הכנת סלט בשבת לפני הליכה לבית הכנסת

 

שאלה:

כשצריך לחתוך סלט ירקות קודם שהולך לבית הכנסת האם מותר לכתחילה לעשות כן אם חותך החתיכות חתיכות גדולות במקצת שהרי המשנ”ב חשש לדעת היראים והב”י שא”א בקיאין בשיעור של חתיכות דקות ולכן הר”ז מותר לחתוך הירקות רק אם חותך חתיכות גדולות במקצת וכן לאלתר אמנם אדה”ז סימן שכ”א לא כתב במפורש כן אם צריך גם שיהיה לאלתר או רק שיהיה חתיכות גדולות במקצת לכתחילה ואע”פ שיש לדוק בלשונו מ”מ מה דעת רבני חב״ד בנידון?

 

תשובה:

אם ודאי אינו דק דק, יש להקל שמותר לחתוך גם כשאינו לאלתר.

 

מקורות:

אעתיק כאן מרשימותיי, עודנו בכתובים, בענין זה:

הנה בב״י שכא ד״ה אסור, שמשם מקורו דאדה״ז שם ז, כתב לחתוך לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר. ולכאורה צ״ע, שהרי בחותך חתיכות גדולות לכו״ע אי״ב משום טוחן כלל, וכמש״כ הב״י עצמו שם ש״אינשלאד״ה (קיבוץ ירקות) אין דרך לחתכה לחתיכות כ״כ דקות (ו)הלכך נראה דלכו״ע שרי״, ומדוע הצריך שיאכלנו לאלתר. ובבה״ל ד״ה המחתך רצה לפרש שהוא לחוש למש״כ ביראים סעד״ר ששיעור דקותם לא נודע לנו, ומשו״ה גם בחתיכות גדולות יש לחוש לאכלו לאלתר משום ספק שמא ג״ז דק דק. ולכאורה דוחק גדול להעמיס כן בלשון הב״י שהרי כת״ש מפורש שמכיון שאין דרך האינשלאד״ה לחתיכות גדולות לכו״ע שרי. [ומה שסיים הב״י ש״מ״מ נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת״ – היינו שאף שאין הדרך לחתכם לחתיכות דקות, מ״מ יש להזהירם שיחתכום במכוון לחתיכות גדולות]. ובפרט שבב״י לא הזכיר כלל לדברי היראים הנ״ל, ולכאורה לא חש לזה.

ומסתבר יותר לומר (אף שדוחק קצת) שכוונתו לאידך גיסא, שאף באוכלו לאלתר צריך לחתכו לחתיכות גדולות קצת, לחוש להשיטה שיש איסור טוחן גם בלאכול לאלתר. וכ״מ מלשונו שם. אבל בחותך לחתיכות גדולות א״צ שיאכלנו לאלתר.

ועכ״פ, לדידן, מכיון שאדה״ז העתיק ד׳ הב״י הנ״ל, והשמיט להך תנאי ״שיאכלנו לאלתר״, משמע דלא ס״ל לסברת בה״ל הנ״ל. ולכאורה מדוע לא חש למש״כ היראים ששיעור דקותן לא נודע לנו. וי״ל בפשטות, דמיירי בחותכן לחתיכות גדולות קצת, באופן שאין לחוש בו שמא הוא דק דק. ע״כ מרשימותיי שנכתבו לפני הרבה שנים.

שוב מצאתי בנחלת צבי יב, שאחרי שהעתיק דברי הב״י כתב שנראה שא״צ ליזהר לאכול לאלתר רק שלא יחתכו בחתיכות דקות מאד. וי״ל דלא אתא לאפלוגי על הב״י ופרושי קמפרש לה. ואפשר שנקט כדברינו לעיל.

או״י בדעת הב״י, דהאי ו׳ ד״ושיאכלו״ וי״ו המחלק הוא, ואו או קאמר, והכוונה או שיאכלו לאלתר. ואף שדחוק הוא בלשון, מוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין, שהרי לא רמז לנו בשום מקום לחוש שבחתיכות גדולות נמי יש ליזהר. וכהנה מצינו בדוכתי טובא.

