?בלימוד חומש לתשב״ר – היאך צריך לפרש פרה אדומה – א רויטע קוה (קו), או א ברוינע קוה
שאלה:
בלימוד חומש לתשב״ר. היאך צריך לפרש פרה אדומה – ״א רויטע קוה /קו״, או ״א ברוינע קוה/קו״. ראה המצורף בזה. ונפשי בשאלתי מה הדרך הנכונה.
תשובה:
״א רויטע קוה״, כאשר הורגלו עד עתה.
במש״כ בהמצו״ב – הנה, הדברים עתיקים ויגעים. ולמרות שבשו״ת פאת שדך צה ר״ל כסברת העולם, שלכן דמי׳ יקרים מחמת נדירות צבע אדום, כבר סתרו דבריו בכ״מ. והעירו שברמב״ם פרה אדומה ג, ב בהלכות אלו גופא, בנוגע תולעת שני שדומה לגרעיני החרובים, שהם ברוין. והרי פרה אדומה הוא ע״ש אם יאדימו כתולע. (אבל בכ״מ שתולעת שני היא בצבע כרמיל – ראה דה״ב ב, ו. שם ג, יד ובמפרשים. ובפיה״מ פרה ג, ט: שני תולעת הוא צמר צבוע בקרמז, ולכן מודיע שזה הגוון האדום הוא צבע הקרמז, לא צבע הלכא או רכפה או פואה או זולתן מן הדברים המאדימים. ובפס״ר, מהדו׳ איש שלום, פיסקא כ פ’ מתן תורה: לא אדום ולא ירוק, זו היא תולעת שני. אבל ראה לקמן). וכן מפי׳ הרס״ג חוקת יט, ב – בעניננו שפרה אדומה – צפרא. וראה גם פירושו לאיוב טז, טז ״אצפר״. והרי בערבית אדום הוא אחמור, ולא צפרא שהוא יותר נוטה לצהוב חום. ומצינו לו במק״א, שחלבון ביצה נק׳ אדום – ראה בשמו בשיטה אחרת לאבן עזרא ע׳ קנז. פירוש הקצר שמות כג, ב. (אלא שבסידור הרס״ג בנוגע לולב כתב ״אחמר״. אבל המציאות שצבע לולב ברוין). ובט״ז או״ח תסז, ח, שהצוקער כשמבשלים מאדים. ובפרישה יו״ד קסב, ב שהריי״ז קליפתו אדומה. וכהנה רבות ראיות אין ספור. והביאו ודנו בזה בכ״מ, וגם בקובצים בשנים האחרונות.
אמנם בזהר פרשתנו – חוקת – קפ, ב אדומה סומקא כוורדא דכתיב כשושנה בין החוחים. וצ״ע ע״ד ההלכה, שבפשטות א״צ אדום שבאדומים, כבאדמדם כבנגעי בגדים – ראה ספרא תזריע יד, ב, וסגי באדום סתם. (אבל להעיר שבתוספתא נגעים א, ה שאדמדם שבאדומים היינו כזהורית יפה שבים, ולא כצבע דם. ולכאו׳ היינו נוטה יותר לצבע מאראנץ, כתום. וראה לקמן. ונחלקו בכתום בדיני נדה, והארכנו במק״א בהסכמה לס׳ מחנה מיכאל לידידנו הגר״מ אבישיד שליט״א. ומצו״ב. ובכלל, בענין צבע ברוין, ראה אצלנו בהסכמה לספר שמירת הטהרה). ומוכח דס״ל דאדום כאן היינו אדום שבאדומים דוקא.
