האם מותר לאשה לעשות לק בציפורניים בתשעת הימים

 

מותר.

שמאיזה טעם יהא אסור. ובשלמא להאוסרים סיכה בתשעת הימים, אולי יש מקום להחמיר גם בזה, אף שמסתבר שאינו בכלל סיכה, שהרי אסור לאבלה לכחול מחמת קישוט או רחיצה ולא משום סיכה. ומסתבר שסיכה היא רק כשנבלע בבשרו כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. אבל שורת הדין להתיר סיכה בתשעת הימים. והארכנו מזה בלוח במקומו.

וגם מה שכיחול דמי לרחיצה, אינו מכריח שנאסור כיחול בתשעת הימים, וכמו שאין אוסרים סיכה אף שרחיצה בכלל סיכה.

ובכלל, מן הדין יש רק איסור משנכנס אב רק בשמחה, במו״מ ובנין של שמחה. והשאר רק ממנהגא. ומה שלא נהגו לא נהגו. וגם בשבוע שחל בו אסור רק לספר ולכבס או ללבוש מכובסים, ותו לא. ועוד שיש לחלק בין אבלות חדשה לאבלות ישנה. ואפשר, שלא רצו להחמיר שלא תתגנה, ובפרט שהוא מתקנת עזרא שרוכלין מחזרין, או שכיון שהותר לאשת איש, דלא עדיף מתוך ל׳, הותר נמי לשאר הנשים, ולא פלוג, ולא רצו להנהיג לאסור כשאא״פ להשוות מדותיהם.

ועיקר דברינו כאן הם בנוגע תשעת הימים ושבוע שחל, ואגב גררא יצויין שגם בת״ב גופא אינו מוכרח, כדלקמן. אבל לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה. ובפרט שראיתי שכמה מאחרוני הזמן כתבו להחמיר בנוגע לת״ב, אף שיש מהם דאזלי בתר איפכא. אלא שגם הם כתבו שמ״מ נכון להימנע. ועכ״ז, התינח בת״ב שיש מקום לסברא שהוא חשש מדינא, אף שאינו מוכרח. אבל בשבוע שחל בו שהוא רק ממנהגא אין לנו לאסור. וכמדומה ברור שמנהג נשים צדקניות להתאפר כרגיל ומעולם לא שמענו צד חומרא בדבר.

וזה החלי, בנוגע להתאפר בת״ב עצמו, הנה אף שיש מחמירים כבאבל שלא תכחול ולא תפרכס (שו״ע יו״ד שפא, ו) – לא מצינו להדיא מקור ברור לאסור. ואדרבה, מצינו שיש שהולכות מקושטות, ראה מחה״ש הובא במשנ״ב תקנד בשעה״צ מט. ודוחק לומר דברשיעי עסקינן, או שהתקשטו מבערב. ומ״מ ראי׳ גמורה אינה דאפשר דקאי בתכשיטין (וראה לקמן מזה).

והרי כתבו שכל המצוות הנוהגות באבל נוהגות בת״ב לאו דוקא. וריבוי דוגמאות בדבר. נטילת צפרניים, כפיית המטה, עטיפת הראש, מלאכה ושאילת שלום. וכמה שיטות בדבר. וראה בנמוק״י תענית ל, א. ובס׳ השולחן תענית ד: לא אמרו כן אלא באותן חמש שמפרש והולך. ובריטב״א תענית שם: אין לנו אלא מאי דפריט. ובשו״ת מהר״ם חלאווה י לענין נטילת צפרניים: אלא לדברים שמנו חכמים והזכירום בפירוש. והרי איסור כיחול בפלוגתא תליא, שהרמב״ם השמיטו כדלקמן. וכמדומה שהובא לדינא רק ברמב״ן ולא בשאר ראשונים. וראה לקמן. ובכל אופן, הכא קיימינן בתשעת הימים. ויש להוסיף דברי הרא״ש תענית ד, לז הובא לדינא לענין נטילת צפרניים בא״ז תקנא, טז, ובא״ר שם ז, דאין ללמוד ת״ב מאבל מסברא. וראה גם ריטב״א מו״ק כב, ב שנסתפקו אם ליתן האמור של זה בזה. וראה גם מה שהאריך בשו״ת איתן האזרחי לתל׳ הסמ״ע מט, שמה שהניח השואל כיתד בל תמוט שכל דברים הנוהגים באבל נוהגים בת״ב, בגלגול מחילות זה אינו, עיי״ש שהאריך. ולדבריו שהכל תלוי אם ילפינן לה מקרא, וכל שאינו מפורש אינו נוהג בת״ב, א״כ הה״נ בכיחול ופרכוס.

