Is it permissible to eat sourdough on Rosh Hashana?

 

Yes, unless it has a noticeably sour taste.

There is room to argue that there is also an issue with the name of the bread, that if it’s locally referred to as “sourdough bread”, not “bread”, it’s recommended not to use it. If it’s called by another name it’s certainly OK.

Same would apply to sour-sticks. (Sauerkraut has a sour taste, so it would be an issue regardless).

 

Sources:

מסברא, כיון שסימנא מילתא הוא.

ואף שידוע שבמשך השנים היו רגילים לאכול לחם מסוג זה, וגם נקרא באידיש ״זויערטייג״ – ל״ד, שהרי נקרא בשם לחם סתם, משא״כ בזמננו שנקרא בשם לוויי, לחם מחמצת, וכן בשפת המדינה. וראה להלן עוד מענין שם לוויי. והרי כבר הביא במג״א תקפג בתחילתו, מברכות נו, ב שהכל תלוי בקריאת אנשי המדינה, עיי״ש לענין שונרא, דבאתרא דקרי לי׳ שונרא פתרונו שירה נאה, ושינרא שינוי רע, שהסימן תלוי לפי ענין ומקום המדינה (ראה גם מחה״ש). ומה״ט כתב לאכול בכל מדינה דברים המורים על הריבוי בלשונם. והובא בשו״ע אדה״ז שם. א״ר שם ב. מט״א ב. משנ״ב א. ועוד. וראה גם מג״א רפח, יא.

ואכתי י״ל, שמא החמיצות הוא לסימן לשונאינו, כמו בכרתי וכדומה. איברא, שז״א, שהרי כבר נתקשו בהסימנים שבגמרא (כריתות ו, א), שרוביא כדי שירבו וכרתי שיכרתו שונאינו, שא״כ יאכל כל דבר אם טוב הוא יהי׳ כנגד ישראל ואם רעה הוא יהפוך כנגד שונאי ישראל. וכמה אופנים ליישב הענין. אמנם, באגודה סוף ר״ה כב, והובא בב״ח קסי׳ תקפג ובט״ז שם ועוד, כתב ליישב, שברוביא וכרתי שניהם גדלים מהר וסימן טוב הם. ואכן כ״ה בפירש״י כריתות שם ד״ה רוביא (ושם גם לענין תמרים). וראה פירש״י הוריות יב, א ד״ה קרא.

ונראה בכוונתו שאינו שולל הפי׳ מלשון ריבוי וכו׳, אלא שכיון שיש בהם סימן טוב מצ״ע, שפיר אפשר לפרש כפי הרצוי. ואכן במאירי הוריות חיבר בין ב׳ הענינים – הסימן במהותם, והסימן בשמם. (אבל טעמו מצד ענין אחר. מצד ניחוש. ואכ״מ. ולהעיר שבטור רק בקרא כתב הסימן מחמת מהותו, ובשאר מילי מצד שמם). וכ״כ במט״י א, דשאני הנהו דאית בנו תרתי, סימן יפה בעצמם והבקשה הנוספת. וכן מצינו בסידור בית יעקב שער ח, עין ב, ה, שכתב שבודאי צריך לאכול מאכלים טובים ומתוקים, אלא שאח״כ מחזק הדבר ע״י דיבור טוב, ובלשון דמשתמע לתרי אנפי מהפך הלשון למשמעות הטוב לנו. והן הן הדברים. (אבל בשל״ה מס׳ ר״ה עמוד הדין כתב ליישב באו״א, שבאמת אין רמז באכילת הפרי, והוא רק סימן שיתעורר ויתפלל. ועד״ז הוא במקו״ח כאן,  שכיון שמורה על דבר והיפוכו, העיקר האמירה והכוונה).