והעירו גם מראב״ד פרה אדומה א, ו, בדעת ר״י פרה ב, ו, בחתך יבלת שלה שפסולה אפי׳ צמח אח״כ שער אדום, שאינה אדמומית גמורה אבל הוא שער לקוי. ומוכח שלא כל צבע של אדמומית בגדר אדום לגבי פרה. וראה גם תפא״י שם בבועז ד. וכבר העיר ע״ז במש״ר שם דלא אשכחן שיעור באדמומית מה נקרא אודם כבדם נדה ומנ״ל דלקוי פסול. וכ״כ שם נגעים ד, ד, שכל מראה הנוטה לאדום כשר. ולשיטתי׳ אזיל. (ובדוחק י״ל שהכוונה שאינו אדום בטבע. וכעי״ז כתב בשו״ת נזר הקודש ראזין בסופו בדין פרה אדומה א, כ דלא מהני בבא מחמת לקותא. וצ״ע מעובדא דדמא בן נתינה שנולד בדרך נס – ראה ירושלמי פאה א, א). גם מזה שהיו מעבירים לפני׳ כוס אדום (ולכאו׳ היינו כוס יין ולא שהכוס בעצמו אדום) בשעה שעולה עלי’ זכר משמע שבחום בעלמא שבטבע לא סגי. ויל״ד.
ואם אין ראי׳ לדבר, זכר איכא ממש״א במדרש אגדה באבער ר״פ חוקת, וכן בכלי יקר חוקת יט, ב שהזהב האדום הביאם לידי חטא ולכן מביאים פרה אדומה, (ומרומז גם ביל״ש ריש חוקת ופס״ר פרה טו, אדומה זו בבל שנא׳ אנת הוא רישא דדהבא) ושם דהיינו זהב הפרוים הדומה לדם. (וגם בנוגע לתולעת שני, שפרה אדומה ע״ש יאדימו כתולע, מצינו שי״ג איפכא בפסיקתא הנ״ל, ראה בס׳ דברי הימים לירחמיאל ע׳ 183: אדום זה תולעת שני, ולא אדום ולא ירוק זה ארגמן. וכן עולה מרמב״ן במדבר ד, ז. וכן מוכרח מספרא מצורע א, שתולעת שני הוא זהורית טובה. וברמב״ם טו״צ יא, ד שזהורית יפה (ול״כ כל’ התוספתא שם: שבים) הוא אדום שבאדומים שהוא אדום הרבה. וראה בס׳ מרכבו ארגמן ראזענפעלד בארוכה). וכן מצינו שי״א שצבע חום דכבשים דיעקב היינו שחור ולא אדום, וכדלקמן. ויתיישב גם שלא נקרא שם אדום בקרא, רק בפרה. ובפי׳ ר״א בן הרמב״ם שחום דכשבים שם כולל לשחרורית ואדמומית, שהיא תחילת השחרות ומה שבין האדום והשחור, כאדמומית העמוקה והשחרות הקלה.
ולהעיר מפי׳ ספרי לרבינו אליעזר נחום (מרבותיו של החיד״א), הנק׳ גם מדרש אליעזר, חוקת א, א פיסקא קכג ד״ה פרה שומע אני, שמתחילה עלה על דעתו לפרש בכוונת ספרי שם, דאדומה דקרא לא בא אלא לשלול שחור או לבן, ושה״ה בירוקה ושאר מראות מורכבות דכשרה. ושוב דחה, דבעינן קרא כדכתיב. אבל למסקנא אכן פי׳ שז״כ הספרי, לאידך גיסא, דאין בכלל אלא מה שבפרט, ורק אדומה ולא שום גוון שבעולם, יעו״ש. (אבל כל המפרשים פירשו בספרי כפשוטו שתהא תמימה באדמומית, ולא סגי ברוב וכדומה).
לאידך, לא נזכר בכל התנ”ך “חום” בתור מראה אך ורק פעם אחת בצאן לבן כנ”ל, וא״כ פשוט שאי אפשר להקשות למה בפרה אדומה לא כתבה התורה “חום”, שהרי בשום מקום לא הוזכר צבע זה. אמנם, נחלקו אם חום שבצאן לבן הוא שם צבע (כמשמעות פי׳ ר״א בן הרמב״ם הנ״ל), או שהכוונה שהשחים. גם נחלקו אם הכוונה שם נוטה לאדום או לשחור (רס״ג, ראב״ע ורד״ק. וראה רמב״ן).
