גדר בית דירה לענין מזוזה

 

בגדר בית דירה לגבי מזוזה. הנה בהשקפה ראשונה היה אפשר לומר שהוא דוקא במקום שהאדם דר בה ממש. אלא שכבר העירו ממה שנזקקו לילפותא לפטור בית הבורסקי ובית המרחץ כיון שאינו בית של כבוד, משמע דבלא”ה חייב. והלא, בודאי אין אדם דר במקומות אלו (זולת אם נדחוק דמיירי שאוכל שם כל אכילותיו, ומקום פיתא חשיב דירה גמורה). ויש שכתבו, לפי שמשלים הדיור, שג״ז מצרכי דיור.

וכן מה שנזקקו לילפותא לפטור הר הבית העזרות והלשכות מטעם שהן קודש, ומשמע דבעצם חשיב בית דירה, אף שאין אדם גר שם – לפי שג״ז דירה.

ובש”ך יו”ד רפו, כב, דסוכה חיצונה שמוכר קדירותיו ואינו דר בה ופטורה, ומשמע דבית המיוחד למכור סחורתו לא חשיב בית דירה. וכן בדיני חנויות שבשווקים – ה״ט שכיון שעיקרו לסחורה אין השהי׳ שם בכלל דיור.

ולא נתבאר ההפרש בין בית הבורסקי, מקום שמייצרים את העורות, שנחשב לבית דירה, ואילו החנות שמוכרים שם את העורות לא חשיב בית דירה, והלא בשניהם הוא מתעכב רק בעבור עבודתו.

אמנם, במאירי יומא יא, ב, כתב בנוגע בית  הבורסקי וכו׳ “ואפילו יש שם דירת אדם”, היינו דפשיטא לי׳ דמצד עצם מה שזה בית הבורסקי אין לחייב כיון שאינו דירת אדם. [באמת תליא בפלוגתא כשעשוי לדירה גמורה, שלדרישה וש״ך משמע דחייב. ובמאירי משמע שפטור. ומ״מ, אפשר דלכו״ע מיירי שנשים מתקשטות או כיו״ב, שגדר דיור הוא, ומשלים צרכי דירתו, אלא שאינה דירה גמורה, בניגוד לחנות שעיקרו רק לסחורה (וכש״כ להדעות דחנות לא קביעא)].

ובפרטיות יותר: הנה נתחבטו טובא בדין החנויות.

ובעיקר השאלה, דן בכמה צדדים בפרשה סדורה טז.

וכמה אופנים בישוב הענין, דבורסקי אוכלים וישנים (ראה פרשה סדורה שם שדחה לבסוף). וכ״כ אורה ושמחה סוכה ו, ה אות לא, במוסגר,סד״ה והנה גדר. ומתאים לדברי המאירי.  או באופן שנשים מתקשטות. או שמחובר לביתו.

והנה, פשטות הל׳ ביומא יא, ב, ועד״ז בספרי ואתחנן (לגי׳ הגר״א) שאחרי שמרבה רק בית המיוחד לדירה, ממשיך שומע אני אף שערי בית כסאות ובית הבורסקי ומרחצאות במשמע ת״ל ביתך יצאו אלו שאינם עשויים לכבוד, משמע כמאירי דקאי באופן שנעשה לדירה.

והסברא גם נוטה כך, שפי׳ בית הבורסקי אינו בית המיועד לעיבוד עורות, אלא ביתו של המעבד, והמעבד נקרא בורסקי, כבב״ב כא, ב לא חייט ולא בורסקי. וכן בקדושין פב, א מי שעסקיו עם הנשים סורו רע  כגון הבורסקי אין מעמידים מהם מלך כו׳. ונזכר כאן בלשון ״בית הבורסקי״, ולא ״חנותו של בורסקי״ (כבילקוט שמעוני משלי רמז תתקנ. ולהעיר, שאותו תוכן ממש בכ״מ, כבפרדר״א כה, וילקוט שמעוני וירא יט. ושם הלשון: בית הבורסקי).