והנה, נחלקו טובא בנוגע נטילת צפרניים אפילו בת״ב. וכמדומה שיש להמליץ בנדוננו מש״כ בשו״ת נוב״י קמא יו״ד צט: ולא לישתמיט חד מהפוסקים הראשונים שיזכיר איסור נטילת צפרנים בשבוע זו ומסתימת דבריהם שלא הזכירו האיסור ממילא משמע שאין כאן איסור. ועד״ז הוא בשו״ת איתן האזרחי דלקמן. ודון מינה ואוקי באתרין. וכיחול עדיף מינה, חדא שלא מצינו להדיא בגמרא לאסור כיחול באבלות, משא״כ נטילת צפרניים שנז׳ בברייתא מו״ק יז, ב (אף דבפלוגתא דתנאי תליא). ודברי הגמ׳ בנוגע כיחול אינם מתפרשים בהכרח לאיסור, וכנ״ל שהושמט ברמב״ם, וכדלקמן. זאת ועוד אחרת, שבנטילת צפרניים לפחות נזכר בפוסקים האחרונים, משא״כ כיחול שלא הזכירו ד״ז כלל. וזה דבר ההשמטה אומר דרשני. ואדרבה, נזכר שיש מהנשים ההולכות מקושטות (אף שיל״ד כנ״ל).

ויש להוסיף, שבאמת אפשר שכל עיקר דין רחיצה בת״ב מדין עינוי ותענית הוא ולא מדין אבלות, כאשר האריכו בכ״ז בגדר העינויים. והנה, הילפותא דאיסור רחיצה ביו״כ אינו כבאבלות, שבאבלות הוא מחמת שרחיצה בכלל סיכה, ואילו ביו״כ ילפינן לה מקרא לחוד. ואם נאמר שדין רחיצה בת״ב כיו״כ, א״כ אין לנו רק רחיצה גופא, אבל כיחול ופרכוס הדומין לרחיצה אינו בכלל, דטעמא מאי אסרו בהם שגם הם בכלל סיכה, וכרחיצה כיון שהם תיקוני הגוף להתנאות, והרחיצה קודמת לסיכה כברמב״ם אבל ה, ג. אבל בת״ב  שדין רחיצה הוא עינוי בפ״ע כביו״כ, מנא לן לאסור גם כיחול.  אלא שבכ״מ משמע דתרתי איתנהו בת״ב, גם דין רחיצה משום אבלות. ומ״מ אין לנו הכרח שבד״ז נתחדש גם איסור כיחול, וכמו שאינה כוללת סיכה. (וראה עד״ז אצלנו בלוח לענין סיכה בתשעת הימים).