ועכ״פ בפרה אדומה, אם הכוונה לצבע ברוין, ודאי קאי בחום הנוטה לאדום ולא לשחור. ומה שנזכר בלשון ״אדומה״ דוקא – כי אכן הכוונה לכל צבע הנוטה לאדום, לפי שבלשון תורה נזכרו רק ד׳ מראות כלליים ר״ת שלי״א, שחור לבן ירוק ואדום, כדמוכח בכמה דוכתי, וכמ״ש להדיא בבינ״א שער או״ה ח, יג (זולת להדעות שהכוונה כאן אדום כשושנה דוקא, כאשר הארכנו לעיל).
ולכאורה, אם ברוין נוטה גם לשחור, אם יש ב׳ שערות ברוין נוטות לשחור פסולה. וכ״כ פאת שדך שם. (ותמוה קצת מש״כ שם שיש לדקדק למה הקפידו על שחורות, דפשיטא שאף לבנות פוסלות, שהרי מפורש הוא להדיא בפרה ב, ה. ונגרר אחר לשון רש״י שהזכיר רק שחורות. וכבר עמדו בזה (וראה עמר נקא לרע״ב דלרבותא נקטי׳. וכ״כ מעצמם ביריעות שלמה לרש״ל. משכיל לדוד. באר בשדה. לחם שמים פרה ב, ב. שם ה. ועוד)). וכ״ה להדיא בפי׳ הרא״ם ריש חוקת, ששחורות לאו דוקא וה״ה שאר מראות, וכל מראה בלתי אדומה שחורות קרי. וראה פי׳ ספרי לרבינו אליעזר נחום שם. אמרות ה׳ השלם ראזענבוים עה״ת חוקת יט, ב. ערוה״ש העתיד הל׳ פרה אדומה נג, טו. ושם דאינו מצוי בבהמות רק ג׳ מראות הללו אדום ולבן ושחור. וצ״ב קצת, שהרי ברוין מצוי טובא. ויש בו גם מן השחור ומן האדום, ולא נתפרש להדיא מה דינו. ובמנ״ח שצז: שחורות או מאיזה מין צבע חוץ מאדום. (וכ״כ שם גם בנוגע לקרניים. וס״ל שגם קרניים צ״ל אדומים. וכ״כ כבר באוה״ח עה״ת חוקת יט, ב ד״ה פרה. אבל בתפא״י פרה ב, ב שבקרנים וטלפיים קפיד רק בשחורות ולא בלבנות כמו בשערות. וכ״ה בחי׳ הגר״א שם, ובחזו״א פרה ד, ב).
אמנם, להטענה של״ש שתהא קיום המצוה רק בדרך נס, ילה״ע מירושלמי פאה שם שנעשה בדרך נס. ויתירה מזו, שלא רק שקרה כן פ״א, ראה בן יהוידע חולין פח, ב ד״ה בשכר, שנתייחדו ב׳ מצות פרה אדומה (ע״פ פס״ר יד) ואפר סוטה שקיומן שייך רק בדרך נס, עיי״ש לענין אחר. וראה גם בספרו בא״ח חלק הדרוש חוקת. ובמאה שערים לר״א קפשאלי (תל׳ מהר״י מינץ) ע׳ רלח משמע שבכלל פרה אדומה נמצאת רק באופן רחוק ובדרך נס. ובכ״מ לענין אפר פרה שעשה משה שקיים לעד בדרך נס, ראה שיח יצחק יומא ד, א. חס״ד פרה ב, יד ד״ה חולקין. ערוה״ש פרה אדומה נז, כא. ובכ״מ. אבל ראה ישמח משה לקוטים לפ׳ פרה במהדו״ח ע׳ קמה. יפה מראה שקלים ו, א (טז, א).
ובכל אופן, כ״ז אינו נוגע לפי׳ התורה לתשב״ר, ואין לנו לנטות מהמסורה. וכ״ה בכל החומשים ומשניות באידיש. ובפרט, שי״ל בפשיטות, שכמו שאדומה היינו גם חום, הה״נ באידיש שרויט כולל ברוין. וכ״כ בחומש תורה ברורה במקומו. וגם גורם לטעות, שהרי בצבע ברוין יתכן שתהא נוטה לשחור ותיפסל.