ויש להוסיף בפי׳ לשון הב״י, שאף שדרך האינשלאד״ה שלא לחתוך דק, צריך לחתוך באופן שהוא גדול קצת יותר מהנהוג, באופן שיצא מגדר ספק שמא הוא דק. וכעי״ז כתב בחזו״א נז ד״ה והנה הב״י. וי״ל גם, שכיון שדרכו בחול לחתוך לגודל כזה, אפשר שג״ז בגדר דק, ולכן הצריך להוסיף על המדה. ובאמת, שלשון הב״י, ממש״כ בא׳ מצדדי ההיתר דאינשלאד״ה, שאין דרך לחתכה לחתיכות כ״כ דקות, ושוב כתב שמ״מ נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת, משמע קצת, דספוקי מספק״ל בהא מילתא אם דרך ואופן החיתוך באנשלאד״ה הוא בגדר דק דק. וכ״מ מזה שנזקק להביא ד׳ סברות להיתר, ולא סגי לי׳ בסברא בתרייתא.

ובבית ארזים שכא, ע כתב בדעת הב״י שאפשר שחושש שמא הגדולות יהיו קטנות ושמא הלאלתר לא יהי׳ לאלתר כ״כ. ונראה שחשש שיעשו קטנות, ולא מחמת ספק בשיעור הדקות. וראה קובץ נחלת אבות חו׳ ה ע׳ שנו שרק באינשאלד״ה חשש הב״י שיכשלו.

כן להעיר, ששאר הפוסקים השמיטו דברי יראים. ומדבריהם מוכח שאין לחשוש לכך, וכמ״ש בשביתת השבת ב טוחן (כב, ג), ששאר הפוסקים כתבו דלא מיחייב אא״כ מפרר דק דק. (אמנם, בסו״ד שבה״ש שם כתב להחמיר בחתיכות גדולות קצת מטעם אחר. וכדלהלן). ובאמת, גם היראים ל״כ להחמיר בדבר, וכתב רק ש״שיעור דקיקותן ופרירותן לא ידעתי לפרש״. ותו לא. וכל שיצא מבית הספק ודאי לית לן בה. ועוד איכא בגווה, שכתב שם ליזהר שלא לפרר הפירות לפירורין דקין. ומשמע דמיירי בפירור דק, אלא שאינו דק כ״כ, ולא בחיתוך הנהוג בקיבוץ ירקות. וממילא אין הכרח לקשר דברי הב״י לדעת היראים.

[אפס, שיש לציין לס׳ הבתים בבית מנוחה שערי מלאכות האסורות י, ו (רחצ) שי״מ שחייב גם כשאינו דק, ושכ״מ ברמב״ם. וכוונתו לשבת ח, טו שכתב בסתמא. אבל בשאר המקומות ברמב״ם נזכר דק – ראה כא, יח. וכבר עמדו על כך בפמ״ג בפתיחה להל׳ שבת ד״ה הן אמת, ובנשמ״א ב,יז, ב ד״ה ודע שבפ״ז, ובמנ״ח במוסך השבת טוחן ב. ועוד. ועוד מצינו באו״ז שבת ס, דאיכא דגרסי דפריס ולא דפרים, ולדבריהם גם בחתיכות גדולות חייב. (אמנם, אף שביראים גרס דפריס, הרי מפורש בדבריו שצ״ל דק, אלא שלא ידע לפרש שיעורו). ובברית משה על הסמ״ג ל״ת סה פי׳ כן בדעתו ובדעת הסמ״ק רפב. וכ״מ ברבינו מנוח שביתת עשור א, ג. אמנם, לדינא לא נקטינן הכי כלל ועיקר].

