרי בכל גווני]. וכ”כ באפיקי מגינים צב, בביאורים א. וכדבריהם, משמע בנמוק”י ברכות כג, א: עד פרסה, וכיון שכל כך יכול לעמוד טוב לו שלא יפסיד עונת תפלה. (אמנם בשו״ת רדב״ז א, שטו, במי שיש לו חולי תמידי, שלא יתפלל בנצרך לנקביו, ואפילו יכול להעמיד עצמו עד פרסה לכתחילה לא יתפלל. ומוכח, דס״ל להחמיר גם כשעובר זמן תפלה, דהא קאי במי שיש לו חולי תמידי. אבל לא קייל״ן הכי).

וי”א יתירה מזו, שגם אם יתבטל מתפלה בציבור הכי דינא – ראה קשר גודל ז, לג. (אבל בכ”מ שהיא טה”ד שם. וראה שו”ת יחו”ד ח”ד סי”ט). נוה שלום שם בסו”ד. ובארוכה – בשו”ת מעט מים י, ובספרו יוקח נא רסי’ צב. (ואף בדעת הא”ר צב, ג – אפ”ל דהא”ר לא אלימא לי’ כ”כ חובת תפלה בציבור, ומה”ט כתב שם צ, כ, שאפילו במבטל תפלה בציבור מחמת שיצא לטייל הוא רק בגדר אין נוגה לו שה’ לו לבטוח (ואילו במג”א צ, לא ועוד דקאי בהלך לעסקיו), וכן פשיטא לי’ שם נח, ה (למרות שדחה הוכחת המג”א סו, יב בדבר), דתפלה עם תפלין עדיף מתפלה בציבור. אפס, שהרבה אחרונים פסקו כדברי הא”ר.

וכל שכן וקל וחומר כשמתבטל ממ״ע דאורייתא, כבנדו״ד ק״ש בזמנה, שאין לך דיעבד גדול מזה. ואנן קייל״ן שבק״ש בדיעבד יצא. וזהו נוסף לזה שכיון שהדבר נוגע בביטול מצוות ק״ש, יש לסמוך אמ״ד שהדין רק בתפלה, וכסתימת כל הראשונים. ועוד שגם בדעת רבינו שמחה כתב בפמ״ג למיסבר סברא שהוא רק מצוה ולא איסור. ור״ד עראמה כתב שהוא רק על צד היותר טוב.

ושו״מ בנימוקי או״ח ג, יג, בשם אביו בעל דרכ״ת שקיבל מרבותיו, במי שרפואתו להשהות נקביו, שגם לדעת הב״ח שלכתחילה לא יתפלל גם בעובר זמן תפלה – בשעהד״ח כדיעבד דמי ומותר לו לעשות כך לכתחילה. ומה שלדעת הב״ח לא אמרינן שכדיעבד דמי כשמבטל מזמן תפלה – התם פושע הוא שאיחר כ״כ עד שהגיע קרוב לסוף הזמן. ומינה תצא דינ״א לעניננו, שבנאנס באונס שינה שבודאי כדיעבד מי.

וגם בדעת האומרים שבקרא ק״ש בדיעבד לא יצא – דלא קייל״ן הכי – היינו מדרבנן דוקא. וגם את״ל שבכה״ג שעובר אדרבנן לא יצא גם מה״ת – היינו דוקא כשיכול לקרוא בהיתר אח״כ. אבל מהיכא תיתי דלדידהו, גם בעובר זמן ק״ש, שק״ש שקרא היא תועבה.

(ובהיותי בזה, הנה בלחם יהודה תפלה שם הביא שכ״כ בעו״ת. אלא שבעו״ת צב, ד, נזכר רק למ״ד שאסור גם בד״ת, שלפ״ז תפלה דנקט לאו דוקא והה״נ ק״ש וברכותי׳. אבל מהיכא תיתי דקאי בהא דתפלתו תועבה, ולא אלכתחילה. וגם משמעות דבריו היא שמוסבים על לשון המחבר ולא אגמרא. ואפשר, דקאי אדלפניו שלא יתפלל עד שיבדוק עצמו. ובפשטות, הא דנקטו תפלה גם לרבינו שמחה, ה”ט לפי שרק בתפלה היא תועבה. ואין הכרח דתפלה לאו דוקא).

אלא שאין להאריך בשיטה זו שבלא״ה דחוי׳ לדינא.

ונראה שגם למ״ד ב״ת מה״ת – פשוט שאי״ז מהבב״ע, שאין העבירה גורמת המצוה. (ולשון הבא״ח ש״א ויצא א – שיגרא דלישנא הוא. וראה בפלא יועץ ערך דבור: ונמצא עושה מצוה ועבירה). והאריך מזה בשו”ת פאר עץ חיים שם ד״ה ולענין, שהרי אפילו יושב בטל עובר. ולהעיר משו״ת כת״ס או״ח פח. וראה אצלנו בכיו״ב 22599. ועוד כמה פרטים שם השייכים לנדו״ד. ובנימוקי או״ח שם הביא מפמ״ג במ״ז צב, שכתב בפשיטות שהיא מהבב״ע. ולא נמצא כן בדבריו. ואולי כוונתו איפכא, שבפמ״ג כתב בפשיטות שבסומך אדעת הרי״ף ליכא ב״ת. וג״ז לא נמצא. אבל איכא למישמע הכי. (וכבר נתקשו במה שהתירו לו להמשיך בתפלתו, למ״ד ב״ת מה״ת. אמנם הרמ״א העמיד הדברים באופן דליכא ב״ת. ולאידך, במג״א סבר שגם בדאיכא ב״ת אלא דס״ל שהוא מדרבנן. ובתבו״ש יו״ד יג, ב, פירש שגם אם ב״ת דאורייתא, דחינן לה מפני הפסק בתפלה).

אמנם, בא״ר רכז שם, בנוגע לברכה עוברת לא הזכיר הסברא דדמי לדיעבד. אלא שגם בנוגע לביטול זמן תפלה כשיכול להעמיד פרסה לא הביא המג״א הסברא מחמת שכדיעבד דמי. וכתב בטעם הדבר לפי שיש לסמוך על הרי״ף. ומ״מ הוסיפו האחרונים – נה״ש, נוה שלום, לב חיים – עוד טעם דכדיעבד דמי. ובפשטות, אינו סותר לטעמו דהמג״א. והה״נ בנוגע שמע קול רעם.

והנה, בא״ר שם כתב בזה״ל: ואני אומר כדי שלא לבטל הברכה דינו כדין נתעורר לו תאוה באמצע קריאת שמע ותפילה. וצ״ע, מאי שיאטי׳ לנתעורר לו באמצע שהתירו לו להמשיך. ועכצ״ל, שכמו שלא העמידו דבריהם כשהתחיל בהיתר, הה״נ כדי שלא לבטל הברכה.

