שינוי מקום כשאוכל דברים הטעונים ברכה במקומן ושאינם טעונים

 

שאלה:

מה הדין כשאוכל מזונות ושהכל ביחד, כגון עוגה ושתי׳ ויצא ממקומו וחוזר למקומו, שעל המזונות אינו צריך לחזור ולברך, האם צריך לחזור ולברך על השהכל?

 

תשובה:

נחלקו בזה אחרונים. ואף שהעיקר נוטה שצריך לברך, נכון שלא להיכנס לספק.

 

מקורות:

מסברא אפ״ל שכיון שמוכרח לחזור למקומו עבור הדגן, ממילא לא נעקר ממקומו ואי״ז הפסק, דלקיבעא קמא הדר.

אמנם, בשוע״ר קעח, ד ובסדר ברה״נ ט, טז כתב: אפילו הלך בתוך הסעודה לבית אחר ואוכל ושותה שם דברים שאינם טפלים לסעודה לענין ברכה ראשונה והוצרך לברך עליהם בבית הראשון כגון פירות כיון שהם טפלים לענין ברכה אחרונה ונפטרים בברכת המזון על דעת סעודתו הראשונה הוא אוכל ושותה ואינו צריך לברך עליהם שם אפילו לא אכל שם פת ואפילו לא היה כן בדעתו כשבירך המוציא לשנות מקומו באמצע סעודתו.

ויסוד הדברים בתוס׳ פסחים קא, ב סד״ה אלא: אם הלך באמצע הסעודה למק״א יכול לשתות יין או מים בלא ברכה דכיון שהוא בתוך הסעודה לקיבעא קמא הדר. והוב״ד התוס׳ בב״י קעח ובמג״א שם ו. אלא שבתוס׳ לא ביארו הטעם. גם בתוס׳ נזכר רק יין או מים. ואיכא לפרושי דשאני יין או מים שאינו מברך עליהם בסעודה (לכמה דעות. ורבותא במים, שביין איכא דאמרי דאיהו נמי דבר הטעון ברכה לאחריו במקומו – ראה מזה בב״ח דלקמן ובמחה״ש למג״א שם), משא״כ בפירות. (וראה א״א מבוטשאטש קעח, ב. שו״ת אבני ישפה ב, יד).

והנה במג״א הציב ציון על דברי הרמ״א דקאי בדברים הטעונים בכלל. ושם העתיק מדברי התוס׳. אבל אדה״ז מפרש לה מחמת הטפלות לענין ברכהמ״ז. ומשמע להדיא, שרק כשטפלים לסעודה לענין ברכהמ״ז אינו מברך. וראה גם בב״ח קעח ד״ה ומ״ש רבינו דהרא״ש, שמתו״ד משמע בכוונת התוס׳, שרק בקבע סעודתו על הפת הכי דינא. אבל בנדו״ז שאין המשקה טפל למזונות צריך לברך מחדש על המשקה. (ובאוכל תפוחים ופירות העץ, אף שנפטרים התפוחים במעין שלש, שאני שבאוכל תפוחים אין הם טפלים, אלא שהם פרי העץ. וראה להלן לענין יין ושאר משקין).

ונפק״מ גם בשתה יין אחר עקירת השולחן שאין היין שייך לסעודה.

ויל״ע בשתה פחות מכשיעור שבלא״ה א״צ ברכה אחרונה. אבל מסתבר שגם בכה״ג הכי דינא, לפי שהוא טפל מצ״ע, שאילו הי׳ אוכל כשיעור הי׳ נפטר בברכהמ״ז. ואדרבה כשאכל פחות – טפל טפי. וראה קובץ בית אהרן וישראל ניסן תשס״ב ע׳ קז. מעדני כהן פינחס תש״פ.

ונראה, שהדבר כמעט מפורש בל׳ התוס׳ במש״כ ״כיון שהוא בתוך הסעודה״. וגם ממש״כ התוס׳, שכ״ה לכל הפירושים, וכוונתם להפלוגתא מהו דבר הטעון ברכה לאחריו במקומו, כבב״ח שם, שעכ״ז בפת שאני.

וראה גם עמק ברכה ברכהמ״ז ה. ושם, דנפק״מ גם לברכה אחרת שאינה שייכת לסעודה, כגון שהתחיל לשחוט באמצע הסעודה, עיי״ש. [ולהעיר מדוגמתו בשו״ע אדה״ז תרלט, ד שמברך שוב על הסוכה גם באופן שא״צ לברך ברכה״נ].

