לסמוך על זמן מאוחר לתשלומי מנחה
שאלות:
מי שלא התפלל מנחה עד אחרי צאת הכוכבים (לא במזיד. כגון שהתעורר אז, או שלא היה גופו נקי), האם מותר לו לסמוך על שיטה המאחרת את צאת הכוכבים (דלא כאדמו”ר הזקן) או על שקיעה דר”ת כדי להתפלל מנחה? ובדיעבד שכבר התפלל בתוך זמן זה, האם חייב להתפלל מעריב?
מענה:
לפני צאת הכוכבים הרגיל עדיין יכול להתפלל. אבל אחר כך לא.
וראה כאן:
אם כבר התפלל מנחה אחרי צאת הכוכבים, לכמה דעות עולה לו למעריב. ולכן, יתפלל רק מנחה לתשלומין אחר כך. אבל יתנה בדעתו שאם תפלתו הראשונה עלתה לו למעריב תהא זו למנחה, ואם לא עלתה לו למעריב, תהא תפלה זו למעריב. ועליו להשלים גם ברכות קריאת שמע.
מקורות:
חקרוה שרים אם ג׳ תפלות ג׳ שמות הן או שם תפלה חד היא ורק ג׳ זמנים תיקנו. וגם להצד שג׳ שמות הן אפשר שגם בנתכוון לתפלה אחרת עלתה לו לתפלה שצריך כעת. והנה בהתפלל מוסף במקום שחרית מצינו מזה במג״א רסח, ח, אלא שנחלקו בכוונתו. ולהרבה דעות אף שנתכוון לשחרית (ומוסף אינו עולה לו לשחרית, וכן איפכא. וכ״פ אדה״ז שם יא) – כיון שהתפלל בנוסח של מוסף עולה לו למוסף. ודלא כהדעות שזו וזו לא עלתה בידו. וכ״ה כבר ברמ״א רפו, א. וראה בא״ר רסח, יא ובפמ״ג שם בא״א ח שהעירו במש״כ מג״א בל׳ ״ונ״ל״. אמנם, אפ״ל דשאני בנידון דהמג״א שנתכוון לשם שחרית, ולכן כתבו בדרך ״ונ״ל״ – ראה בפמ״ג שם. וכ״פ כמג״א במאמ״ר רסח, ה. נה״ש שם ו. הגהות יא״פ שם. משנ״ב שם יז. ועוד להקת אחרונים. (וכמה אופנים בהסברת הדבר: מדין פתח אדעתא דחמרא וסיים בשיכרא, דהו״ל בעיא דלא איפשיטא – פמ״ג ועוד שם, וכדלקמן; דבדרבנן מצאצ״כ – שו״ת חסל״א דלקמן, ועוד; או״י מצד גוף הענין שבתפלה א״צ כוונה לתפלה מסויימת, כנ״ל. ונפק״מ בכ״ז אם הוא מצד ספק או שבודאי יצא).
אבל י״מ בדעת המג״א שבנתכוון לשם שחרית אכן לא יצא כלל – ראה מחה״ש שם, וכמשמעות מג״א שם ט. (וכבר העיר ממג״א ט, בא״ר יא בסופו ובפמ״ג הנ״ל). ולדידי׳ הך ״ונ״ל״ שם ח, היינו דינו דהרמ״א, וממילא אכתי לא יתיישב לישנא ד״ונ״ל״. ומ״מ בלא״ה מצינו עוד כמה פוסקים דסברי הכי – ראה שו״ת רשב״ש סג. אלפסי זוטא לרמ״ע מפאנו ברכות ספ״א, הובא במח״ב שם ה (בנתכוון להתפלל שחרית והתפלל מוסף, משא״כ איפכא). וראה בשו״ת מנחת שי ב, ד שנדחק להעמיד דברי מג״א באוקימתא.
והנה, אדה״ז השמיט ד״ז. והעיר מזה בתהל״ד רסח, ח שהרב סתם הדברים. גם בדרה”ח סז, ד השמיטו. וראה קצוה״ש עח, ה ובבדה״ש שם, שמשמעות אדה״ז שלא יצא כלל. אבל למעשה, כתב שם להכריע שסב״ל. ועיי״ש שבנזכר קודם חתימת הברכה יסיים למדני חוקיך לצאת מידי ספק. (וכת”ש לחלוק על המשנ”ב שבנזכר קודם שעקר רגליו יחזור לראש. ועוד תיקשי על המשנ״ב שאם כבר עלתה לו למוסף, לחד מ”ד, איך יעקרנו כשחוזר לראש. וראה בישוב דעת המשנ”ב שמועת חיים על פרק ערבי פסחים – פסחים קטו, א – ע’ תפג. ועוד הקשו שסותר למש״כ תכב, ד שבהתחיל כבר ברכה אמצעית עולה לו למוסף. אמנם, התם מיירי בנתכוון למוסף, וגם הברכה של ר״ח ולא של חול. וי״ל בכמה אנפי).