והנה, בנוגע לתכשיטים – ראה א״א מבוטשאטש רסי׳ תקנא, גם בת״ב גופא. וגם באבל אין מקור להדיא לאסור תכשיטים מן הדין – ראה רוח חיים פלאגי שסא, ג, שהוא מנהג. וראה גם יפ״ל לבנו שם בח״ג. וראי׳ שהוא רק ממנהגא, ממש״כ בפוסקים להתיר לענוד רביד הזהב, ראה שם. וכן טבעת קדושין – ראה לקט יושר יו״ד הל׳ שמחות ע׳ 92 (במהדו״ח ע׳ קעז). ואפשר מחמת שלא תתגנה. אבל בהערת המהדיר דקאי אחר ז׳. ולהעיר משו״ת פנים מאירות ג, קכד בשבת שהולכת לביהכ״נ ולובשת בגדי יקר ועדי זהב והתיר משום אבלות בפרהסיא. אבל אפשר דקאי ממנהגא ולא מדינא. (וראה מנחת פתים שפא, ו, והובא במשמרת שלום ב, ב, שנתקשה דהא בלא״ה מותרת אחר ז׳ שלא תתגנה).

ולכאו׳ שאני תכשיטין מכיחול ופרקוס, שהם תיקון הגוף, ולכן דומים לרחיצה, שהרי מה״ט נאסרו. אבל תכשיטין הו״ע חיצוני.

אבל להעיר מכתובות ד, א, שמשמע שהוא היתר מיוחד לכלה. וכ״ה בפירש״י שם, שאין אוסרים עלי׳. וראה ברא״ש שם. ומשמע שאיסורא הוא. אבל אינו מוכרח שהרי הזכיר רש״י גם לאחרי ל׳ יום. (והנה רש״י פי׳ ל׳ יום שהם ל׳ ימי אבלות, ולא לפי פשוטו דהיינו ל׳ ימי הכלה מנישואי׳. וראה משה״ק במג״א תריג, יב – ראה מחה״ש שם. חת״ס ומרומי שדה כתובות שם. וראה תר״י בשטמ״ק כתובות שם. מרדכי מו״ק תתקכד, הביאו במחה״ש שם). ואי׳ איפוא שמענו איסור תכשיטין כל יב״ח. וי״ל שנהגו לאסור עלי׳ ואינו מדינא. ואכן בשבה״ל שמחות יז מפורש בדברי רש״י שכש״כ לאחר ל״י שהוא אחר שעברו ימי האבל. וכמעט מוכרח מזה כדברינו דלא מחמת איסור קאתי עלה. (אבל למרדכי שם דקאי אתספורת, ל״ק, וכדלקמן בדברי המרדכי. ולתר״י מו״ק שם, וכן למהר״ם בהל׳ שמחות קיט, בדעת רש״י, והובא במרדכי שם, משמע שאכן אסור כל יב״ח. וראה מה שפי׳ בדרך החידוד הרב מטעפליק הובא בהר צבי רשמי שאלה יו״ד ע׳ רמט. ועוד ראיתי שי״א שבאמת נוהג יב״ח. והוא מחודש. ובודאי לא נהגו כך). ואמנם, ברמב״ם ושו״ע לא נזכר כלל איסור בתכשיטין, רק ההיתר בכלה. ואולי הבין הרמב״ם שהוא רק ממנהג שנהגו בעצמן, ושבכלה אין למנוע.

ולהעיר, שבתוה״א לרמב״ן ענין האבלות ברחיצה, כתב לא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט. ובטושו״ע השמיטו לא תתקשט (אף שהביאו אח״כ בהמשך הסעיף לגבי כלה. אבל מובן הוא מכללא דקאי אדקמי׳. אבל ברמב״ן צ״ע למה כוונתו. ולא מסתבר שהוא כפל הענין במלים שונות, ושלכן הושמט בשו״ע. ולהעיר שבשבת סד, ב (לגבי נדה), וכן בכ״מ, הל׳ הוא: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונים).