ולכאורה תלוי בעיקר גדר הדין בדברים הטעונים ששינוי מקום א״צ לברך, אם הוא מחמת שבכה״ג שאכילתו חשובה טפי, או מחמת שמוכרח לחזור למקומו. ובסגנון אחר, האם מה שטעון לברך במקומו בגדר סיבה, שלכן אינו מברך, או בגדר סימן, שמכאן שאכילתו בגדר קביעות. והנה, ברש״י וברשב״ם פסחים שם ד״ה אבל, פי׳ הטעם ״הואיל ולא בירך אחריהן והלך במקום אחר לסעוד על דעת קביעות הראשונה הלך לברך ברכה אחת על שתיהן״. ומשמע שאי״ז מחמת שצריך לחזור ולכן לא נעקר, אלא שכיון שחייב לברך במקומו, משוי לה קביעות, והכל בכלל הקביעות. ויתר על כן, שברש״י ורשב״ם כתבו שדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם, היינו שאין טעונים ברכה חשובה בפ״ע. (ובפירש״י משמע יתירה מזו, שאינו תלוי כלל אם הברכה צ״ל במקומן. ואפשר של״ג תיבת במקומן. וכ״כ במכתם. וראה גם פי׳ ריבב״ן. תורי״ד מהדו״ת. ועוד. ומדוייק כנ״ל. ובאמת, ג״ז שצריך לברך במקומו תלוי בחשיבות. וראה ברכת אברהם פסחים שם בתוס׳, שהספק מה נכלל בדברים הטעונים תלוי בחקירה אי אזלינן בתר חשיבות הברכה או המאכל. וראה שו״ת אג״מ או״ח א, ק, א. קדש הלולים מערכה ג, י ואילך – ע׳ לד ואילך. דבר שמואל פסחים שם). אבל ברא״ש פסחים י, ו כתב בזה״ל: כיון שאם לא היה אוכל כאן היה צריך לחזור למקומו ולברך הוי כאילו הוא עדיין במקומו וגומר סעודתו כאן ומברך כאן בהמ”ז. וכ״מ בהגהות סמ״ק דלקמן. וכלשון הרא״ש – כ״ה בשו״ע אדה״ז קעח, ג. (ותמוה שבמהדו״ח ציינו בתיבות אלו לרש״י ורשב״ם). סדר ברה״נ יד, ט. ובמרדכי פסחים שם, משמע שהם ב׳ פירושים שונים. (וראה אג״מ שם שנתקשה במש״כ בבגדי ישע שם בשם ר״ל שהשינוי הוא רק בלשון). וראה רש״ש פסחים שם מזה. תשובות מהרי״מ דלקמן. ועמד בזה לעניננו במי באר פסחים שם.

ונפק״מ בדבר, כשמוכרח לחזור למקומו מחמת סיבה צדדית, אם נאמר שג״ז בכלל. איברא, שבאמת לא נהירא כלל למימר הכי, שנראה פשוט שגם לרא״ש ודעמי׳, מה שמחוייב לברך ברכה אחרונה במקומו גורמת הקביעות, ולא דבר אחר חיצוני המכריחו לחזור למקומו. (וראה אג״מ שם שהברכה אחרונה היא גמר האכילה). וצ״ע במש״כ בשו״ת אג״מ או״ח ה, טז, י, שבשמש אינו הפסק לפי שמוכרח למקומו. והוסיף שכ״ה כשהזמין אורחים. וצע״ג. ובדבר הרגיל הו״ל להפוסקים לאשמועינן. ואף שהעמיד הדברים דוקא כשיצא לצרכי סעודה – הרי לטעמו כ״ה גם בכל יציאה ממקומו. ועוד, שגם ביצא לצרכי סעודה משמע בפוסקים שהוא בכלל שינוי מקום, ולא חילקו בדבר. וראה אצלנו 43598.

ויש להוסיף שעיקר הענין שחוזר לקביעותו הראשונה. והרי כשמוכרח לחזור מחמת דבר אחר שאכל, או מחמת סיבה צדדית, אינו חוזר לקביעותו הראשונה, שמעולם לא נקבע לדבר שאינו טעון.