ולפענ״ד, אפשר, שאדה״ז השמיט ד״ז מחמת שכבר נשנה בסי׳ רפו אצלו. ולא ס״ל כמ״ד לחלק, דל״ד היכא שנתכוון למוסף לנדו״ד שנתכוון לשחרית. וראה גם הגהות חת״ס רפו, א. ואי״ז מן הדוחק, שהרי גם המג״א שם ט כתב סתמא בלישנא דלא יצא, ועכ״ז כמה אחרונים העמיסו בדעתו שר״ל שלא יצא לשם שחרית אבל יצא לשם מוסף.
והנה, בתוס״ש שם ט כתב שהמג״א לשיטתו שם רסח, ד, לענין התחיל תיבת אתה בתפלות שבת ערבית ומנחה, שאף שנתכוון לשם חול, עלתה לו לשבת. וכ”ה בהגהות לבו”ש למג”א. (וראה במחה״ש שם ותהל״ד שם בדברי תוס״ש. והאריך בזה בביאורים לתוס״ש במהדו״ח. וראה תורת שבת שם ח). והרי גם בזה פסק אדה״ז שם ד כוותי׳ דמג״א, וכלשונו: שאין הברכה נפסדת בשביל כוונה אחרת כמ״ש בסי׳ רט. והרי גם בהתפלל מוסף במקום שחרית כתב בפמ״ג שם בא״א ט דתליא בפלוגתא שבסי׳ רט אי אזינן בתר דיבורו או מחשבתו. וראה גם תוס״ש שם ד. ונמצא שהכל הולך למקום אחד. וראה שו״ת שו״מ קמא ג, קעא ובהנסמן במהדו״ח.
וראה שו״ת זרע אמת או״ח מז, והובא בשע״ת תכב ב ומשנ״ב שם ד, בהתפלל מוסף בר״ח ונזכר שלא אמר יעו״י בשחרית, שאם נזכר בג׳ ראשונות יסיים אדעתא דשחרית. ועיי״ש שהאריך להוכיח כמג״א בדין אמירת תיבת אתה שאין הכוונה מפסדת הברכה.
ועוד מצינו, בדין תפלת תשלומין, שאם היפך בדעתו לא יצא, מחמת שכוונתו בתפלה ראשונה לשם תשלומין. ואכן המג״א קח, ב, וראה ט״ז שם ב, נאמן לשיטתו, וחולק גם בזה, שרק בגילה דעתו בתפלתו שלא הבדיל בראשונה והבדיל בשני׳ לא מהני. וראה תוס״ש רסח, ד, שהעיר משם. וראה גם נה”ש תכד. שו״ת שו״מ שם. אמנם, אדה״ז שם א פסק כמחבר שלא יצא, אלא שהביא דעת מג״א וט״ז בשם יש מפקפקין, ושיש לחוש לדבריהם לחדש בה דבר. וראה בתהל״ד רסח, ג שהקשה בדעת אדה״ז. ומבאר דשאני דין תפלת תשלומין. ובפשטות ה״ט שהוא כמו שבהתפלל אדעתא דחובה אינו יכול לגמור תפלתו לשם נדבה, ואסברה לה בתהל”ד קז, א, שאינו סותר לסברת מג”א דלא אזלינן בתר כוונתו, דחובה ונדבה שאני, והה״נ בתפלת תשלומין חובה שהיא חפצא אחרת דתפלה. ובפשטות, שזה גופא הדין, שהעיקר צ״ל לפני התשלומין, ושאא״פ להפוך תפלת תשלומין שתהא כתפלת העיקר. וראה נה”ש שם. באר יעקב קרויזר סוסי’ תכד. ומיושב משה״ק בשאילת משה קליין בדין טעות בברכה שיעור יב, לו.