ועכ״ז, גם אם נאמר דלא ככל הנ״ל, אין הכרח גמור מזה בנוגע למראות דמים כדעת האוסרים – וכפי שסבר הקנה בושם, אביו של הכותב כאן, והאריך בזה ידידנו שליט״א הריי״מ פרנקל תלמידו בספרו מלכי צדק – שנוסף לזה שגם לרס״ג צבע פרה אדומה היינו כזהב או ככרכום, וה״ז מה׳ מיני דמים הטמאים – עוד זאת שכבר האריכו בכ״מ בישוב דעת המתירים, שאף שחום בכלל אדום, היינו שיש נטי׳ רחוקה לאדום ונכלל בו לפעמים, אבל כאן הכוונה לאדום גופא, היינו לאדמומית מסוג אחר. וכמאמרם בשבת קח, א מנין לדם שהוא אדום, ובנדה יט, א עד״ז, ובכתובות קיא, ב שמא תאמר אינו אדום ת״ל ודם ענב, ועור ושט חיצון אדום, וערבה קנה שלה אדום (אף שמצינו בשוק גם חום). וכמו שמצינו שנקרא גם שחור – שכך כינו לכל מראה עמוק, ראה שבת כ, ב באוכמתא דארבא. ולגבי אדמומית – שטמ״ק נדרים נח, א.
ואין להקשות, שאף לדברינו אין כאן ישוב אלא שלא נאמר שזהו האדום שבאדומים, אבל סוף סוף מאחר שגזרו לטמא “כל מראה אדום” הרי לכאורה זה כולל כל המראות העמוקים שנכללים באדמומית, וקושטא דמילתא היא, דמאחר שמראה זה מצוי בכל הנשים תו אם אכן נקבל את ההנחה שזה דם אדום, ממילא פשוט שזה אחד מה’ מיני דמים טמאים – שזה אינו כלל, והכוונה ברורה, שמה שנק׳ חום בשם אדום לפעמים בלשון חכמים היינו מפני שקרוב אליו, אבל אי״ז בגדר כל מראה אדום, ולא שנא מירוק דלעקביא נוטה לאדמומית הוא ועכ״ז התירוהו. ובזה גופא כתבו הראשונים דקאי רק אירוק כזהב וכאתרוג ולא ככרתי, אף שגם הוא בכלל ירוק. וה״נ, אף שחום בכלל אדום, כאן הכוונה לאדום גופא. וכמו שכחול בכלל שחור בכ״מ, כבנדה יט, א, ועוד, ועכ״ז לגבי מראות דמים ג״ז טהור, דלא בתר שמא אזלינן אלא בתר גוף הצבע. וכן מצינו בחולין סב, דסנונית לבנה קאי אירוקה, ואמאי קרי לה לבנה לאפוקי דאוכמתי היינו השחורה. וראה עד״ז לגבי חטה לבנה בתויו״ט פאה ב, ה. וראה תפא״י מעשרות א, ב לגבי פירות לבנים. והוא כשדה לבן בלשון חכמים – ראה ערוך ערך לבן. וכעי״ז עוקצין ב, ז עלי ירקות לבנים. ובשו״ת פועל צדק (דיין) ו לגבי חלב טמא שהוא ירוק.
ויתירה מזו, שחלמון ביצה נקרא בכ״מ אדום (לדוגמא ברע״ב תרומות י, יב. ועוד), וצבע זהב נק׳ גם הוא אדום – ראה פירש״י חולין כז, ב. ומ״מ כאן הם בכלל ירוק. ולאידך, אמרו על דם שעיר דהאי חיור – יומא נו, ב. והיינו ביחס לדם הפר – שו״ת חו״י ל. ועל דם בתולים שאינו אדום – נדה סה, ב. וג״ז הכוונה שאינו אדום כ״כ – מאירי שם. חי׳ אנשי שם למרדכי שם תשלח סק״ב.
והרי ברוין נקרא גם בתורה חום בכשבים, כנ״ל. ובלשון משנה שחמתית, וברמב״ם בכורים י, ו מצינו: אדום או שחור או שחום.