ובא״ר לא חילק בדבר, ומשמע שהוא גם באופן שיש ב״ת (ובמשנ״ב י, העמיד הדברים באופן שאי״ב ב״ת. ול״מ הכי בא״ר). וטעמא בעי, היאך הותר לו לכתחילה לברך בכה״ג. ונראה בטעמו מחמת שהם אמרו והם אמרו. ובכה״ג בתפלה שגם בדיעבד תפלתו תועבה, הנה לדעת המג״א צב, ע״פ משמעות שו״ת הרשב״א א, קלא, וכן הוכיח הא״ר גופי׳ צב, ה משם, והביא שוב כן ממג״א, הוא מטעם שהם אמרו והם אמרו.

אלא שבא״ר מוכח שסבר בדעת הרמב״ם ביכול להעמיד עצמו עד פרסה, שגם בעובר זמן תפלה לא יתפלל, ראה אצלו צב, ג, מה שהביא מב״ח, וכן בא״ז שם א. וכ״ד אדה״ז צב, ב, בשיטת הרמב״ם. ומה שהתירו לו בעובר זמן תפלה הוא דסמכינן אדעת הרי״ף, ודלא כהנהו רבוותא דלעיל שגם לרמב״ם שעהד״ח כדיעבד ומותר לכתחילה להתפלל בכה״ג.

אלא שמ״מ אין לדמות לעניננו, דהתם תפלה מדרבנן וכן ברכת רעם. (וגם רעם יכול לשמוע שוב. אלא שאינו פוטר רעם שעבר – ראה שו״ת נוב״י מהדו״ק או״ח מא. וגם חיובו רק כששמע, משא״כ ק״ש שכבר נתחייב לפנ״ז). וס״ל לב״ח וא״ר וכו׳ בדעת הרמב״ם, שהם אמרו והם אמרו לבטל תפלה דרבנן. אבל בק״ש דאורייתא, שפיר איכא למיסבר סברא זו, כמו שלא העמידו דבריהם כשהתחיל בהיתר, וכשהוא באמצע תפלה וכו׳, כש״כ במקום ביטול מ״ע.

ובפרט, שגם כאן (כמו בתפלה שבעובר זמן תפלה סמכינן ארי״ף) איכא לסברא אחרינא, שאפשר לסמוך על האומרים דליכא איסורא לקרוא כשגופו משוקץ רק להתפלל וגם בדעת רבינו שמחה שאסור – י״א שהוא רק עצהיו״ט.

והנה, לכאורה דברי המשנ”ב דקאי באופן דליכא ב”ת מובנים, שהרי הא”ר יליף לה מס”ג ושם קאי בדליכא ב”ת. אמנם, הא״ר גופי׳ חולק שם צב, ד, וכתב שגם בדאיכא ב״ת יעמיד עצמו.

גם במגן גבורים רכז באלף המגן ו, פסק כא״ר, וגם הוא סתם הדברים. ובפשטות, כיון דאיירינן ביצא לנקביו, ושמברך קודם שעשה צרכיו, ה״ז באופן שאינו יכול להעמיד עצמו. וראה בתורת חיים סופר רכז, ו, שמה״ט הכריח במג״א רכז, ב כא״ר. וכן באפיקי מגינים דלקמן. וכן הבין במור וקציעה סוסי׳ רכז, שכתב לחלוק על המג״א, ושיש לאסור לברך קודם שעשה צרכיו, מה״ט גופא שבכה״ג שאינו יכול להעמיד עצמו אסור לברך.

ובמשנ״ב שהוסיף כן בדברי הא״ר (ובברכות ישראל יג, יז בבאר יצחק קח ג״כ העמיד דברי א״ר בדליכא ב״ת, אלא שכנראה העתיק הדברים ממשנ״ב) – נראה שהוא לשיטתו בסי׳ צב בבה״ל ד״ה אבל, שבק״ש מפסיק כשהגיע לידי כך. וכ״ד אדה״ז שם ב. אבל במהדו״ב ג, יא, פסק שגם בברכות ק״ש לא יפסיק. ובסידור רבינו בתחילתו הוסיף גם פסוד״ז.

אמנם, במחה״ש רכז, ב, הקשה על הא״ר, שלמג״א ה״ט שממשיך בתפלתו, בכדי שלא להפסיק בתפלה, ומנא לן להתיר גם שלא לבטל הברכה בדליכא איסור הפסק. ומוכרח מדברי מחה״ש, שהבין שבא״ר קאי דוקא בדאיכא ב״ת, דאי בדליכא ב״ת לא נזקק המג״א להגיע להטעם שאסור להפסיק בתפלה.

ואכן, בשו״ת בא״מ ב, י, כתב ליישב דברי הא״ר מקושיית מחה״ש, דהתם – בדברי מג״א – שאני דמיירי בדאיכא ב״ת, ולכן צירף גם הטעם שאסור להפסיק בתפלה. (ושם שכ״ה גם ביכול לשמוע עוד רעם., ודלא כמשנ״ב. ובאמת, בפשטות מבטל הברכה גם אם יש אפשרות לשמוע שוב, וכנ״ל). ואת”ל כדבריו, שפיר איכא להכריח בדעת הא״ר כדברי משנ״ב. אבל במחה״ש לא הבין כך. ובאמת, שצ״ע במש״כ במשנ״ב שנחלקו המחה״ש והא״ר, שלפ״ז לא נחלקו כלל, דלדידי׳ בא״ר מיירי בדליכא ב״ת, ובמחה״ש כתב רק בדאיכא ב״ת.

אלא שבאמת כבר כתבנו שבמקור הדברים בשו״ת הרשב״א א, קלא, מוכח שגם בק״ש יכול לקרוא כדרכו, אף דליכא הסברא שאסור להפסיק. ועכצ״ל שלרשב״א גם בלא״ה מותר. וכ״נ בדעת הא״ר, שאף שבתחילת דבריו צב שם, כתב משום איסור הפסק, ה״ז בדעת הרמ״א והלבוש. אבל אחרי שהביא מדברי הרשב״א, נראה שנקט שכ״ה גם בק״ש, שהרי הלבוש מיירי בק״ש, וע״ז חולק הא״ר וכתב שגם בדאיכא ב״ת יעמיד עצמו.

ובאמת צ״ע בדעת הא״ר, שבמקום ביטול ברכה יכול לברך, דמאי שנא מתפלה שגם במקום ביטול תפלה אסור. (ואפשר שבמשנ״ב מיאן לפרש בא״ר דמיירי בדאיכא ב״ת, מה״ט גופא, דמאי שנא מתפלה). וצ״ל כדברינו, דברכות שאני מתפלה, שבדיעבד מותר, ואמטו להכי התירו לו גם בשעהד״ח כשתתבטל הברכה. (וכבר הבאנו, שהחילוק בין ברכה לתפלה נמצא גם בא״ר ד, ה. ובאפיקי מגינים ד בביאורים א, ר״ל בדעתו דשאני ברכה מד״ת. ועיי״ש שה״ר שמותר לברך. ודן בדברי הא״ר בברכת רעם).

