Permanent Makeup/Eyebrows
Question:
Is it halachically permitted to get permanent makeup that lasts for about a year, or permanent eyelash extensions?
Is it a problem of tattoo? Is it a chatzizah for mikvah?
Answer:
Although it wouldn’t necessarily be an issue for mikvah, this is a very serious question on two levels:
A. Chovel – Wounding one’s body.
B. Ksoves Kaka – Tattooing.
Where there is an exceptional situation of absence of “human dignity”, such as the absence of eyebrows or scar – there is room to permit, but only under the following conditions.
The basic element of the heter is that the prohibition of Chovel is set aside due to human dignity. And the prohibition of tattooing, which is more serious, is rejected in the face of human dignity, in certain cases which are forbidden only by rabbinic law.
(Although tattoos are generally prohibited from the Torah – it is possible to be lenient, because they do not write letters; it is not for the sake of idolatry; the tattooer does not help directly/gramma; the intention is not for the actual tattoo).
Conditions:
- A Rov rules that the particular situation is indeed defined as human dignity.
- The makeup should not be permanent. It is best to arrange it in a manner that it will last for less than three years.
- Made by anesthesia.
- That the individual does not assist in the act of tattooing.
- It is worthwhile – if possible – to be done by a gentile, although this isn’t a necessity.
Nonetheless, since there are many poskim who still forbid it, it’s worthwhile to be stringent.
As stated, this is not a blanket heter for every situation.
Sources:
ומצו״ב מענה לא׳ הרבנים שליט״א בנושא זה:
בשאלתו, שיש המורים להתיר כשהוא פחות משנה – אם שמעתי מזה. ומהו הסברא.
הנה, יש המורים לעשות פחות מג׳ שנים.
ברוב המקומות הלשון: שאינו נמחק לעולם, אינה נמחקת עולמית, אינו יוצא הרושם משם לעולם, כל הימים, וכדומה. וכ״ה פשטות הגמ׳ גיטין כ, ב. ויל״ד.
לאידך, בנמוק״י על הרי״ף מכות ד, ב בדפי הרי״ף שניכרת ״זמן גדול״. וכן בר״י מלוניל מכות ג, ח ש״ניכרת שם זמנים רבים״. והרי באפר מקלה לכאו׳ אינו לעולם. ובריב״ן מכות כא, ב באפר מקלה שהרושם נראה ״אחר זמן״. ואיהו גופא כתב בכתובת קעקע שנראה בו כל הימים. (ויש שכתבו לתלות בסדר הדברים, שבריב״ן כתב שמניח הדיו ואח״כ מקעקע. ולכן נשאר לעולם. ואילו לנמו״י תחילה מקעקע ואח״כ מניח הדיו, ולכן אינו לעולם רק לזמן גדול. ואיני יודע אם הדברים נכונים. ואכן נחלקו אם חייב רק בשקע ואח״כ מילא בדיו כדעת הנמוק״י או בכל גווני). וברמב״ם ובטושו״ע לא נזכר לא לעולם ולא זמן גדול. ואפשר, דמילתא דפשיטא היא, דהכי אורחא דמילתא לכתוב לעולם, ולא נזקקו לפרש בהדיא, והרי כתבו שרשמו שהוא מכור לע״ז, ובודאי נכתב שיהא כך לעולם.
ויש שר״ל שגם בראשונים שכתבו לעולם – לאו דוקא, ועדמש״כ בב״י ובפרישה שיז, א ע״פ פירש״י שבת קיב א, ד״ה בדחומרתא, שקשר שמתקיים חצי שנה, או שנה, וגם יותר מחודש, נקרא שאינו עומד להתירו לעולם. וראה שו״ת להורות נתן י, סד, יא. אבל אינו מוכרח כלל שנדו״ד דומה לדין קשירה.
וכבר העירו מחותם על העבד, שהרי יוצא בשש, ומדוע יעשה חותם עולמית. ואינה ראי׳. ועוד שאפשר דקאי בעבד כנעני. וראה שו״ת נוב״י אה״ע קלה. ודוק. (ולהעיר, שדין העבד, העתיקו המחבר בשו״ע יו״ד קפ, ד. אבל הושמט ברי״ף רמב״ם ורא״ש ועוד ראשונים. וראה הגהות רעק״א שם. ביהגר״א שם).
אבל באמת עיקרי ההיתר בנויים ברובם על שאר הסברות שבאחרונים: שאינו בכתב ולא בציור,
ואינו שם השם ולא שם ע״ז,
ולא בשביל ע״ז,
והוא רק בשכבה עליונה,
ואין כאן שריטה וחיתוך,
וגם נעשה ע״י אחרים, וכש״כ כשהוא ע״י גוי, ואינו מסייע.
ובפרט כשנעשה ע״י הרדמה.
וגם דנו מחמת משאצל״ג שהכוונה רק לכסות על הצלקת, ואפשר גם באופן שהוא מחמת נוי, שג״ז כוונה אחרת, ולא מחמת גוף הכתיבה (וע״ד הסברא בחותם על העבד שלא יברח, כמ״ש בגט פשוט אה״ע קכד, ל. וראה חת״ס גיטין שם ד״ה בכתובה. שו״ת שו״מ תנינא א, מט. ובמהרם שיק תרי״ג מצוות מ׳ רנד, הקשה על הגט פשוט, וכתב שאין חילוק בין אם עושה לשם ע״ז או משום ד״א, היכא דלא מוכחא מילתא שעושה משום איזה טעם. ועוד שי״ל דעדיף מרושם על העבד, דבעבד לכתחילה אסור, שבודאי הוא באותיות, וגם אינו ניכר בגוף הקעקע שהוא לצורך אחר, אבל כאן בהקעקוע גופא ניכר שהוא לנוי. ובחותם הוא ממש באותו דרך שעושים לע״ז, וליכא הוכחה שאינו לע״ז.