ובהיות ובראשונים מצינו גם שרק האדום והשחור טמאים ולא ״לבן וירוק ושאר מראות״, ואם נקבל ההנחה שחום הוא צבע אחר, אלא שלפעמים כינוהו אדום ע״ש שיש בו בצבע עמוק שבו נטי׳ לאדמומית כמו שיש בירוק כשהוא בגוון הזהב – מובן היטב שגם ברוין אפשר לטהר. וכמ״ש הב״י בדעת חכמים שטיהרו ירוק ״דרבנן סברי דהאי לאו נטי׳ לאדמומית הוא״, ובודאי לא פליגי במציאות, אלא שר״ל שנטי׳ כזו אינה בכלל (ראה שו״ת מהרי״א הלוי א, קטו ד״ה ומ״ש), וכמו שכתב בשאילת יעב״ץ א, מה״ט גופא. ובלבוש קפח בתחילתו, במראה ירוק כזהב וכשעוה שטהור ״אע״פ שנוטה קצת לאדום״. וראה עד״ז במנחת פתים קפח, א בדעת היעב״ץ וסד״ט ש״ברוין מראה בפ״ע כמו גע״ל אף שנוטה קצת לאדום דכל המראות טהורים מלבד אדום ושחור״. ופשוט בכוונתו שאינו נוטה באמת לאדום, אלא שיש מקום בדמיון רחוק לכוללם כאחד. ויתר על כן, בשו״ת פנ״י ג (בתשו׳ הר״י העשיל) ״דהא דמחמרינן לדידן כשנוטים לחמשת מראות טמאות היינו דוקא בכל שאר מראות אבל בירוק כזהב וכחלמון ביצה ושעוה שקורין געל בלשון אשכנז אף שאותו מראה נוטה קצת לאדמומית לא מחמרינן״.
ותו, שבראשונים מצינו הל׳ שגזירת חכמים היתה שכל מראה דמים טמאים, ראה רמב״ם אסו״ב יא, יג, ובב״י קפג, כל מראה דם אדום. והרי כל סוג דם שידוע לנו – דם אדם, בהמות חיות ועופות, ובהם גופא – דם הנפש, דם התמצית, דם האברים, דם מכה – טבעו אדום ממש, אדום גמור, אלא שבזה גופא יש עמוק יותר או עמוק פחות. וכמ״ש בשו״ת צ״צ יו״ד קכד, שד׳ המראות שונים באדמימותם. וכ״מ בתוס׳ הרא״ש נדה כ, א. (ומובן שברוין אינו מתקרב כלל גם לדיהה ביותר דאדום כמכה. וגם לאו״א שנת׳ שם שהם סוגים שונים לגמרי, עדיין חלוק ברוין מכל הסוגים. וראה ערוה״ש קפח, ד ואילך. וכש״כ אם נאמר שהחומרא בכל מראות דמים מחמת העדר בקיאות דל״ש לטעות בברוין. אבל גם אם נאמר דמעיקרא הכי גזרו (כל׳ אדה״ז קפח, ב. ושקו״ט בזה בשו״ת צ״צ שם) לא גזרו רק בדבר ששייך לטעות שיהא בגדר אדום). וחז״ל באו להדיא לשלול הסברא שצבע אחר שאינו אדום בכלל דם הוא, באמרם מנין לדם שהוא אדום וכו׳. ובאו לשלול שיטת עקביא, או הסברא שבשותת מהרחם לבן ומשקה ירוק שסמיכתו כדם נימא שהוא טמא. וכמו שמצינו שאר מראות כירוק ולבן שנמצאים במקורה באשה ואינם בגדר דם, הה״נ בברוין. ולא גזרו חז״ל על הנקרא בשם אדום, דלאו בשמא תליא מילתא רק אם הוא אדום ונוטה לו. ובסגנון אחר, שכתב בשו״ת פאת שדך שם, שאף אם הוא ״סוג״ אדום או שחור אינו מ״מין״ האדום והשחור. ובסוגה בשושנים קפח בשושנים לדוד ד האריך שלא גזרו רק על הנק׳ בלשון בנ״א אדום. וראה שם ה עד״ז לענין ברוין. וי״ל בדוחק שגם לדבריו אין העיקר השם, אלא שמהשמות שבלשון בנ״א איכא לאוכוחי שצבע אחר הוא, שהרי בלשון תורה מצינו שלפעמים לא הבחינו ביניהם.