אבל אפשר דשאני תפלה, כסברת ישועו״י רסי׳ צב, שאי״ז מעוות לא יוכל לתקון, שיכול להתפלל תשלומין. ומצינו כן בשו״ת הרמ״א צח, שכתב לדייק בשו״ת הרא״ש ד, א, שהאיסור להתפלל הוא מחמת שיש לו תקנה להתפלל שתים, שבחולי תמידי הותר.

שו״מ בשערי זבולון או״ח א, צג שנתעורר בכ״ז. והעיר שממש״כ במג״א לסמוך על הרי״ף ביכול להעמיד עד פרסה, משמע שבל״ז אסור גם במקום ביטול מ״ע. ונוראות נפלאתי, דשאני התם דליכא מ״ע רק תפלה דרבנן. גם שאני התם שיכול להשלים התפלה אח״כ, כנ״ל, וכמ״ש בעצמו שם מדברי הישועו״י.

ומצינו בבה״ל צב ד״ה קורא, שבמקום ביטול תורה התירו כשהתחיל כבר. והדבר מורה שאינו חמור כ״כ. ומסתבר שלפ״ז להתיר גם במקום ביטול מצוה עוברת.

והעירוני, שבחו״ב ברכות – ואינו תח״י – כג, א, כתב שאם אא״פ לו לצאת לצרכיו יש להקל כדעת הרמב״ן שהוא רק לתפלה. ובשו״ת אול״צ ב, ז, טו, בהערות, כתב להקל לספרדים. אבל בהלכות יום ביום קארפ תפלה ב, יא, ח, ובהערות, כתב להקל לבני אשכנז ג״כ ע״פ כל הנ״ל.

ואחר כל הדברים והאמת האלה, תמוה דניקום ונאסור לומר ק״ש ונבטל מ״ע, אתמהה.

ושו״מ בדעת נוטה א הלכות תפלה לג – ע׳ רנא – שהגרח״ק מצדד להתיר. (אפס, שהגר”א רבנוביץ שליט”א כתב לנו: לפני כעשרים שנה שאלתי כן מהגר”ח קניבסקי זצ”ל במכתב והשיבני “לא יקרא”. אך כידוע שכבר הורה זקן שלא לסמוך לגמרי הלכה למעשה על תשובותיו. עכ”ל).

ואף שמצינו אצל אחרוני זמננו שהחמירו בדבר – לאו רבותא היא למיחשב גברי. וכמה רבנים שליט”א הציבו ציונים לעוד כמה אחרוני הזמן שכתבו להקל. אלא שנתקשו מאד בדבריהם. ולדידי, לא הבנתי תלונותיהם, ומה לכם כי תלינו על הדעת נוטה, החידושים וביאורים, הערות וחידושים, והלכות יום ביום, ואור לציון, וישראל והזמנים, וואני תפלה לוי, ושונה הלכות מהדורת אהבת שלום, ושושנת ישראל פורים בשם הגרש״מ שנסתפק – דהא כללא כיילן לן שבשעהד״ח ובדיעבד סומך איחיד במקום רבים. וכש״כ כאן שרבינו שמחה הוא יחיד. ובפרט, שאין לנו שום הכרח בדעת המחבר בדבר. וכבר הבאנו מהפמ״ג שאפשר דליכא איסורא רק מצוה. ושכבר קדמו בפי׳ ר״ד עראמה שאפשר שהוא רק על צד היותר טוב.

ובנוגע להסברא, שהעמידו דבריהם גם במקום מצוה, מהיכא תיתי לומר כן, ובדבר שאינו סייג לד״ת.

ואף שמצינו כה”ג בנוגע כהן העומד בתפלה, לדעת הא”ר קכח, נ, שלא יפסיק – הרי הרדב״ז בשו”ת ד, רצג ומג״א שם מ, לא ס״ל הכי.

וגם הא״ר לא ברירא לי׳, וכתב בזה”ל: גם בעיקר דין צ”ע דשמא העמידו דבריהם בשב ואל תעשה עכ”ל. ובפרט, דהפסק בתפלה חמירא להו. ואילו, בכלל לא אתי דרבנן ודחי דאורייתא, וגם בזה שייך עדל”ת, ויבוא עשה של ק”ש וידחה לא תעשה דרבנן דנצרך לנקביו. (אלא שילה”ע מסברת הצל”ח פסחים מח, א הביאו בתוס׳ רעק״א פסחים ד, ז,שאין עשה דק”פ דוחה ל”ת דלא תשחט על חמץ דם זבחי, שהלאו על ענין זה גופא. אבל ראה תוס’ רעק”א שהבהיא ראיות להיפך. וראה שערי זבולון דלקמן מזה. ובכל אופן, הכא קיימינן באיסור דרבנן). וכש״כ כאן שלא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות והפסק בתפלה.

ועיקר ענין יש כח לעקור – הוא רק היכא דאיתמר להדיא. (וראה יד מלאכי כללים רפז בשם חוט השני יח, ושו״ת חו״י דלקמן, שחכמים עשו חיזוק לדבריהם לא אמרינן אלא במקום שאמרו בפירוש. וכן הובא משמם בעין זוכר לחיד״א ח, טו. וראה יד מלאכי מהדו״ח מה שציינו. ובשד״ח ח, קכד העיר שבשו״ת חו״י קאי לענין יש כח לעקור). וז״ל שו״ת חו״י ט: ואע”פ שיש ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בגזרותיהם היינו במקום שאמרו דוקא ובמקום שגזרו מחשש איסור דאורייתא שלא לעשות דבר אפי’ דע”י זה מבטל מ”ע ואפי’ יש בה כרת כגון ערל הזאה ואזמל וכו’. וכך מצינו בפנ״י ברכות טז, א, דהך מילתא שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה״ת לאו בחדא מחתא מחתינהו אלא היכא דאיתמר איתמר והיינו היכא דאיכא צד לאפרושי מאיסורא. ובערול״נ סוכה כה, א ד״ה הכא טריד, דאף יש כח ביד חכמים לעקור אנן מסברא לא יכולים לדון. ובספרו שו״ת בנין ציון לג, בסופו, שאף שיש כח ביד חכמים לעקור מ״ע זה דוקא באמרו חכמים כן אבל בסתמא היכא דאינו יכול לקיים המצוה וכו׳.