(וזולת זאת, אפשר בפי׳ תכשיטין בכלה – דקאי בכיחול ופרקוס, כבמו״ק ט, ב: אלו הן תכשיטי נשים כוחלת וכו׳. וראה פירש״י יבמות לד, ב ד״ה על תכשיטי. תוס׳ פסחים מב, ב. רמב״ם אישות יג, ד. וסרה מעיקרא הראי׳ לאיסור תכשיטין. ואמנם, בקישוטי כלה שבישעי׳ ג, יח ואילך נזכרו רק בגדים ותכשיטים. אבל ראה שם פסוק כד שנזכר בושם. (אלא שאינו בכלל, ראה מכילתא דרשב״י יתרו כ, יד ומשנת ר״א בנו של ר״י הגלילי יח, מה, דנחתי לחושבנא. וראה גם ל״ת להאריז״ל ישעי׳ שם. פי׳ מת״כ לב״ר יח, א. לקוטי לוי״צ  פ׳ חיי״ש ע׳ לה). וכ״ה במרדכי שם דתכשיטין דכלה היינו העברת שער, ואסור גם אחרי ל׳ כל יב״ח, וקאי באיסור תספורת ולפ״ז, ודאי דאי אין ראי׳ לאסור תכשיטין. אלא שכתב שכולל אפי׳ העברת שער. ואפשר שכולל גם תכשיטין כפשוטו. וראה קובץ בית יצחק יט ע׳ 56. ועוד מצאנו ברשב״א כתובות ד, א ור״ן שם ד״ה ודוקא, שתכשיטין אלו הן כעין בשמים ותמרוקי הנשים שנפסדין, ולכן הותר לה ליכנס לחופה במתה אמה שמכינה לה תכשיטין. וברשב״א שם שהכל בכלל תכשיטין. ועדיין אין הכרח שמה שמונעין תכשיטין אחרי ל׳ היינו תכשיטין כאלו דייקא. שו״ר בחי׳ ר״מ מאימראן יומא עט, א ד״ה ואין מונעין: לא ידעתי מאי ניהו תכשיטין, דאם הם בגדים שאר אבלים אטו שאר אבלים אסורים.

ומ״מ אפשר דלא עדיף מבגדי שבת, ומצינו שאבל לאו בר פאר הוא (ל׳ רש״י סוכה כה, א. ושלכן נאסר בתפלין. אלא שבתפלין שמצווה בהם,  נאסר רק ביום הראשון). שו״מ כדברינו בשו״ת טוטו״ד אבלות ח״ב מהדורא ג,  ריח, למהרש״ק, שתכשיטין מותרים מן הדין. ושם כתב נמי דסתם תכשיט בש״ס קאי אכיחול. ומ״מ למנהגנו אין לבושים בגדי שבת ומרגליות כל יב״ח. ות״ל שכיונתי לדבריו. וראה גם  להגר״ש דבליצקי ישורון ח ע׳ תב, שתכשיטין אינו מדין רק ממנהגא. ומצאתי בשו״ת צי״א יא, עג, שהגר״ש דבליצקי שאל מדוע לא הובא דין תכשיטין בשו״ע, וכת״ש הצי״א שהוא אסר מן הדין ע״פ כתובות שם. ותמה על הרוח חיים ודעמי׳ שהביאו סמך מקרא דויתאבלו ולא שתו איש עדיו.  וכ״כ לה״ר מדין כלה בבדה״ש שפא, ו בביאורים ד״ה לא תכחול. ולא נחתי להנ״ל. ולדברינו א״ש דסברי רבנן דאינו באיסור משום אבלות, והך דכתובות – ענין אחר הוא, ולכן הביאו כעין אסמכתא. וראה גם תשובות ישראל טויב ה, פ לצדד בכחא דהיתירא).

ומדאתינן להכא, יש להעיר שברמב״ם לא הזכיר גם כיחול ופרקוס, ומשמע גם בזה שרק נהגו בעצמן. ולפ״ז הך דתענית יג, ב שאין בוגרת רשאית לנוול עצמה – היינו כפשוטו, ולא כבתוס׳ שהכוונה שאינה חייבת. אבל כן מוכח בתוס׳ שפי׳ רשאה – חייבת. וכן במאורות והשלמה דנערה חייבת. ולפי פי׳ זה א״ש דמאי קמ״ל בכתובות ד, ב ובמו״ק כ, ב שאינו רשאי לכוף אשתו להיות כוחלת ופוקסת, דמהיכי תיתי דלישתרי לי׳ לכוף אותה לעבור על איסורי אבלות (ראה ריטב״א מו״ק שם). וראה ברכת שי ברמן מו״ק שם.