וי״ל בסגנון אחר, שבב׳ תפלות השוות זל״ז, כיון שאין תפלתו ניכרת שהיא לשם חובה שוב אינו יכול לכוון אח״כ שתהא לשם חובה. משא״כ בתפלה שהתפלל בנוסח מוסף עולה לו למוסף, אף שנתכוון לשחרית. וכ״כ לבאר במעדני כהן קופשיץ ב, יג – ע׳ צה. וראה שם ע׳ צו. שם ח, ח – ע׳נב ואילך. (וראה באו”א בקובץ חדש בקרבי תפלה גל’ ד ע’ נה. והיא לו נדפס”ה בביאורים והערות במס’ נדרים ע’ קיא).
[ולהעיר מכעי״ז בשו״ע אדה״ז רסג בקו״א ו, שבהתפלל מעריב בטעות מחמת שחשב שהוא לילה סומך אר״י שאפשר להתפלל מפלה״מ, ולא אמרינן שלא נתכוון לעשותו לילה. ורק בשבת ה״ז קבלת שבת בטעות, אא״כ בציבור. וכ״פ בעו״ש שם ט. אמנם, אדה״ז נשאר בצ״ע. ולא ברירא לן אם הוא צ״ע לדינא. או שההכרעה שהוא גם בחול אלא שצ״ע בטעמא דמילתא. וכ״מ מלשונו. וראה מעדני כהן שם].
ולא תיקשי לן ממש״כ הפוסקים שבהתפלל שחרית אחר חצות ברכותיו לבטלה, ולא נימא שתעלה לו למנחה – דהתם הכוונה שכשיתפלל מנחה אח״כ תהא לבטלה. וכ״כ לפרש בדרך שיחה ע׳ תקמ.
כן העירו ממשנ״ב פט, ז בשם צל״ח שאפשר להתנות בחצי שעה לאחר חצות, ולהתפלל שוב בדרך תנאי לשם מנחה או לתשלומי שחרית – דמ״ט לא מהני לו גם בלא תנאי, ותעלה לו למה שצריך. ויש לחלק.
גם במשנ״ב רסח, ז ויז כתב כמג״א. וכן מצינו לו תכב, ד בנדון הנ״ל, ואילו בסי׳ קח, ז הכריע לעיקר כמחבר ושיש לחוש למג״א. וראה בבה״ל שדעתו נוטה שגם בנזכר באמצע תפלתו אינו מועיל לכוון שיהא לשם חובה. ולהנ״ל א״ש. והכל נהיר ובריר וצהיר. ותיתי לי לידידינו בעל בירורי סוגיות שליט״א שהעירני לכ״ז.
כן העירו ממג״א קח, י במי שלא התפלל מנחה והתפלל ערבית מבעו״י שמתפלל אח״כ מנחה. ודנו מדין תשלומין במזיד, שאפשר שיתפלל ערבית שתים והשני לתשלומין. ובמג״א שם וכן בשו״ע אדה״ז שם יג, כתבו לא יהא אלא ערבית שתים. ומשמע שבאמת אינו כן. אלא דלא גרע מדין ערבית שתים. ונמצא שיש ב׳ אופנים, שהוא בגדר ערבות ואח״כ מנחה או ערבית שתים. ועצ״ע מדוע לא תעלה תפלה ראשונה למנחה, ותהא תפלתו על הסדר, אא״כ מחמת שעשאו לילה. ולכאו׳ עשאו לילה היינו מחמת התפלה גופא. ואפשר שהוא מחמת ק״ש וברכותי׳. אבל אפשר שמבעו”י ל”ש עשאו לילה בק”ש, שגם לר”י העיקר שאינו יוצא אז. אבל אכתי לא תברא, שעשאו לילה בא כסברא נוספת, ובדרך את״ל, כשדנים שיתפלל לשם תשלומין. אבל מעיקרא כשלא עלתה סברא זו (והרי לא ברירא מילתא שהוא בגדר עשאו לילה, והוא רק בדרך את״ל (ואולי מחמת שלא התפלל מנחה עדיין. ובמחה״ש שאין הסתירה ניכרת. וראה ערוה״ש שם ח. וצ״ע שבקרא ק״ש ניכר הוא. וראה אצלנו 24793)), מדוע לא נאמר שתפלתו תעלה לשם מנחה. ובמחה״ש שם ואפשר, שאין נפק״מ בדבר, ועוד דלא אמרינן הכי אלא מחמת ההכרח, והכא בלא״ה מתפלל אח״כ. ואכן, ראה בהגהות הגר״ח צאנזיר שםשמתפלל סתם ללא כוונה איזה שיהי׳. וראה שו״ת הרי יהודה ב או״ח. והנסמן שם.