ובכ״מ שהוא רק במקום סייג – ראה תר״י ברכות ב, א: כל זמן שעושים כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה. וכ״מ בפירש״י ברכות כ, א ד״ה שוא״ת: דברים הרבה התירו לעקור ד״ת מפני סייג. וראה ריטב״א ב״מ ז, א ד״ה ה״נ. וכ״כ בתשובת בעל יפה תואר נדפסה בס׳ הזכרון ויטע אשל ע׳ מד (לענין חדרגמ״ה). שעה״מ שופר ב, ו. שבת של מי שבת קכח , ב ד״ה סבר. (כשיש חשש שיבוא לידי איסור סקילה). שו״ת רחש לבב י. וכ״מ בטו״א מגילה ה, א ד״ה ערב שבת. ובתשובה בסוה״ס: כדי לעשות סייג לתורה. וכ״ה במאמר העיקרים לרמח״ל בסו״ס דרך ה׳ כשיהי׳ לתכלית שמירת התורה עצמה. ובשו״ת מהרש״ם ו, קלד (ונדפס שוב, שם ט, צח) רק אם הוא למיגדר מילתא דאיסורא שלא יבואו לעבור על ד״ת. (וקאי לענין חדרגמ״ה. וקדמו בעל יפה תואר שם). וראה גם תורת רבינו שמואל סלאנט א, א – ע׳ יא. שם סה – ע׳ שמט. ובערול״נ סוכה מב, ב, לרש״י ד״ה טלטול, דל׳ש רק אם התקנה סייג למצוה דאורייתא. ומבואר שם הטעם, שבדרבנן שהוא משום סייג איכא נמי משום משמרת למשמרתי. ועיקרי הדברים, מצינו בשו״ת תשב״ץ ב, קצז, בגדר יש כח ביד חכמים, שהוא לפי שהתורה נתנה רשות לעשות סייג. וראה פמ״ג תקפח במ״ז ה. אמנם להעיר משו״ע אדה״ז קצז, ו. והאריך והציב ציונים רבים בקהלות הקודש שטרן מגילה א ה ע׳ רו ואילך.

[ורצוף אהבה, מענין לענין באותו ענין, מה שכתבנו לח״א שליט״א, בענין מצה שלא הפרישו חלה:

בפמ”ג תקו בא״א ח בחלת א״י שיבוא עשה דמצה וידחה שבות דהפרשה. וכ״ה באתרוג טבל בפמ״ג תרמט בא״א כ. גם בכה״ח תנז, טז פסק לענין מצה כפמ״ג. והביא משאילת יעבץ א, קלג, שמצדד להקל בכל יו״ט. ובכלכלת שבת במלאכת מכה בפטיש התיר גם בשבת משום עשה דלחם משנה.

וכ״כ בשש״כ יא, טז. הליכות שלמה מועדים ט הערה א. ונסתפק אם מותר כשיש לו אחרות שאינן שמורות משעת קצירה. וצ״ע היסוד להקל.

ובשו״ת מים רבים, מג, הובא בשד״ח חומ״צ יד, ט, לענין מצה של חדש, הביא מלשון הב״ח תס, בשם רשל לענין מצה שתיקנה נכרי, דאטו בשופטני עסקינן שיבטל מ״ע דאורייתא משום איסור דרבנן. ובשד״ח חולק.

וכבר הקשה בתפארת יעקב על כלכלת שבת דשבת עשה ול״ת, וגם שסותר למשנה מפורשת בר״ה ד,ח.

אלא שגם הפמ״ג נשאר בצ״ע. ובמשנ״ב השמיטו. ובשאילת יעב״ץ גם פקפק בעצמו. ובפמ״ג גופא תס במ״ז א כתב איפכא שאפשר שהעמידו דבריהם. ונשאר גם שם בצע.

ויש שכתבו דמיירי במפריש במחשבה ובמחשבה שאני. או דשבות דדיבור קיל.

וכבר הביאו שמפורש לאיסור בכפתור ופרח לח. וראה ישא יוסף א,עז.

ומצינו שהתירו רדיית הפת ולא העמידו דבריהם. וראה משה״ק במג״א רנד, כב. וראה רעק״א ונתיב חיים שם. ומצינו כמה ישובים וחילוקים באחרונים בגדר העמידו דבריהם, ושקו״ט אצלנו במק״א לענין בל תשקצו.

ויש שנדחקו ליישב שהפרשה איסור קל, וראה גם שאילת יעבץ שם, ובפרט אם הוא רק משום מקדיש ומו״מ, ובמקום שמחת יו״ט – ראה אמרי פי פרוכטר א, לד. שערי הוראה ד ע׳ נב.וראה אמונת ישראל שווארץ חלה פז.

עוד כתב בפמ״ג סברא להתיר לאכול ללא הפרשה. וצ״ע שהרי אינו יוצא אפילו בדמאי או בטבל דרבנן דעציץ שאינו נקוב, כמ״ש בעצמו בסי׳ תס. אבל ראה שו״ת שאג״א צז. ושם, שיוצא בדיעבד.

וידוע בשער בת רבים שיש שהתירו להפריש ע״י מסל״א. ואכ״מ].

ועצ”ע ממשנ”ב צב בבה”ל ד”ה הי’, דמספק”ל שמא עובר על תשא, דלכאו’ כיון שהוא רק איסור מדרבנן, מה שייך לא תשא. ונראה, דהתם שאני שתפלתו תועבה, ותפלה דרבנן, והם אמרו שאינו יוצא. וראה שעה”צ קצו, ט. וראה אורח ישראל טאפלין ס”י. ואי”ז נוגע לנדו”ד שאין ק”ש שלו תועבה.

וגם בסייג – כתבו ראשונים שהוא לא בחשש רחוק.

ואף שהעמידו דבריהם במקום ביטול תורה, שאסרו לעסוק בתורה בשעה שנצרך לנקביו, למאן דאית לי’ הכי – אינו דומה שאינה מצוה עוברת כ”כ. וגם הרי בלא״ה בשעה שיוצא לנקביו לא ילמד. וממילא אמרו שיצא לנקביו עכשיו. (וכבר הבאנו שבנדו״ז בפרט התירו בהתחיל בהיתר ולא העמידו דבריהם במקום הפסק בתפלה וכו׳). ונראה, דביטול תורה שאני שיש הרבה בטלים כנגדו. ומה״ט אסרו גם אבל בד״ת (וראה שו״ת רדב״ז ג, תתקפט. אבל בכ״מ שיכול ללמוד דברים הרעים. וראה שד״ח אס״ד בין המצרים ב, יב), וחייבו להתפלל אף שיש ביטול תורה, וכהנה רבות מצוות דרבנן שיש ביטול תורה.