ובעיוני בספרים, ראיתי שהפי׳ בדברי הרמב״ם שהשמיט איסור כיחול, כבר קדמוני באחרונים – שו״ת בנין אב (בקשי דורון) א, סד,ד. ברכת אברהם ארלנגר תענית יג, ב ד״ה אמר רב חסדא. וכן ראיתי בקובץ המתיבתא  תש״נ-נ״א ע׳ קלד ואילך.

אבל אין לכחד שפשטות הגמרא דאיסורא איכא, שהרי למדו מכאן איסור תכבוסת. אבל זהו לפירש״י. אבל באחרונים כתבו שיותר נראה לפרש כפשוטו דר״ח למדו מהברייתא. ומ״מ הסכמת הפוסקים שאסור. וכן מוכח במאירי. (וצ״ע דמשמע שם שגם בוגרת אסורה להיות כוחלת ופוקסת. ולא קייל״ן הכי). ובכל אופן, גם אם נפרש כפשוטו שאיסור דנו כאן, הכא קיימינן בתשעת הימים.  וכש״כ באשת איש דאיכא משום שלא תתגנה.

והנה, בטעם איסור כיחול, שכתב הרמב״ן דכרחיצה דמי, והעתיקו בשו״ע, הנה, בפרישה הבין בדעת הטור שהוא מדין גיהוץ ולא רחיצה. וראה בש״ך שתפס נמי שאסור ל׳ יום, וכרחיצה לאו דוקא. וראה חכמ״א קסה, ה. ושם: כגיהוץ ותספורת. וי״ח. וראה חזו״ע אבלות ע׳ קסט. ומצינו כך בר״י מלוניל מו״ק יג, א ד״ה מכניסין, בהיתר תכשיטין לכלה ״אע״פ שבשאר אבלות אסור ללבוש בגדים המגוהצין״.

אבל בהפלאה כתובות ד, ב ר״ל בדעת הראב״ד שאיסור כיחול ופרקוס הוא משום הרחקה לתשה״מ. וכ״מ בשיטה לתל׳ של ר״י מפאריש מו״ק כ,ב ב ד״ה אינו רשאי. והיינו כשהבעל אבל. (אבל ראה הערת המהדיר שם). ולפ״ז מצינו היתר לבתולה. ולבוגרת בלא״ה מותר. אבל בלא״ה באשת איש היתר קל יותר שלא תתגנה. וראה מנחת פתים לשו״ע יו״ד שפא, ו,  והרי בשבוע שחל הוא כדין ל׳.