ונפק״מ באוכל פחות מכשיעור, שבמג״א רי, א, שבאכל פחות מכשיעור אי״ז בגדר דברים הטעונים. וכ״כ באבן העוזר רעג. וכן נקטו הפוסקים. וכ״ה בשוע״ר שם ובסדר ברה״נ שם. ומוכרח שהכל תלוי אם צריך לברך ברכה אחרונה בפועל. אבל ברש״ש שם נקט שג״ז בכלל דברים הטעונים, שאכילתו חשובה, ועפ״ד הרשב״ם. וראה שו״ת אג״מ או״ח א שם ענף ב.

ולהעיר מקושיית רעק״א למג״א קעח, יב שכיון שסד״ר לקולא קם דינא שא״צ ברכה במקומן רק בפת, וממילא נעקר מקביעותו. וראה שעה״צ לט. ואין לומר וליישב בדעת המג״א שאינו תלוי אם צריך לחזור אלא בחשיבות, שהרי לפ״ז מ״ט בפחות כשיעור נחשב כאינו טעון. וי״ל. ובישוב קושיית רעק״א י״ל בפשטות, שלמעשה מחמת ספק לכתחילה צריך לחזור, ואין עושין סד״ר לכתחילה. וראה פמ״ג קעח במ״ז ט. וראה פתחי הלכה ו, מב עד״ז. כיצד מברכים ז בהערה. בר אלמוגים מט.

ובקצוה״ש נז בבדה״ש ז חידש יתר על כן, בשותה יין יותר מכזית ופחות מרביעית שכיון שלמעשה אינו מברך ברכה אחרונה אי״ז בגדר טעון ברכה במקומו. והיינו שהקביעות היא רק מחמת החיוב לברך בפועל, אף שאפשר שכלפי שמיא גליא שצריך לחזור ולברך. וצ״ע.

ולאידך, ברירא מילתא, שבאופן שמאיזה סיבה פטור מלחזור לברך, כגון בשוגג וכדומה, או שאינו יודע שצריך לחזור, גוף החיוב לברך ברכה אחרונה במקומו גורמת קביעות. והאריך בבירורי סוגיות לידידנו הגר״י וקסשטוק שליט״א על אתר.

והנה, בקצוה״ש שם בבדה״ש ה כתב בנוגע לנדו״ד, שאפשר לחלק, שמה שהצריך אדה״ז לפרש מחמת טפלות לענין ברכה אחרונה, מיירי כשרוצה לשתות במקום השני. אבל כשחוזר למקומו הראשון אפשר שא״צ לברך. ונראה שנשאר בספק. ויש שנתקשו ביסוד החילוק. וראה גם קובץ השירה הזאת ע׳ קנד. אבל עיי״ש שפי׳ טעמו בתחילת הדברים, שמדמה לה להניח מקצת חברים, שמחמת אותם חברים שנשארו אי״ז עקירה גם לאותו שהלך, וה״נ מחמת המין שטעון ברכה, אי״ז עקירה גם לשאר המינים. ועדיף מינה, שבהניח מקצת חבירים ברשותו שלא לחזור, והכא מחוייב לחזור. ויש לחלק בקל, שבהניח מקצת חברים ה״ט ש״כיון שהניחו מקצת חבריהם נשארה קביעותם כאן״, והיינו שלא נעקרה קביעותו במין זה גופא, משא״כ כאן – כל מין ענין בפ״ע. ואף שנשארה קביעותו לגבי מין הטעון, נעקרה קביעותו לגבי שאר המינים, וסעודה אחרת היא. וכעין הנ״ל, שנראה פשוט שהקביעות לדיני ברכה״נ אינה גורמת קביעות לגבי שאר ברכות. ושו״ר לכמה חוברי חבר שהעירו שדמיונו אינו מוכרח. וראה גם לידידנו הגריי״מ פרנקל שליט״א בספרו מלכי צדק הל׳ ברכות א ע׳ 392.