גם הרי אפשר בהרהור (כדמוכח מלשון רבינו שמחה שכתב בלשון ״להוציא ד״ת מפיו״ ומוכח דהרהור מותר. וכ״כ לדייק במח״ב ג, טז. אלא שכתבה בדא״פ. וראה גם טהרת השלחן צב, א. ודלא כאורח נאמן צב, ד. ולהעיר משו״ע אדה״ז א שם שהוא גם משום הכון. וי״ל. וראה שו״ת שבט הקהתי ו, ס. בירור הלכה צב. ובמשנ״ב קד, בבה״ל ז ד״ה ויהא נסתפק בשוכ״ע. והביא מפמ״ג קצ בא״א ז. ונראה שנשאר בספק. והתם בד״ת קאי. ובדעת המשנ״ב – ראה דעת נוטה א תפלה לה, ע׳ רנב, שנסתפק רק בשוכ״ע אבל הרהור מותר).

ואף שמצינו שאסרו לבע”ק להתפלל ולקרוא ק”ש, ומכאן שהעמידו דבריהם גם במקום מ”ע (ובפשטות הטעם לפי שיש לו תקנה לקרוא ולברך אחרי הטבילה) – מ”מ, היכא דלא איתמר לא איתמר.

ובגוף השאלה מבע”ק, י״ל דהתם נמי משום סייג הוא דלא יהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים ויתבטלו מת״ת, ראה מראה הפנים לירושלמי ברכות ג, ד. וגם הוא גדר לדבר עבירה – שגדר גדול גדרו בה, ברכות כב, ב. רשב”א שם ד”ה והאמר ריב”ל. ובירושלמי ברכות ג, ה, שהוא דבר שגודר את ישראל מן העבירה.

ובאמת, ראה לחם שמים ליעב״ץ ברכות ג, ד, שעמד בזה, היאך אלימא תקנ״ע לעקור דבר מה״ת. ור״ל דמיירי כשכבר קרא. ושוב לא הונח לו בזה. וכתב שהמשנה קאי כמ״ד שבע״ק אסור מה״ת. ובסו״ד כתב שוב כתי׳ קמא, ושבברכהמ״ז מוציא בשפתיו, ושבפיה״מ לרמב״ם משמע להדיא כפירושו.

גם בשו״ת שאג״א יג, עמד בזה, ולדידי׳ אכן הוא מטעם יש כח ביד חכמים. והא דלא אקשי ר״ח לרבה ביבמות צ, א, מבע״ק – דס״ל ק״ש דרבנן או דהרהור כד״ד. וראה שערי ירושלמי ברכות ג, ה, שלבבלי אכן יש כח לעקור, ויישב בזה קושיית לחם שמים. (ובמעדני יו״ט לרא״ש ברכות ג, כא אות פ, הזכיר ד״ז דיש כח לעקור רק לגבי תפלה דרבנן).

אבל ראה פנ״י ברכות כ, ב ד״ה במשנה, שבאין לו מים לטבול, בק״ש מוציא בשפתיו, דל״ש תקנ״ע לבטל מ״ע דאורייתא. ואף למ״ד הרהור כדיבור דמי, עיקר מצותה בשפתיו. אלא שביש לו מים לטבול, לא יקרא עם הציבור, או גם ביחיד אפשר שבתוך כך יעבור עיקר הזמן למצוה מן המובחר, ומשו״ה מהרהר.

וכ״כ בשנות אליהו ברכות ג, ד, שבאין לו מים קורא ק״ש ומברך ברכהמ״ז בשפתיו וכמפורש בירושלמי ג, ה. וס״ל דליכא פלוגתא בין בבלי לירושלמי. (וראה מראה הפנים וחרדים לירושלמי שם. תר״י ברכות שם. רוקח שכא. ראבי״ה ברכות סג בשם ר״ח). וכנ״ל, כ״ה גם ליעב״ץ בלחם שמים).

גם בכס״מ תפלה א, א, לרמב״ם שתפלה מה״ת, כתב בחד שינויא, שמתפלל תפלה קצרה פ״א ביום שלא לבטל מצות תפלה מה״ת. וכ״מ במאירי ברכות כא, א שא״צ להרהר בזמן הקבוע, שהזמן דרבנן. (ובשו״ת שאג״א יד הקשה דלא הו״ל לגמרא לסתום אלא לפרש). ובשינויא בתרא, שיש כח לעקור. ובשו״ת שאג״א יד, הקשה עליו, דהא בבע״ק חזינן שלא רצו לעקור דבר מה״ת, וחייבוהו להרהר. וגם צ״ב החילוק בין ק״ש לתפלה. ועוד, שבגמ׳ אמרו בטעם שפטור מתפלה מחמת שהיא דרבנן, ולא שיש כח לעקור. ועכצ״ל דקאי אתפלה דרבנן. ואכתי תיקשי, מאי שנא תפלה דאורייתא מק״ש וברכהמ״ז. ואפשר שבתפלה שצ״ל כעומד לפני המלך, הפקיעו במצוה גם בהרהור. ובאחרונים כתבו ליישב בכמה אנפי.

וצ״ע בנוגע לאיסור לקרוא נגד מי רגליים שרק כנגד העמוד מה״ת, אם יעבור זמן ק״ש. והנה בטעם החומרא שלא לקרוא בשותתין על ברכיו להדעות שהוא מדרבנן, ראה פמ״ג עח א״א א ד״ה השיטה הב׳ שהחמירו משום שהוא גנאי גדול. ולכאורה לפ״ז דמי להפחה, דליתסר רק בתפלה ולא בתורה. אבל ראה חיי״א כה, א והביאו במשנ״ב עח, א שאסור בתורה. ולכאורה סותר למשנ״ב בהפחה. ובשלמא בחיי״א איכא למימר דס״ל לאסור גם בהפחה בד״ת וק״ש.

והנה בחולה המטפטף מים לאונסו כתב הרמ״א בתשובה צח, דלא אתי דרבנן ודחי חיוב דאורייתא דק״ש. ולא דמי למי שאינו יכול לעמוד מלהפיח, שיש לו תקנה להתפלל שתים, אבל כאן יתבטל לעולם. ועוד כתב לחלק באו״א דמי רגליים קיל מהפחה. והנה בשו״ת משנ״ה ב, סג הבין בתי׳ בתרא שבאמת דרבנן דוחה דאורייתא, ורק במי רגליים דקיל טפי שרינן לי׳. אבל בשו״ת צי״א ח, א פי׳ דלתי׳ בתרא אפי׳ לא יתבטל לעולם התירו לו.