ואת״ל הכי, שבכרתי טעם האכילה מחמת מהותו, ולולא זאת אין לאכול הימנו מחמת שמו (אף שלא נתפרש כך להדיא בדבריו, ושפיר יל״פ שכוונתו להקשות שאין תועלת באכילה לפי שבכל דבר יש סימן לכאן ולכאן), הה״נ בנדו״ד. ומצינו כיו״ב בדגים, שבחי׳ רשב״ץ לר״ה לב, א כתב שאף שיש מביאין דג שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהן, מ״מ יש לחוש לשמו, דר״מ בדיק בשמא, ומצינו בעזרא דאג באל״ף מלשון דאגה. והובא אצל החיד״א בברכ״י ה. ובמח״ב ג. וכן נקט בספרו מורה באצבע רנג. וראה מט״א ג. בא״ח נצבים ה. כה״ח כאן ט. ועוד. הרי לנו שמחמת שמו המורה על השלילה יש לימנע מאכילתו. וכש״כ בנדו״ד ששמו מצ״ע מורה על החמיצות. וגרע מאגוז שרק בגי׳ חטא (אף דהתם העיקר שמרבה כיחה וניעה, ואאדה״ז השמיט הענין דבגי׳ חטא. גם חטא במהותו בלתי רצוי, משא״כ חמיצות אפ״ל שמתפרש על שונאינו, כנ״ל). ומה שהמנהג שלא לחוש לזה, ואדרבה מדייקים לאכול דגים  – כבר נחתי לזה באלף המגן תקפג, כא, ובספרו בתוספת חיים קלט, יג, וכן בתורת חיים סופר תקפג, א. ויישבו ע״פ הנ״ל, שכיון שבעצם הוא מאכל טוב ומורה על הטוב, אין לנו לחוש לשמו, ומתפרש הטוב לנו והרע לשונאינו (וגם ע״ד הסוד, איכא מעליותא בדגים המורים על עינא פקיחא וכו׳. וגם ע״ד הפשט איכא חביבות בדגים לענין מצות עונג שבת לענגו בדגים. וראה דברי שלום עפגין תקפג, ד). וראה עד״ז בשיבת ישורון לתל׳ האבנ״ז ע׳ תיא. אבל ראה שלחן לחם הפנים לר״י רקח יב. אלא שלא הביאו מדברי האגודה. ומהם, שהביאו מסידור יעב״ץ. וכבר כתב בשו״ת מים חיים משאש או״ח רמג שאין לנו לחוש לדאג אחד הצפון וטמון בין פסוקי נחמי׳ בתוספת אל״ף.  וראה גם מש״כ לדחות חשש הרשב״ץ בשלחן לחם הפנים שם.

וראה יפ״ל ב, תקפג, ח שמה״ט נמי אין לאכול תאנה מלשון תואנה, יעו״ש.

ולהעיר, שענין המתיקות בר״ה יסודו בדברי קבלה לאכול משמנים וממתקים. ובאחרוני הזמן, מצינו למי שכתב שלא לאכול חמוציות בר״ה מחמת שמו.

והנה, מה שנקרא בימינו בשם לוויי נוגע לדינא בכמה ענינים, שהרי מי כיור פסולים לרחיצת קרב וכרעים מחמת שם לוויי. וכהנה רבות. ונפק״מ לענין נדרים, ולענין תערובת מין במינו בשמא. ועוד. וראה מה שהאריכו וצללו במים אדירים, והביאו מכמה סוגיות בש״ס ומדברי הפוסקים, בכמה דברים לענין שם לוויי, בקובץ אור ישראל מאנסי סט.  איברא, שבשם לווי שלאחר מ״ת לית לן בה, כמפורש בסוכה יג, א, ובחולין סב, ב. אמנם כ״ז לענין כשרות ופיסול. אבל אנן קיימינן השתא לענין ר״מ דייק בשמא וסימנא מילתא הוא. ושפיר יש מקום בראש להרוצה לחוש.

ואפשר שגם עיקר המנהג שלא לבשל בחומץ, בנרגש טעמו, הוא מחמת שמו שנקרא חומץ. וא״ש שבכ״מ נזכר רק חומץ ולא שאר דברים חמוצים. ולא נהירא. (ולהעיר מאמרי פינחס שמה שאין אוכלים דברים חמוצים שלא יצטרך לעקם פיו בר״ה בשעת האכילה. ובמאור ושמש פ׳ תולדות שלפי שדברים חמוצים ממדת הגבורה). ולמעשה המנהג להיזהר בכל דבר חמוץ. וכמפורש בכ״מ. וגם בתשוה״ג. ולהעיר מדרכי הישר והטוב, והובא בקצה המטה תקפג, יז שנזהר הרה״צ מליסקא שלא לשתות אפי׳ זויער וואסער.

 

 

#37932