ובהיות וכל הפוסקים הביאו ד״ז רק במי שעומד בתוך הסעודה, וכל׳ התוס׳ – קשה לחדש שכ״ה גם בשאר מילי. ויש שכתבו שמה שזקוק לחזור מחמת ברכה אחרונה על מין אחר לא סגי לי׳, לפי שבאמת יכול לברך ברכה אחרונה על המים במק״א ונסתיימה אכילתו. וראה בס׳ וזאת הברכה ו, ו שגם בחזר למקומו הראשון אין לומר שפטור לברך, שבאמת א״צ לחזור למקומו הראשון, שהרי יכול לברך ברכה אחרונה במקום השני. ולדבריו נצטרך לומר בעיקר הסברא שבדברים הטעונים ברכה במקומם אין שינוי מקום מחייב ברכה, מחמת גוף הקביעות והחשיבות. או״י, שאף שיכול לברך במקום השני, היינו רק אם יאכל שם ונמצא שמעולם לא נתבטלה סעודתו שמוכרח בא׳ מהשתים, או לחזור למקומו או לאכול עוד במקום השני. והדבר מתבאר מלשון הרא״ש כיון דאם לא אכל כאן הי׳ צריך לחזור למקומו וכו׳. וראה תשובות מהרי״מ (פאדווא – ווארשא, תרי״ד) נו ד״ה ונ״ל. ובאמת, בהגהות סמ״ק לר״פ קנא מפורש יותר שפי׳ כך. ועמד במשנ״ב רעג בבה״ל ד״ה לאלתר, שאף שאם יברך במקום שיצא ג״כ מתקיימת המצוה אפ״ה כיון שלכתחילה המצוה לחזור למקומו א״צ לחזור ולברך.

אמנם, במשנ״ב קעח בבה״ל ב ד״ה ואכל פי׳ בדברי התוס׳ ״דהא על כרחך צריך לחזור לקביעותו הראשון והוי כעומד באמצע הסעודה״. והרי כ״ה גם בנדו״ד. והתם קאי גם כשאוכל במקום השני.

אבל דברי אדה״ז ברור מללו, שהכל תלוי בטפלות לגבי ברכה. וגם בדברי בה״ל אפשר להעמיס, שמועיל לו רק באמצע סעודה, לפי שקביעותו הראשון כוללת גם המים ששתה.

וראה גם א״א מבוטשאטש קעח, ה, שכתב לחלק בין הדבקים, שסעודה שאני, דשייך לקיבעא קמא הדר גם לשאר מאכלים כיון שהכל טפל ללחם לגמרי. ונסתפק ביין שפוטר שאר משקים, שאפשר שלגבי שאר משקין צריך לברך. ומיירי התם כששותה משקה אחר במקומו הראשון. ודעתו נוטה לחייבו בברכה. וראה גם שם ב. וגם בקצוה״ש נסתפק בד״ז.

וכבר נסתפק בנדו״ד בתשו׳ מהרי״מ שם ד״ה ודע, הובא בפת״ש איסרלין קעח, ב, ובאר״ח ספינקא שם ג. ותלה הדבר בהטעמים ברשב״ם ורא״ש בביאור לקיבעא קמא הדר. ונשאר בצ״ע. ועיי״ש ד״ה ונ״ל, מה שנסתפק באוכל תמרים ולחם. והובא גם בכה״ח שם כה.

וצ״ע בלשון הבא״ח ש״א בהעלותך ד. וראה נתיבות הברכה ברונר חלק הסימנים כא, יד – ע׳ קעו.

ושקו״ט עד״ז בענין יין פוטר שאר משקין שנפטרים בברכה אחרונה. וראה קצוה״ש שם. א״א מבטאטש קעח, ב.

שו״ת שבט הקהתי ב, פב כשאכל לפני הסעודה ונפטר בברכהמ״ז. ומה שהעיר עליו אמרי שפר רוקח יב, כב. וראה מלכי צדק שם ע׳ 390 ואילך.

ובאחרוני הזמן – האלף לשלמה מילר א, סב – ע׳ סט שפטור. אבל נשאר בצ״ע. קובץ צהר אהל ברוך ע תמז בשם הגרחפ״ש – שא״צ לברך. שיעורי הגריש״א ברכות נג, ב ע׳ תקכג, שצריך. וכ״כ בשו״ת ברכת שמים א, סד. וראה מנח״ש פסחים קא, ב שנסתפק. וראה בר אלמוגים מט, ו. בירורי סוגיות קעח, ד ואילך. הברכה ומקומה ו, ג. שש״כ נד הע׳ קו. קובץ העו״ב גל׳ תתקמא- תתקנא. קובץ אוצרות ירושלים פרושים יח. שערי הברכה ט הערה ט. ועוד כתבו מזה חכמי הזמן. ונלאיתי מלהעתיק כל דבריהם. והנלפענ״ד כתבנו.

 

 

#43621