לאידך, בורסקי כשלעצמו פירושו גם שם מקום שמעבדין בו עורות, כבשבת ט, ב: ולא לבורסקי. וראה בערוך ערך ברסי שהביא ב׳ הפירושים (אבל שם משמע לחלק, שהאומן נקרא ברסי והמקום בורסקי. אבל בכ״מ מצינו הל׳ בורסקי על האומן, כנ״ל. וכן בכ״מ בראשונים בל׳ יבמה שנפלה והי׳ אח בורסקי, אף שבמשנה כתובות ז, י: בורסי, וכהנה רבות). ובכל אופן, איכא לפרושי שכאן הכוונה לבית האומן. והגי׳ ברבינו מיוחס ואתחנן: פרט לבית הבורסי. והוא כנ״ל. וכ״ה הל׳ ברי״ו כא, ז.

אלא שצ״ע היאך פי׳ במאירי בית בורסקי, שהרי כתב בל׳ בית הבורסקי ובית עיבוד העורות. ומשמע שבורסקי אינו מקום של עיבוד עורות.

ונחזור לעניננו: הנה, באמת אפשר שכל שימוש רגיל המצריך שיהא בבית בגדר דיור הוא. ונכלל בזה לימוד תורה בביהמ״ד, ועבודה בביהמ״ק, וטבילה בבית הטבילה, ומלאכה בבית הבורסקי וכיו״ב (לולא הגנאי, או לחילופין – ולהבדיל – שהוא קודש, או שאין לו בעלים. ובעזרות, בלא״ה, הרי אוכלים קדשים ומצותה אחשבי׳). ושאני חנות שיעודו למכירה, שאי״ז שימוש המצריך בית, והקונים עוברים ושבים כל הזמן ואינם קבועים. ול״ד למקום עבודה שמטבעו דורש שיהא בדירה. וראה ערוה״ש רפו, כח, בחנות שעובדים שם. (וכתב דלא גרע מנשים מתקשטות בבית הבקר. ולפ״ז, את״ל שחיוב בית האוצר גם בכה״ג הוא מדרבנן, ראה אצלנו 39283 בסו״ד, נמצא שהוא רק מדרבנן. אבל בפשטות בית האוצר חיובו מה״ת, ראה שם. וכש״כ בנשים מתקשטות. אמנם, לדברינו עדיף שהוא בגדר דיור ממש). והדברים נרמזים בל׳ רש״י סוכה ח, ב בסוכת היוצרים. וכן בב״ח רפו, א, דלאו דירה היא דאינה עשוי׳ אלא לצאת ולבוא ולמכור שם סחורתו. (וא״צ להגיע להסברא ששימוש בגופו כגון קישוט עדיף משימוש ממונו כהגדוה״ק רפו, ו, ובשו״ת רב פעלים  ב יו״ד לו באופן הב׳. וראה אצלנו שם. ושם בעיקר לענין בית האוצר לממונו).

אמנם, בט״ז רפו, י, נקט בחנות מחמת שאינו שם בלילה. ואפשר, דה״ט דקאי בחנות שמשתמש לא רק למכירה אלא לדיור בכלל, שיושב שם כל היום, והיינו ששוהה ועושה כל צרכיו שם.  ובפשטות הטעם בחנות שאינה קבועה לדירה. ומשמע שדירה היא אלא שאינה קבועה. וראה להלן.

וקצת ראי׳׳ לגוף הדין שמלאכה מחייבת, מירושלמי יומא א, א, בחלון שעבדים יושבים שם ומניפים לריבוניהן שחייבים במזוזה. ומוכח שהמלאכה גורמת חיוב, אם לא שנאמר בדוחק דקאי דאוכלים שם, וצ״ע לפ״ז מאי קמ״ל. וי״ל. וראה ערוה״ש רפו, מז מזה.

אמנם, החילוק בין עבודה ומלאכה למקום מכירה, לא מצינו מפורש. ולכאורה איפכא מצינו בפירש״י סוכה ח, א, בסוכת היוצרים שעושה מלאכתו ומצניע קדרותיו שם למכור.  וכ״ה במאירי שם. ובפרשה סדורה נדחק שעיקר יעודו לצאת ולבוא ולא לשהות. וצ״ע שהרי עושה מלאכתו שם.