ובגוף הענין, הנה בשו״ע אדה״ז שם בקו״א א, שבמבקע עצים דקים אין בכך כלום כל שאינו מבקע עצים דקים מאד. וכ״מ במג״א שם ג. והוא דלא כמ״ש בשו״ת זית רענן או״ח או״ח ז, א שכל שראוי להיסק חייב משום טוחן. ולהעיר גם מאג״ט סק״ז, שלפי שנסורת עצים אינו טוב להבערה כמו עצים דקים ביקועם זהו טחינתם. ונראה בדעת אדה״ז שכל שאינו דומה לטחינה שהוא דק מאד אינו בגדר דק. ואף שפשוט שאצ״ל כקמח – דלא קייל״ן כהדעות שדוקא בכעין כתישה וקמח שייך טוחן ולא בחיצוך – מ״מ ההגדרה היא שהוא דק מאד. וגם הב״י בד״ה נמצינו כתב שהוא באופן שמחתכו לחתיכות דקות ביותר, ושבאינשלאד״ה ״אין דרך לחתכה לחתיכות כ״כ דקות״. והכי דייק לישנא ד״דק דק״ שבכ״מ. וכן בתוס׳ שבת קיד, ב ד״ה אלא ״חתיכות דקות מאד״,הביאו בב״י שם. וכן בכ״מ. ומסברא נראה שכל שאפשר לחתוך בשיעור קטן יותר אינו בכלל דק דק. (ודוגמא רחוקה, משיעור שפופרת דקה שבדקים לענין דין פתה״ק, שכל שיש דקה יותר לאו בכלל דקה שבדקין היא. והארכנו מזה בהסכמה לס׳ מחנה מיכאל נדה).

ואפשר שגם בבה״ל לא אתי עלה מכח סו״ד הב״י, ממה שהזהיר בשנים, שיחתכו לגדולות קצת ושיאכלו לאלתר, שבזה אפ״ל הכוונה כמשנת״ל. וגם, שלא מסתברא מילתא שחשש לדברי היראים, וכנ״ל, מאחר שדבריו לא נזכרו כלל אצלו (ואדרבה, הב״י הב״ד היראים כאן בכלל, וקרא שמיט״ה לד״ז). ועוד, שבאמת, אחרי ככלות הכל, עדיין צ״ב, שבודאי בחתיכה גדולה ביותר לית מאן דחש. ובהכרח שהחשש שכתב בבה״ל (ולדעתו חשש לכך גם הב״י) – היינו בדבר שנכנס עדיין לבית הספק שהוא בגדר דק, ולזה צירף גם ההיתר שיאכלו לאלתר. וא״כ עדיין לא נודע לנו שיעור זה מהו, ואיך יצאנו מחשש היראים. ובסגנון אחר, שיש כאן ד׳ אופנים: א. דק דק שחייב. ב. אינשאלד״ה שלפי ראות העין אינו בגדר דק דק. ג. אבל מ״מ נכון לחתוך לחתיכות גדולות יותר. ד. ויש חתיכות גדולות ביותר שמעיקרא אין בית מיחוש. ומנין ידענו שיעור ד׳ מדרגות אלו. ויתכן בכוונת הבה״ל דנחית לדיוקא מגוף דברי הב״י שכתב להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת, דהא בלא״ה כך הדרך באינשאלד״ה, ואזהרה זו מה טיבה. ועלה קאמר, שכיון שאין לנו הגדרה ברורה בשיעור הדקות, יחתכו לגדולות קצת יותר. אלא שמתוך דברי בה״ל לא נראה דמהתם קאתי עלה.

[ומקום אתנו להעיר שבב״י הזכיר אינשאלד״ה, ומפרש לה דהיינו קיבוץ ירקות. ואילו בשאר פוסקים, ואדה״ז בכללם, נזכר הירק שקורין שלאטי״ן. ובד״כ פירושו חסה. וראה רמ״א שיט, א. ט״ז שכא, א בסופו. שם יב בסופו. ונזכר לענין מרור בשו״ת חכ״צ קיט, וח״י תעג, יח ואדה״ז שם כז. ועוד יש להאריך מכ״מ. ולכאורה חילוק טובא איכא, שבאנישאלד״ה, דהיינו סלט ירקות, הדרך לפעמים לחתוך לחתיכות קטנות ביותר,משא״כ בחסה גרידא. אבל אפשר שהכל אחד, כדמשמע בכמה פוסקים שלא חילקו ביניהם (ראה גם במ״מ שברמ״א שם. והעיר בדבריו במאמ״ר שיט, ג. דרישה שכא, ב), ונקרא ע״ש החסה שהוא העיקר או הרוב. ועוד מצינו בשו״ת תרוה״ד נג: שלש״ן. ומדבריו מוכח שהוא מין טיבול. ואילו במג״א שכא, כג כתב עלה שלטי״ן. אבל ראה במחה״ש והגהות השואל ומשיב שתיקנו שצ״ל שלש״ן, הובא עה״ג במהדו״ח. אבל בפמ״ג שם מוכח דגרס שלאטי״ן. ויל״ד].