אמנם כאן נזכר שמתבטל לעולם. ומשמע דאל״ה אין להתיר. אבל בא״ר פ, א כתב לענין מי שאינו יכול לעמוד עצמו מלהפיח, שצ״ל שהרמ״א ס״ל דלק״ש יש תשלומין. ושוב כתב לדחות, ושבאמת השמיט הרמ״א תיבת ק״ש, לפי שבאמת אין לו לעבור זמן ק״ש שאין לו תשלומין. וגם לענין תפלה שכתב לעולם, אפשר לאו דוקא, והה״נ באיזה ימים, דהא אין לו תשלומין רק בתפלה סמוכה. והנה, בצי״א שם כתב יתר על כן, שאפילו ליום אחד מותר. ולעולם – היינו שלעולם לא יוכל להשלים. וצע״ק מש״כ בשו״ת תשוה״נ ג, ס. ולא זכר שר מהא״ר.

[וראה גם בהגהות רעק״א פ, שלא יעבור זמן ק״ש דאורייתא מחמת שאינו יכול לשמור עצמו מלהפיח. וכבר הבאנו ממור וקציעה פ, שכתב על הטור שכתב שיעבור זמן ק״ש, דמנא לן לבטולי עשה דאורייתא בזמנו מחמת ריח רע שאין לו עיקר שאינו אסור מד״ת. ובכסא אליהו שם דל״ש כאן יש כח ביד חכמים. אבל לא הבנתי מש״כ שאין בנו כח לעקור ד״ת, דהא אינהו אתי עלה מחמת הסברא שהוא מדרבנן, והם העמידו דבריהם. ואולי הא גופא כוונתו, דכיון דלא איתמר להדיא, אין לנו לעקור. ועוד כתב שם, בדעת המחבר שכתב גם בק״ש, שאפשר דס״ל – כפי שהוא באמת בכס״מ – דזמן ק״ש כל היום].

ומצאתי באמת ליעקב קמינצקי ברכות כב, א, שהקשה על תפא״י ברכות ג, ד, בהלכתא גבירתא, שאפשר שכיון דמדאורייתא אינו אסור אלא כנגד העמוד לא יעבור זמן ק״ש. אלא שדחה דהא קס״ד דאתי כר״א שזמן קריאתה בהנה״ח. ועכ״ז אינו קורא במים הסרוחים. ודחייתו מצינו ביד אליהו שם, כשכתב להקל לקרוא במקום מטונף. וכן מפורש בב״ח פו בסופו. אלא שאין ראי׳ דלדידן מים סרוחים דינו כצואה ואסור מה״ת, ראה טושו״ע פו. לבוש שם. פמ״ג ומשנ״ב שם. וצ״ע בנוגע למי רגליים שהוא מדרבנן. גם הרי למסקנא קאי כותיקין. וכ״כ האדר״ת בחשבונות של מצוה קכג דמה״ט דחקו לאוקמי כותיקין, דאל״ה דוחה מצות ק״ש לאיסור מים הרעים, אבל מצות ותיקין היא רק להידור. ועוד כתב ביד אליהו שם שאפשר שגם לר״א כהקס״ד – זמן נה״ח רק מדרבנן. ועוד כתב שאפשר שיקרא בהרהור למ״ד שהרהור כד״ד. והנה, הם דנו מצד עדל״ת, וכש״כ באיסור דרבנן לחוד.

וכן מצאתי בלקוטי תשובות משנת יוסף עב, שברגע האחרון של זמן ק״ש אפשר שצריך לקרוא גם בביה״ק ובד״א של מת. ודלא אמרינן חכמים עשו חיזוק לדבריהם היכא דלא איתמר בהדיא.

והנה, במסופק אם הטיל רביעית מפורש במשנ״ב עו, כה בשם החיי״א להקל בספק דרבנן דלא יתבטל מק״ש ותפלה. ומשמע שאם הוא בודאי שהוא מדרבנן יעבור זמן ק״ש. ואינו מוכרח. ואפשר, דשיגרא דלישנא הוא, וכפי שהבאנו מהמגן גבורים, הביאו במשנ״ב, בל׳ השו״ע שק״ש שיגרא דלישנא הוא. וכנראה, אגב שיטפא דתפלה נקטי׳. ולא נתפרש בדברי החיי״א דמיירי כשיעבור זמן ק״ש. ואפשר שהכוונה לק״ש בברכותי׳ בזמנה מדנקיט לה אהדדי עם תפלה. או דלא מיירי מפסוק ראשון דאורייתא. (ואפשר, דבהכי יש ליישב לשון המחבר פ, שתמהו האחרונים. ודוחק). וזה לשונו כלל ג, לב: היה יודע שהיו כאן מי רגלים ונסתפק אם הטיל לתוכן רביעית מים וכיוצא בו, נראה לי כיון דאתחזק איסורא אפילו מדרבנן אזלינן לחומרא. ומכל מקום בשעת הדחק שיתבטל על ידי זה מקריאת שמע ותפלה, מותר לסמוך על הפוסקים דאפילו באתחזק איסורא אזלינן לקולא. וראה באורח נאמן עז, ב כשיעבור זמן ק״ש לסמוך על רביעית אחת. וצ״ע.

(ואגב. בלבוש שמותר לקרוא ק״ש ללא תפלין אם יעבור זמן ק״ש. אבל אפשר שאין טעמו דלא אתי דרבנן ודחי מ״ע דאורייתא, יעו״ש).

והנה המשנ״ב בשעה״צ קצו, ח, כתב בין השאר, שאין מקום להחמיר לברך ברכהמ״ז בגזל לחם כיון דמנאץ הוא ודומה לנצרך לנקביו שתפלתו תועבה שאין לו להתפלל. אבל היא ראי׳ לסתור, שרק כשתועבה היא וכאילו לא התפלל כלל אין להחמיר בדאורייתא, הא בק״ש שבדיעבד מהני, ואינה תועבה, יש להחמיר. וכש״כ לדעת המג״א ודעמי׳ דס״ל התם להחמיר לברך ברכהמ״ז. ועיקר דבריו, שאם ברכתו ניאוץ ל״ש חומרא לברך.

והנה, בגזל חטים כתב להדיא בפנים המשנ״ב, בסגנון המורה שלמעשה יש להכריע להחמיר מדאורייתא. ומוכח, שלדינא נקט שגם אם יש שיטה שהוא בגדר מנאץ יש להחמיר בשל תורה. וגם בגזל פת, שלא כתב מזה במשנ״ב, ודן בזה רק בשעה״צ – הרי קאתי עלה מכח כמה סברות. וגם כשדן בנוגע לגוף סברא זו, ב״עיקר דינו של המג״א שהניח יסוד דמפני שהוא דאורייתא יש להחמיר לברך״, שבמשנ״ב פסק כנ״ל בנוגע לחטים – כתב בסגנון שדברי המג״א ״רפיא מאד״, וש״אינו כדאי״ להחמיר, ולא שאסור.

ובכלל אין ראי׳ ממנאץ ש(י״א) שהוא מדאורייתא. ואילו בנדו״ד, בנוגע לנצרך לנקביו, המדובר בדין דרבנן, שהוא רק לכתחילה, ואפשר שהוא רק עצהיו״ט, ורוב ככל הראשונים לא שמיעא להו.