ואיכא דס״ל שבעבד ליכא אפי׳ איסור דרבנן – ערול״נ מכות כא, א ד״ה גם. אבל פשטות הרמ״א שגם בזה אסור לכלחילה. וכ״כ גט פשוט שם. וכ״ה בתוס׳ גיטין שם).
והוא כעין מכתו מוכחת עליו, והיינו שמוכיחה שאינו משום חוקותיהם (לבוש יו״ד קפ. ש״ך שם ז. ועוד). והרי ברמ״א קעח, א פסק כמהריק שרש פח, דליכא בחוקותיהם כשהוא לתועלת. ואדרבה, בכתובת קעקע בכלל המטרה שיהא היכר עליו, וכאן הכוונה להסתיר הצלקת שלא יהא ניכר. ויתירה מזו, שרוצים שלא תהא הכתובת קעקע ניכרת, ומשו״ה עדיף טפי. (ויש שכתבו שבאפר מקלה ההיתר רק מחמת שהוא דרבנן – כן מוכח במאירי מכות כא, א: מפני שהוא דומה מעט לכתובת קעקע. וכ״כ כ״כ שו״ת זרע אמת קפ. ועוד. ובהחילוק בין רושם על העבד לאפר מקלה, בפשטות ה״ט שבאפר מקלה מוכחא להדיא מחמת מכתו, ובעבד אינו ניכר להדיא. וראה חס״ד לתוספתא מכות ג ד״ה הכותב).
ובמקום כבוד הבריות,
ותרי או תלתא דרבנן וכו׳ וכו׳.
ויש שר״ל דבנדו״ז ליכא אפי׳ דרבנן.
אלא שהנדזו בכ״מ בכמה מסברות הנ״ל.
ואם האיסור דרבנן משום מראית עין (ראה מאירי שם. ועוד) – אין לאסור כשהוא באופן שאינו ניכר, אא״כ האיסור בשעת מעשה הקעקוע.
גם יש לדון שכיון שבזמננו אין עושים לשם ע״ז (עכ״פ ברובא דרובא) ליכא משום מרא״ע כבדין כלאים במשי. וכהנה רבות.
גם יש לצדד להתיר בחדרי חדרים בכמה אנפי ואכ״מ.
והנה בלהורות נתן כתב שם לאסור כשהוא ג״ש. אבל אין ראי׳ כלל להתיר בפחות, אלא שכך הוא בנידון שאלתו.
וראיתי מאמר בפס״ד ירושלים, נדפס בוהי׳ העולם חו״מ (שרגא) נח, במי שרצתה שהקוסמטקאית תחזיר לה הדמים. ובסו״ד מצדד שא״צ להחזיר רק מחמת שהיא מוחזקת, ויכולה לומר קים לי שבשוגג לא קנסו.
אבל איהו אזיל לגמרי בתר שיטת המחמירים.
וראה זה פלא ביבקש תורה (קויפמאן) שו״ע, מה, שנטה קו להחמיר אפי׳ בכתיבה רגילה בעט על בשרו, אף שבמשנת חכמים ע״ז יב, יא כתב דפוק חזי מאי עמא דבר שרושמים על הבשר בדיו, ולא שמענו מעולם שאסור, ומכאן הוכיח במשנת חכמים שבכתב לחוד ליכא איסור. ובס׳ הנ״ל החמיר מחמת מש״כ בקובץ עהרמב״ם להשיג על המשנת חכמים, שאין להוכיח ממנהגם, דלאו כו״ע דינא גמירי, ולא יפה עושים, ות״ח אין עושים כן.
אלא שבקובץ שם כתב ללמד זכות מחמת הדעות שאינו חייב עד שיכתוב בשם. ובמנ״ח רנג כתב על המשנת חכמים, שבכלל פוק חזי מאי עמא דבר שאין עושים רשימה שלא יוכל להימחק.
והמחבר הנ״ל כתב לגבב כל צדדי החומרא. ובהיות ולא קייל״ן כר״ש, ולא להתיר בכתב לחוד, וכיון שבמשנת חכמים ובקובץ לא התירו מחמת סברת המנ״ח שאינו מתקיים בהכרח דסברי דאסור. וצירף לשונות הראשונים הנ״ל שגם בזמן גדול אסור.
ונראה, ששגה בכתיבתו, דהנה במשנת חכמים ובקובץ פשוט דמיירו כשאינו נמחק, שבנמחק לא עלה על הדעת לאסור. אלא שצידדו באופן ההיתר באופנים שונים, שלמשנת חכמים מן הדין מותר בכתב לחוד, ולכן לדעתו זהו טעם ההיתר, ולדעת הקובץ זה אינו, והוכרח ללמד זכות מחמת דעת ר״ש.
ועז״כ המנ״ח שכיון שבזמננו כותבים רק בכתב הנמחק, מעיקרא אין להקשות מהנהוג. אבל לא עלה על דעת שום פוסק לאסור בכתיבה רגילה, שחמימות הבשר מעברת הכתב לאחר זמן. ואין לזה שום מקום, וכדמוכח מכמה דוכתי. וכ״ז פשוט.
#2431
#9555
#32548