וצע״ק בל׳ בה״ל דמשמע שחילק בדברי היראים בין חיוב לאיסור, ומ״ט יהא כאן רק מדרבנן. ודוחק לומר כיון שהוא רק מספק. ויותר נראה בכוונתו, שאף שלדינא אין לנו לחוש ולומר שחייב, אבל לענין איסור – יש ליזהר. וג״ז דחוק.

וראיתי למי שהוכיח מל׳ רש״י שבת קנח, א ד״ה שלא יקטום שנקט שהוא דרך חול. אלא שכבר נתקשו בדברי רש״י שם שבכ״מ נקט שהוא טוחן ממש. וי״מ בכוונת רש״י שהיא רק תולדה. וגם הב״י עצמו לא פירש ברש״י שיש איסור מדרבנן בחותך חתיכות גדולות. ובכלל מנא לן דמיירי התם בחתיכות גדולות קצת. אמנם בשבה״ש שם דייק מל׳ הרמב״ם יח, כא דחיובא איכא רק בחותך דק דק לבשל, אבל איסורא איכא אפי׳ בגדולות קצת ושלא לבשל. ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן. וכל הפוסקים לא הבינו כך.

ויש להוסיף בדעת הב״י, שבשו״ע אכן השמיט לתנאי הנ״ל, מכלל דלא שמיעא לי׳. ואדרבה, נראה מדבריו בשו״ע שחזר בו ממש״כ בב״י, ודלא ס״ל כלל כרשב״א להתיר בחותך לאלתר. והרי בכ״מ כתבו להוכיח מדברי כמה ראשונים דלא ס״ל כרשב״א (ראה גם מט״י עייאש ג. חזו״א שם ובד״ה ובעיקר. והאריך בשבת כהלכה דלקמן בביאורים יג. אבל ראה משמרת מועד קארפ שבת עד, ב ע׳ קסט שגוף הסברא מוסכמת על כולם, יעו״ש). ומכיון שכן, לא הועלנו במה שנוסיף גם התנאי שיאכל לאלתר ולפלא במאמ״ר ז, שלא עמד על כך. אבל גם הוא כתב שנראה שלא סמל הב״י לגמרי על סברא זו.

ולאידך, כתב שם במאמ״ר בדעת הב״י שאפשר שמש״כ לחתוך גדולות גם באוכל לאלתר הוא לרווחא דמילתא. ובאמת כ״מ ממש״כ בלשון ״נכון״. והיינו לפ״מ שתפס שדעת הב״י כרשב״א. ואכן כך נקט בביתו, אבל בשלחנו קרא לה שמיט״ה. וכמ״ש במט״י עייאש ג. (ומדבריו נראה שפי׳ בב״י כדברינו שגם באוכל לאלתר צריך שיהא גדולות. אלא שיתכן שגם צד ההיפך נכון). ואף גם זאת, שגם בב״י, בנוגע לאינשלאד״ה הביא כמה טעמים וצירופי היתר, נוסף לסברת הרשב״א יעו״ש. וראה גם משמרת השבת לייפער שכא, יב. ואף אנן נעני אבתרי׳ דהמאמ״ר, ולאידך גיסא, שמש״כ לאכול לאלתר גם בחותך חתיכות גדולות הוא לרווחא דמילתא.

שוב י״ל ס׳ שבת כהלכה לידידנו הגר״י פרקש שליט״א ושם בח״ג, כא בהע׳ נו כתב שלא מסתבר שאדה״ז נחלק על דברי ב״י המפורשים. ולדברינו אינו מפורש כלל. וגם מהיכא תיתי שינקוט אדה״ז חומרא שנזכרה בב״י דרך אגב, כשבשו״ע ושאר פוסקים לא הובא. וכן במג״א ונו״כ לא הובא.

ושו״ר שגם בגביע הכסף שכא, ד, ג, ג נקט כדברינו בדעת אדה״ז. וכן גם בכנישתא דבי רב הנק׳ שו״ע הרב המבואר על אתר כ״כ. וכתב שאדה״ז לשיטתו שגם בעצים דקים אינו טוחן כל שאינם דקים מאד.

 

 

#43092