וכתב אלי אחד הרבנים שליט״א: ראיתי הדברים הנפלאים שכתב הגאון הגדול הרב ברוין שליט”א, ויש בהם דברי טעם שעל ידם נפתח לנו פתח להבין את שיטת המתירים (אם כי שאין הדברים מוכרחים, ואכמ”ל). אמנם זאת מאד תמוה, דעקביא מטמא דם אדום, ומבואר בתוס’ משום דאית ליה שום דרשא שיש ה’ דמים טמאים (היינו בנוסף להשחור שהוא מראה שישי לדידיה), ומחמת כן הוסיף מראה ירוק, דהיינו געה”ל, כפי המבואר בדברי התוס’ וכל הראשונים.
והדבר תמוה ביותר, דלמה לו לעקביא להרחיק לכת עד מראה געה”ל, ולמה לא טוב לו לומר שהמראה החמישי הוא מראה ברוי”ן, שהרי בין האדום הגמור לבין הגעה”ל יש יותר ממעת לעת ששופע בו מראה ברוי”ן, ופשיטא שנטייתו לאדמומית היא יותר מהנטיה של געה”ל לאדמומית (וכדחזינן לעשרות אחרונים שהיה פשוט להם דמראה ברוי”ן נוטה לאדמומית ממש), ולכאורה מזה הוכחה ברורה דמראה ברוי”ן הוא באמת מחמשת הדמים הטמאים, כי אם לא הלא פשיטא שעקביא היה מרבה מראה זה לפני מראה געה”ל.
והנה אמרו חז”ל למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה, ומסתמא יהיה מי שימצא תשובה לקושיא גדולה זו, אבל לעת עתה אני אומר שזה קושיא עצומה ביותר בבחינת “מאן דמתרץ לי קושיא זו מובילנא מניה מסותא לבית המרחץ”. עכ״ל השואל.
ועניתי לו כדלקמן:
מוכרח שברוין אינו מחמשת מיני דמים שהרי אמרו רק כמימי אדמה מבקעת בית סיכני, ורק בתנאי שעכורים ובמקומם ושמינה וכו׳, והו״ל שכל מימי אדמה בכלל. ואילו ס״ל לעקביא לטמא כל מימי אדמה הול״ל הכי. ובפרט לסברתו שגם חכמים ס״ל הכי. וכש״כ לדעת הרמב״ם בפיה״מ ביסוד סברת עקביא דאדום הוא אלא שלקה, וא״כ שייך דוקא לירוק. וגם לתוס׳ דיליף לי׳ מדרשה – אפשר דמדרשה ידע וקיבל רק בירוק. ואת״ל – אפ״ל שבאמת גם ברוין בכלל ירוק וממילא לדינא טהור הוא. ובכל אופן, אנן קייל״ן דדם אדום הוא ככל שאר דמים דעלמא ולא ברוין. ומכל דברי הפוסקים מוכח דלאו בכלל חמשה מיני דמים הוא, וגם המחמירים במשך כל הדורות כתבו רק מחשש גזירת חכמים אחרונים לטמא כל מראה אדום ושחור ודיהה מכן. והיאך לא עלה על דעתם שאסור מדאורייתא. וז״פ וברור.
ומש״כ שנטיית הברוין לאדמומית היא יותר מנטיית הירוק – הרי בנקודה זו גופא ס״ל ליעב״ץ, דאיפכא הוא, כאשר כתב להדיא ״דק״ו היא מירוק דמקילינן בי׳ טובא ואפי׳ במראה הזהב שהרי יש בו נטי׳ חזקה אל האודם וכ״כ התוס׳ וכו׳ ויש ממנו דהוא אדום כדם וכו׳ ואפ״ה סמכינן להתירו כשאין לו נטי׳ לאדום כש״כ בירוק ברוין שהוא רחוק מאד מן האדום ואע״פ שיהא עמוק הרבה״. וכ״ה בסד״ט ״שאינו נוטה לאדמומית כ״א לשחור״. וכ״כ בערוה״ש קפח, ט ש״הנוטה לצבע ברוין אי״ז ממינם כלל ורק נוטה מעט לשחרות פשיטא שאין לנו להחמיר בחנם וכו׳, ונהי דבזה – בדיהה מחרת – יש להחמיר עכשיו, מ״מ בצבע ברוין חלילה להחמיר״.