ויש שכתבו, דשאני סוכת יוצרים שבמהותה אינה ראוי׳ לדירה, וע״ד דברי רב פעלים ואבנ״ז, ראה אצלנו שם. וראה ערוה״ש רפו, כח שהיא עראי.

ול׳ רש״י שבפנימית דר, משמע שמלאכה גופא אינה דירה. וכן העירו מרפת שחייב רק מדין בית האוצר אף שבודאי שוהה למלאכה. וכבר העירו מערכין לב, ב שבית הבד אינו בכלל בית, ואיצטריך קרא לרבות. ובפי׳ ר״ש משאנץ לתו״כ בהר ד, דבית הבד אינו בכלל בית מושב לענין בתי ערי חומה, דומיא לביתך המיוחד לך לענין מזוזה, ונתרבה רק מיתורא דקרא. אלא שאינה השגה, דאיהו קאי למ״ד לפטור מבית התבן, דהא מהאי קרא ממעטינן בית התבן למאן דאית לה הכי. ואנן קייל״ן לרבות בית התבן לחיוב מזוזה. (אלא שבית התבן הוא מחמת שנכנס ויוצא. ואכ״מ).

ואפשר, שבית הבד מיועד למלאכה רק בזמן הבדים ולא במשך השנה.

ויותר נוטה, אם נאמר שחנויות מיירי גם בקבועים (ודלא יד הקטנה הובא כפת״ש רפו, י, ודעמי׳. ולהעיר ממדרש תנאים ואתחנן, שחנות נתמעט מחמת שאינה עשוי׳ לדירת קבע. והוא כעין ל׳ הרמב״ם שאינה קבועה לדירה. אלא שברמב״ם הוא בבא בפ״ע מסוכת החג ובית שבספינה. ובהם כתב שאינן עשויין לדירת קבע. ואילו במדרש תנאים כיילינהו כחדא), לחלק בין מלאכה וסחורה לכל שאר דיור, ושבורסקי הוא בכלל דיור כבמאירי שהזכיר, דמיירי שדיורו שם.

ובאמת בכ״מ מצינו שסתם חנות בגדר דירה – לענין חנוכה ומעשר ועוד. והעירו מזה באבנ״ז. ועוד. ויש שכתבו דמעיקרא לא קשיא מבורסקי וכו׳, דקמ״ל שגם אסור ולא רק שאין חיוב – קנין תורה ג, נט, ה, בין השיטין.

וילה״ע מבית המזיגה בש״ך רפו, ז, שחייב. ואפשר שדר שם.

ועוד יוקשה, להרבה ראשונים דהטעם דביהכ”נ פטור ממזוזה מפני שאין לו בעלים מיוחדים (ברמב״ם לפי שאינו לדירה). וצ״ע דא”כ מ״ט צריך קרא לפטור הר הבית והלשכות, דלמה יגרעו מביהכ”נ. ושקו״ט עד״ז בדין מעקה, שבספרי לרבות היכל אף שביהכ״נ פטור. וכמה אנפי בדבר. וראה לקו״ש כד ע׳ 137 ואילך. ובקצרה, שדירת ביהכ״נ שייך לכל, שאין בעלים. ואילו בהיכל איפכא הוא, שהוא כמו שותפין, שכולם בעלים מחמת שמסרו נדבותיהם לציבור.

ועוד שביהכ״נ אינו מקום אכילה. וההיתר רק מדוחק ודרך עראי. וביהמ״ק איפכא הוא שקבוע לאכילת ק״ק.

ושקו״ט בבית האוצרות, שיש מקום לפרש בגדר החיוב, דכל בית המשמש את האדם נחשב בית דירה (והיינו טעמא דהר הבית והלשכות, והיינו טעמא דבורסקי, אבל אכתי יקשה מדברי הש”ך הנ”ל), אמנם בדרישה וש”ך כתבו כיון דנכנסים ויוצאים בו תדיר.  אלא, שבכ״מ שהטעם שנכנס ויוצא הוא השלמה לטעם שמשמש.

 

 

#39490