ודברי המשנ״ב שדימה לדין תפלתו תועבה – הוא רק לבאר שבמקום תועבה אין טעם להחמיר להתפלל, לפי שה״ז כאילו לא התפלל. והיינו רק בתפלה שהם אמרו והם אמרו. ואין לנו ראי׳ בדעת המשנ״ב, בנוגע למצות ק״ש שהיא מה״ת. וכמובן, שמה״ט לא הביא ראי׳ מדין תפלה לדין ברכהמ״ז, דשאני ברכהמ״ז שהוא חיוב דאורייתא, אלא רק בגדר ״דומיא דמאי דאמרינן״. והיסוד שכתב – הוא מסברת עצמו, שאם הברכה בגדר ניאוץ אין טעם להחמיר. וכנ״ל, גם בזה – הרי המג״א ודעמי׳ לא ס״ל הכי. והמשנ״ב גופא לא נקט כך בגזל חטים. וכדברי המג״א מצינו בתשובת רבינו שמואל ב״ר יוסף בהשלמה סוף פסחים, שבגזל מצה מברך ברכהמז״ז ולא המוציא. (אבל לאידך בפסקי ריא״ז ברכות ז, ב אפי׳ בגדל חטים דאינו מברך כלל. ואגב, להעיר, שאדה״ז פסק שם גם בגזל לחם לברך בשינוי. ומשמע גם בלא אכל כדי שביעה).

ומ״מ, מלשונו דכיון שיש חשש ניאוץ אין שייך יפוי מפני שהוא דאורייתא, משמע דלו יצויר שהיינו אומרים תפלתו תועבה על ק״ש לא היו קוראים ק״ש. איברא שלמעשה, כיון שבק”’ש אין תפלתו תועבה, ממילא לא שייך. והעירני הגר״א גולדפרב שליט״א, שמ״מ יתכן נפק״מ לתפלה דאורייתא לרמב״ם, או לרמב״ן בעת צרה, או לפמ״ג במקרא קודש וכו׳. וראה אצלנו 39405. אלא שכנ״ל בפנים המשנ״ב כתב איפכא. וגם שכ״כ רק בתועבה בדרבנן, ובמנאץ – בדאורייתא.

ובגוף הדבר, בנוגע לדין אי״ז מברך אלא מנאץ שכתבנו לדון שהוא דין מה״ת – כן מוכח בתוד״ה משום – סוכה ל, א. ותוס׳ הרא״ש שם. ועוד. וראה שם במהר״ם, כפות תמרים. ועוד.

ומש״כ בתוס׳ שם ט, א שמהבב״ע מדרבנן – אינו סותר, שי״ל דברכה שאני.

ואפ״ל שגם למ״ד שברכה לבטלה דרבנן – ראה תוס׳ ר״ה לג, א ד״ה הא – היינו כשהוא לבטלה, שסו״ס משבח לה׳, משא״כ כשמנאץ. וי״ל גם שגם אם ברכות דרבנן מ״מ שייכים שיחולו עליהם דיני תורה – ראה כעי״ז לגבי תפלה בביאור הגר״י פערלא לסהמ״צ לרס״ג עשה ב (ע, ג. ושם לגבי אכילה לפני התפלה. וכ״מ בחינוך רמח. אבל בכ״מ דל״ש איסור מה״ת כיון שתפלה דרבנן). ועד״ז באג״ק יג ע׳ עג. שם ע׳ קכה. שיחת י״ג תשרי תשמ״ג. וי״ל באו״א שהגם שברכות דרבנן כשמברך מקיים דאורייתא, ראה אסופות ר״ח הלוי ע׳ טז.

וכש״כ להדעות שברכה לבטלה היא מה״ת.

ולהעיר מהפלוגתא אם לברך ברכהמ״ז דאורייתא באיסור דרבנן. ומשמע, דס״ל שהוא דין דאורייתא.

אבל בקרבן נתנאל על הרא״ש פסחים ב, יח באות פ, מוכח דס״ל שהוא מדרבנן, והם אמרו והם אמרו.

וראה ביאור מרדכי להגר״מ בנעט ברכות ז, ב במה שלדעת הרמב״ם אינו מברך ברכהמ״ז אפילו באיסור דרבנן, שהעמידו דבריהם לעקור ברכהמ״ז בשוא״ת. ובנוגע לדין שתוי, מצינו בדברי אדה״ז קפה, שבמקום ספק לא ימנע מקריאת שמע. אלא שלשו״ע רבינו – שתוי הוא בכלל הספק. ובשכור – פשיטא לי׳ דקייל״ן לחומרא. ולמשנ״ב צט, ח, גם בשכור מספקא לן שמא יש להקל מחמת דעת הרמב״ן. ולפ״ז גם בנצרך לנקביו, מאחר וי״א שהוא רק בתפלה, אית לן ספיקא להקל.

ואולי אפ״ל דשאני שכור שגם פטור מק״ש (אם נאמר כן) ולא רק איסור. גם הט״ז קפה, ב, בסופו כתב לחלק בין ברכהמ״ז דאורייתא שיש להחמיר בה, לשאר מילי.

וסברא ששכור אסור מה״ת – ראה אסופות הגר״ח הלוי שם ששכור אסור מדאורייתא בתפלה. ובאג״ק שם, שכאילו עוע״ז ותפלתו תועבה משמע שהוא מה״ת, אלא שמדין שכור בשאר ברכות משמע שאינו כן. (והכוונה, שמזה שמותר בשאר ברכות משמע שאינו מה״ת. וצ״ע הראי׳. ובכל אופן, מביא שם משו״ע רבינו קפה, ה, שמה שצריך לחזור ולברך משום שברכתו תועבה אינו אלא מדבריהם). ושם, שמ״מ אם הוא באופן דבזיון ודאי שייך שיהא מה״ת.

והנה, בהשגח״פ איקלע לידי דברי החיי״א כלל ס, שחשש לדעת מהרי״ט צהלון להניח תפלין ביום הקבורה שאינו יום המיתה (שרוה״פ דחו דבריו. ואכ״מ), וכתב מספק להניח ללא ברכה – דעדיף לי׳ להיכנס לספק איסור דרבנן או גם מדברי קבלה מלהיכנס לספק ביטול מ״ע דאורייתא. ובאמת, לא ראיתי דרך אחר ליישב דבריו, אא״כ נאמר בדוחק שבאמת ס״ל לדינא שעיקר הדין כמהרי״ט צהלון, ורק מחמת ספק ברכות חשש לדעה דלדידי׳ דחוי׳ היא שלא לברך. ודרך זו דוחק גדול, דאיפכא הוא, שדעת מהרי״ט דעת יחיד, אף שכו״כ החרו החזיקו אחריו.