וגם הפוסקים שהחמירו בברוין, רובם החמירו בעיקר מחמת נטייתו לשחור ולא לאדום. ועיקר קושייתם שגם דיהה מן השחור טמא, ומדוע תלה ההיתר בזה שהוא דיהה מהשחור. (ובכ״מ כתבו ליישב בכמה אנפי. ויש שכתבו שאינו לא נוטה לאדום ולא לשחור – ראה תבו״ש לח, יג, ובהבנת דבריו בשו״ת לבו״מ א יו״ד קיא).
ובלחו״ש קפח בשמלה ב הקשה מטעם אחר שנראה מהול מאדום ושחור וא״כ אדום הוא אלא שלקה. וכ״כ בשו״ת יד יצחק גליק ג, קמה. ועכצ״ל דלא ס״ל שהוא דיהה מן האדום, דא״כ ליתסר מה״ט גופא, וא״צ לחדש חשש שלקה מעצמו.
אמנם, בבית מאיר קפח, א -נז, ד כתב שתמיד נוטה או לאדום או לשחור. וכן בשו״ת בית שלמה יו״ד ב, ד כתב שנוטה מעט לשחור וגם נוטה נמי קצת לאדום. אלא שהאמת תורה דרכה שההיתר שביעב״ץ רק בברוין שאינו נוטה לאדום, כדמוכח מדבריו. וגם הם הקשו שממנ״פ ליתסר. ולא שבכל ברוין תמיד יש בו שניהם. ורק בשו״ת יפה נוף צו, שקדם ליעב״ץ, ולא הביאוהו כל האחרונים, כתב שמראה ברוין נוטה יותר לאדמומית מכל המראות. (אלא דאיהו ס״ל שרק ירוק ולבן טהור ולא שאר מראות. ולא כב״י רסי׳ קפח, וכ״כ ב״ח שם, דלבן וירוק לאו דוקא, והזכירו ירוק לרבותא, דאשכחן לעקביא דמטמא, וי״ב נטי׳ לאדמומית, וכש״כ שאר מראות). וגם הוא לא סגר הדרך לגמרי שכתב, שם צד, שאם תחזור ותראה ויש לחוש לעיגון תחזור ותשאל. ועוד, שאין להכריע ע״פ קריאת שם ברוין שבספרים, דלא מן השם הוא זה, וכמה שמות מתחלפים ישנן, ובודאי מיירי בסוג ברוין אחר שי״ב אדמומית מסויימת. וכבר מילתנו אמורה כמ״פ למתלמדים בשימוש חכמים שאין להורות מתוך הספר, ואלו דברים הנקנים בהבטה.
אבל בפרי תבואה יו״ד לח, לו ובראש אפרים נט, והב״ד בעצי לבונה קפח, א, אכן תפס על הסד״ט שכתב שנוטה לשחור. אלא שמתוך עיון דבריו נראה דאין ולאו רפיא בידי׳. ועד״ז כתב במסגה״ש קאסטלונבו קפח, א ד״ה כמראה השעוה. וראה שו״ת וישב אברהם יו״ד לז בדעת המחמירים מצד ב׳ טעמים – שצבע בפ״ע הוא בין אדום לשחור, או מחמת נטייתו לאדום (אלא שלא זכר שר שרובם כתבו שנוטה לשחור).
ולהעיר, שככה״נ בזמנם לא הי׳ שכיח מראה ברוין. וע״ד ירוק כאתרוג דשכיח האידנא, וכתבו התוס׳ נדה יט, ב דאין רגילות לצאת ירוק מגופה. ומיושבת הקושיא איך לא הוזכר בפוסקים.
#28890