ומ”מ, מידי ספק לא יצא, דהנה מצינו ראינו שבדפו”י דהמג”א באו הדברים בחסרון תיבות, וז”ל מג”א: ונראה לי דאם יצא ידי מוסף ומתפלל אח”כ שחרית. וכמה אחרונים הגיהו בדבריו שבא לומר שיצא ידי מוסף. אבל בפמ”ג נראה שהשאיר לשונו כך, אלא שנסתפק בכוונתו. ולא רחוק הדבר, שגם אדה”ז ודרה”ח ל”ג כגירסא חדשה, וממילא השמיטו כל הענין. וראה גם בא”ר שם שכתב למחוק תיבות “ונ”ל”, וכתב לגרוס בב’ אופנים: א) “ואם לא יצא ידי מוסף מתפלל אח”כ שחרית”. ב) ועוד אופן “ואם יצא ידי מוסף מתפלל אח”כ שחרית”. ומיירי בנתכוון לשם מוסף. ויומתק דעת דרה”ח שכת”ש שבנזכר באמצע תפילת מוסף צריך לחזור לראש התפלה ולא מהני שיחזור לישמח משה. ונתקשו בזה כמה – ראה משנ”ב רסח בבה”ל ו בד”ה אחרת בשל מוסף. תהל”ד שם ט. שו”ת מנחת שי שם. ועוד. ולהנ”ל א”ש. והאריך בכ”ז בקובץ בית אהרן וישראל גל’ קכח. וראה גם שאילת משה שם להכריע שלא יצא מטעמים אחרים, ובעיקר מחמת צירוף כמה דעות. וכמה רב גוברי׳ לדחות דעת המשנ״ב ושאר האחרונים בקל. אמנם, האמת תורה דרכה, שהרבה אחרונים אכן נקטו שלא יצא. וגם במג״א לא ברירא מילתא, כנ״ל.
וראה באחרונים שהאריכו בכ״ז, ויש שכתבו לחלק בין הדבקים (מוסף ושאר תפלות, ג׳ ראשונות ושאר התפלה. ועוד כיו״ב בחילוקים שונים) – ראה שו״ת חסל״א תאומים כג. טוטו״ד תנינא קו״א ב. ובספרו חכמ״ש תרכג. וכן לו בהאלף לך שלמה או״ח נב. לקט הקמח החדש קח, כ-כא. שם כט. שו״ת אג״מ ג, צז. בצה״ח ה, כב. שו״ת מנחת פרי ב, יז. בר אלמוגים סוסי׳ ב. בני ראם מד. דעת נוטה תפלה ע׳ רמ. דרך שיחה להנ״ל ע׳ תקלט ואילך. ולהעיר מא״א רלב בלימוד זכות על המאחרים מנחה שעולה לערבית.
ודנו גם במתפלל שוב מנחה בטעות אם עולה לו למעריב. וי״א שלא יפסיק באמצע תפלתו וגמרה לשם מעריב. ואף אם הוא קודם צאה״כ, דעביד כר״י שמפלה״מ זמן ערבית. וכנ״ל דעת אדה״ז בקו״א משמע שנוטה שבמתפלל ערבית בטעות לפני ששקעה חמה, שרק בשבת הו״ל קבלת שבת בטעות. אלא שנשאר בצ״ע. ולמ״ד, שגם בחול דינא הכי, תלוי אם עביד תמיד כרבנן. ואפשר שכיון שתמיד קורא ק״ש בברכותי׳ לפני התפלה מוכח שכוונתו למנחה. ולא נהירא. והעירו מתר״י ברכות יח, ב שבדיעבד אם התפלל ערבית בכוונה לצאת מפלה״מ ואילך יצא. ומשמע שבלא כוונה לא מהני. והובא בב״י או״ח רלג. וה״ר משם בא״ר רסג, כח. אמנם, בתר״י משמע שבאמת סובר לדין יום המעונן גם בחול. והביאו אדה״ז שם בקו״א. (וצ״ע בכוונת רבינו, אם מוכיח מתר״י שכ״ה גם בחול או דקאי רק בחשיכה ממש. והאחרון נראה עיקר). ואדה״ז על כרחך יפרש בדברי תר״י באו״א. או דלא קייל״ן הכי. והה״נ בנדו״ד. וראה צפוני דודי ב, עג.
ואיך שיהי׳ בכ״ז, העיקר שכנ”ל מידי ספק לא יצא, בשגם שלענין מוסף במקום שחרית נמי לא ברירא לן, ולכן ההכרעה כבפנים.
#35963