ושוב עלה בדעתי שאפשר שכוונתו לומר שיש לכוון שאם אין בו מצוה ה״ז כרצועות בעלמא, ויצא מכלל חשש, ומה״ט גופא מניח ללא ברכה. אלא שלפ״ז העיקר חסר מהספר. ואתינן לקושיא אחרת, דמ״ט לא ייעצו לעשות כן ולא להיכנס לפלוגתא. ונראה, שגם במניחן כרצועות בעלמא הוא בגדר פארך חבוש עליך, שמה מועיל התנאי שבלבו, לגבי מה שתפלין נקראים פאר, שאי״ז מצד קיום המצוה אלא מחמת גוף החפצא. והרי עיקר הענין, לפי שאבל מעולל בעפר קרנו ואין נאה לתת פאר תחת אפר, וא״כ מאי שיאטי׳ דקיום מצות תפלין הכא. ודוק כי נכון הוא.

[והעירני הגר״א גולדפרב שליט״א: יעוין גם ד״ס מהדורת תשע״ו סי’ שפח שה״צ סקי״ח וסקכ״ה בשם דע״ק.

ומש”כ בביאור החיי״א, כן מטו בי מדרשא לבאר בדעת החולקים (ביניהם השעה״צ סי’ לח).

ויש מקום לפלפל ולתלות בסתירת דברי רש״י בהא דתפילין באבל אם הוא דין בתפילין או באבל, עי’ רש״י ברכות יא. כתובות ו. סוכה כה. עכ״ד].

ונקודת ותמצית הענין, שבמקום ביטול מצות ק״ש סומך אמקילים, שהרי בדיעבד יוצא. וכמו שביכול להעמיד עד פרסה מתפלל וסומך ארי״ף, אף שלרמב״ם אסור להתפלל. וכש״כ הוא, שבתפלה איכא תשלומין. ועוד שכאן הוא מ״ע דאורייתא. ולא העמידו דבריהם במקום ביטול מ״ע.

ובכלל, כמה דעות בגדר בל תשקצו, כשמרגיש כבר בנקביו ומתאפק וכו׳. ובשו״ע רבינו במהדו״ב ג, יא: כל זמן שאינו מתאוה הרבה בענין שאילו לא היה מעמיד עצמו בכח ומגביר כח המחזיק על כח הדוחה היה כח הדוחה גובר מאיליו על כח המחזיק ועושה צרכיו בלי שום סיוע דוחק שידחוק האדם עצמו כלל אפילו מעט מזעיר אבל אם כח הדוחה לא היה גובר כ”כ על כח המחזיק בלי סיוע דוחק שידחוק האדם עצמו מעט נמצא כשמעמיד על עצמו ומונע מלדחוק אינו נקרא משהה נקביו כי אינו אלא שב ואל תעשה ואין בו משום בל תשקצו.

ובנדו”ד בפרט, לא ברירא מילתא השיעור לגבי ד״ת (ומדברי הגמי”י אין הכרע לכאן או לכאן. ובדפוסים, יש שנקבעו דבריו על תיבות לא יתפלל, ויש על תיבות תפלתו תועבה. ול’ “גופו משוקץ” – מורה קצת, דקאי באופן שעובר אב”ת. ויל”ד. ואפשר, שגם למ”ד שבתפלה אסור לכתחילה, שאני ד”ת. ובשו”ת איש מצליח א, א ד”ה ויוצא שדייק מדברי הלבוש. אבל ראה בפמ”ג במ”ז רסי’ צב. וראה קובץ בקנה אחד דלקמן) – ראה בכ”ז שע״ת ו, ד, הביאו במשנ”ב צב, ז, גם כשיכול להעמיד עצמו עד פרסה, וכ”מ דעת אדה”ז בשו”ע מסידור לשונו צב, א. ואילו בפמ”ג צב במ”ז בתחילתו, הביאו במשנ”ב שם, שהוא רק כשאינו יכול להעמיד עצמו. (ובתשובות הגרח”ק בסו”ס אשי ישראל אות קא – ע’ תשנג – בדעת המשנ”ב שבמקום הצורך יש מקום להקל בזה). וכ”כ בכה”ח שם ז. ובהגהות מהרש”ם לאר”ח ספינקא צב, א, משמע שנקט שהשיעור לגבי ד”ת הוא כבמהדו”ב הנ”ל. וראה ברכת ה’ לוי א, ז, לד בהערות.

עוד אעירה שבשיעור קטן דפסוק ראשון יכול להעמיד עצמו. ובכה״ג אפשר דליכא ב״ת. ובכ”מ משמע שהכל תלוי באריכות תפלתו. וראה פרישה צב, א וב”ח שם בשם מ”כ שששיעור פרסה הוא ע”פ שיעור תפלה דחסידים הראשונים, והב”ד בעו”ת שם ג וכתב שנכון הוא. ובמגן גבורים שם בשלה”ג א, כתב בדעת רש”י ורי”ף, שאם אינו יכול להעמיד עצמו בשיעור אורך תפלתו תפלתו תועבה. וראה יפ”ל ד, ג, שהביא מסדר עבודה ומורה דרך בשם אהרת הקודש לפנות קודם נט”י אם א”י להעמיד עצמו אף כדי שיעור נטילה, וטעמו שאסור להתפלל כשנצרך לנקביו. וביפ”ל שם, שאם יכול להעמיד עצמו כדי שיעור נטעילה וברכות, יטול ידיו קודם. מצאתי באורח נאמן קסה, ה, דפי׳ בדברי המג”א בשכח ולא בירך בנ”ר עד שהטיל מים, דמשמע שלכתחילה יברך לפנ”ז, שבשיעור דבנ״ר ליכא איסורא. (אבל באהל משה כהן מגרבא ז, ששכח לאו דוקא, שכל שצרך לנקביו אסור לברך). ובאמת, גם בשו”ת הרשב”א שם לענין ק”ש, משמע ששיעורו שיכול להעמיד עצמו במשך קריאתו. אבל לעיל פירשנו דס”ל דליכא איסור בק”ש.

גם בערוה״ש צב, א מרא דהאי שמעתתא שבנצרך לנקביו יעבור זמן ק״ש, כפי שהובא בריש דברינו, כתב שם, דהיינו בנצרך לגדולים אבל בקטנים ל״ש העברת זמן דרגעים ספורות הן. אבל בפשטות כוונתו, שבדרך כלל אינו ממתין עד זמן האחרון, ויש זמן לקרוא אח״כ אחרי שיפנה.

שו”ר בקובץ בקנה אחד ד, יא, שהאריך בהרבה מהנ”ל. וכמה פרטים קרובים דברי אלו להיות כדברי אלו.

 

#40980