 ועוד אעירה: בכל עיקר פי׳ פיקוס ופרכוס נחלקו ראשונים מה מהותו. ואף שלכחול פשוט פירושו – מסתפקנא אם כל סוג צביעה ותיקון הגוף בכלל, ולא מצאתי טעם ברור לחלק. ומ״מ, הרי  כמה מיני תיקוני הגוף מצינו בש״ס, וכאן נזכר רק כיחול (או פרכוס למ״ד שזהו תיקון הגוף ולא השער). ואיך שיהי׳, אם הטעם מחמת שהוא כגיהוץ או הרחקה לתשה״מ נראה שהכל בכלל. ואם הוא מפני שהוא כרחיצה (שכ״ה בשו״ע. אבל ראה בש״ך) – צ״ב הטעם והסברא (ולא מצאתי דבר מפורש בזה) שנכלל ברחיצה. ואיזה דבר ידמה לו להיות בכלל. ולכאו׳ הטעם שכל תיקון הגוף בכלל רחיצה. ואיסורו משום תענוג – ראה גם שולחן גבוה שפא, יא. וצ״ע. ואפשר שרק בתיקון הגוף ולא בתיקון הצפרניים, שהרי ניוול הוא לה שיגדלו צפרני׳ (ראה פירש״י תצא כא, יב. ראב״ע שם. מו״ק יט, א ובתוד״ה ובגונסטרי. פירש״י יבמות מח, א ד״ה תקוץ. נוב״י שם. אבל להעיר מרמב״ן תצא שם שמנהג הנשים לגדל הצפרנים ולצבעם וכו׳. וראה בינת אדם שבת כא, ג. צביון העמודים על הסמ״ק יום ראשון יט אות יז). ועוד, שאפשר שרק בתיקון הפנים והעיניים, שכלה שעיני׳ יפות וכו׳, אסרו. ולא מצאנו מזה בפוסקים. אבל יותר נראה שכל תיקון בכלל. ואין לנו לחלק מסברא ללא מקור מדעת עצמנו. ועצ״ע, שהרי נטילת צפרניים אינה בכלל, אף שהוא תיקון הגוף. וגם למחמירים משום תספורת נגעו בה. אבל להעיר שלפעמים אינו משום תענוג אלא לכסות על הניוול. וע״ד החילוק לגבי דיני לא ילבש.

גם צ״ע שי״מ שלא תפקוס היינו חילוק שער – ראה ערוך ערך פקס. וברש״י תענית יג, ב שפרכוס בשער. וכן בפירש״י שבת צד, ב, בשם רבותיו שמתקנת שערה במסרק או ביד. ובפירש״י מו״ק ט, ב שמחלקת שערה לכאן ולכאן. ולא ראינו נזהרים בזה. וכ״ה לדינא בשו״ע יו״ד שצ, ו שמותר לסרוק ראשו במסרק כל שבעה. וצ״ע הגדרים בזה. גם צ״ב בהחילוק בין פיקוס לפרכוס, שבתענית נזכר פירכוס. ובמו״ק – פוקסת. ובתוה״א נזכר שאינה פוקסת, ובטושו״ע שינו וכתבו שלא תפרקס. והנה, ברש״י כתובות שפוקסת היינו להעביר סרק על פני׳. וכ״ה בפירש״י שבת סד, בד  ובתוס׳ כתובות שם שם הוכיחו שאינו סרק, ושפוקסת היינו פרכוס, כדמוכח להדיא בגמרא שם. ועוד הביאו מפירש״י כתובות יז, ב, דהיינו קליעת שער. ולמסקנא בתוס׳ שם, הוא אחד מתיקוני נשים. ולא נתפרש לפ״ז למה הכוונה. ובשטמ״ק ב׳ אופנים בכוונת התוס׳ אם באו לשלול קליעת שער וכן סרק, או שבאמת למסקנא הכל בכלל. ועוד מצינו בפירש״י שבת צד, ב, לפי׳ הי״מ, וכן בריטב״א ותוס׳ הרא״ש כתובות שם, ובתוס׳ מו״ק ט, ב. ובשטמ״ק כתובות שם, ר״ל בדא״פ בכוונת רש״י בכתובות, דקאי על שימת בצק, שהעברת סרק וענין הבצק הכל אחד. אבל בתוס׳ מו״ק ובתוס׳ הרא״ש וריטב״א כתובות מוכח דלאו בחדא מחתא מחתינהו, ממה שהקשו על פירש״י דהעברת סרק, וכתבו דקאי בשימת בצק. ובערוך השלם ערך פרכס, שהר׳ בפרכוס הוא רי״ש נוספת.  וראה שטמ״ק כתובות שם שי״ג אכיחול ואפיקוס, ולא אכיחול ואפירכוס. וראה גם יד דוד מו״ק ט, ב. ובמגיני שלמה כתובות שם כתב לחלק בין פרקוס בקו״ף או בכ״ף. ועוד כתב לחלק בין סרק לשרק. וראה הערת המהדיר לשם.

 

 

#36730