Eye Drops for Allergies on Shabbos
Question:
I have seasonal allergies, during the week I put eye drops to calm the pain. On Shabbos I was not sure if I am allowed to. I did not put it in until the pain got really strong. Was I allowed to?
Answer:
There are certain poskim that are lenient because you started the treatment before Shabbos. According to this opinion it was certainly ok. But preferably one should avoid relying on this.
If the pain is strong that it causes a general weakness, one may take medication regardless. If there is great pain but it doesn’t cause a general weakness, it should be done with a shinui, with the left hand for example.
If you put just clean water, it’s not a issue and you don’t need a shinui.
See also here:
Sources:
ישנו היתר מפורסם בשם ר׳ שלמה קלוגר בספר החיים פפ”ו, ומקורו משו”ע או”ח ס’ שכ”ח סכ”ה שרטייה שהוכנה מע”ש אין בה גזירת שחיקת סממנים היות ויש היכר כי הוכנה מע”ש, וכן במקרה הזה היות והתחיל מע”ש הרי הוא כהיכר לגביו. וצ”ע אם יש לסמוך על זה לדעת אדה”ז שם, דס”ל שמפורש שישנו חשש שחיקת סממנים באיסור הרטיה אם נפלה על הקרקע הגם שהכינה מע”ש – עיין שם ואכמ”ל. ובפרט שר’ שלמה קלוגר לא כתב רק ליישב המנהג ורק כסניף. אבל כאן יש להתיר מצד ס”ט בשו”ע שם, ששוריינא דעינא ביליבא תליא אם העיין שורפת וקודחת, והגם שהיום יודעים שאין בזה סכנה. וראה חכמת שלמה שכח. אבל חזי לאיצטרופי להיתר הנ״ל שבספר החיים. וכן לקצהו”ש קל”ד הערה ז’ שאולי היום אין גזירת שחיקת סממנים שקונים על הרוב בבתי מרקחת. ועכ”פ כל הנ”ל ראוי לצרף. ובודאי לא להצריכו כפרה.
לענין לכתחילה יש לחוש לזה שכל שאינו בגדר חולה שנפל למשכב או שמצטער עד שנחלש כל גופו אינו יכול לקחת טיפות המיוחדות לרפואה. אבל עיין אדה”ז שם ס״כ, שיש להתיר בשנוי, בצער גדול. ובחלה כל גופו הביא במוסגר שם יט, הטעם שאא״פ ע״י נכרי. ולפ״ז בטיפות עיניים שאינו אכילת מאכלים, לכאורה אין להתיר כ״א ע״י נכרי. אבל כיון שהוא במוסגר אזלינן לקולא בד״ס. וראה לקמן בארוכה.
ואם הטיפות הם רק מיים נקיים הרי יש להתיר אפילו רק למיחוש בעלמא היות וגם דרך בריאים בכך – עיין אדה”ז שם סכ”ה. ואין לדייק שכאן עמיץ ופתח כי זיל בתר טעמא שגם דרך בריאים לנקות העין בעמיץ ופתח.
וכאן המקום להאריך ולבאר ההיתר גם בטיפות עיניים, ואעתיק כאן מה שכתבתי במענה לשאלת צורבא דרבנן בענין זה. וטענתו בפיו שבטיפות עיניים שאני, שאפשר ע”י גוי וכדמוכח מסיפורו של אמימר שכחל עינו ע”י גוי ולא ע”י ישראל, וגם כשאין גוי מצוי אין להתיר גזירת חכמים, ור״ל להתיר רק ע״י שינוי:
בהקדמה, שפשטות ד׳ הרמ״א שכח, לז להתיר רפואה למי שנפל למשכב, אף שיל״פ בדבריו באו״א. כדלקמן. ומשמע בפשיטות דקאי גם בהכינו ישראל, דאל״ה הול״ל לפרושי בהדיא. וכ״מ מדבריו בד״מ.
ועובדא דאמימר – מבאר במג״א מד, דשאני התם שלא נפל למשכב. וידוע בשו״ע אדה״ז שנגרר בד״כ אחרי המג״א, אא״כ מפרש להדיא באו״א.
והנה, בביאור דעת הרמ״א כמה אופנים –
א. דמיירי ע״י נכרי – ב״ח, א״ר. ועוד. והוא דעה בתרייתא בשו״ע אדה״ז שכח, יט. (וכבר הק׳ הפמ״ג, דסו״ס הו״ע אוכל הרפואה. וכנראה הוא משום היכרא).
ב. דמיירי רק ע״י שינוי – מחה״ש מד. (וגם בזה צ״ע שהבליעה היא כדרך).
ג. דמיירי במידי דאכילה ולא בשאר רפואות – ערוה״ש.
ד. רק כשאינו ע״י סממנים – אפילו כשאינו מידי דמיכל – אג״ט.
ה. ולכמה דעות, וכ״ה פשטות ד׳ הפוסקים, מותר בכל גווני. וכ״ד המג״א, כנ״ל. וראה מה שבי׳ בשו״ת הרדב״ז ג, א׳סה.
ובדעת המשנ״ב האריכו בכ״מ, ואכ״מ לעמוד על פרטי הדברים, ואסתפק בציונים: ראה שכח, א. פה. קיח. קכא. קל. קמ. קנ. שעה״צ קכט. בבה״ל ד״ה וכן.
וניחזי אנן בדעת אדה״ז, שבסוגריים כתב לבאר הטעם כיון שאא״פ ע״י נכרי. ומשמע שבלא״ה אסור. ונפק״מ ברפואה חיצונית כבנדו״ד. וכ״מ בשי׳ הבית מאיר. והבין כן בדברי הב״י.
אבל לולא המוסגר הרי אפשר לפרש דבריו לפי פשוטו. ומש״כ רק בנוגע לאכילת מאכלים – הרי בכללי שו״ע שלו שהעתיק הדברים במציאות שמצאם בספרים שקדמו לו, ראה אג״ק ז ע׳ רכח.
והנה במ״מ שבשו״ע אדה״ז (אף את״ל שלא יצאו מתח״י אדה״ז. ואכ״מ. ולהעיר שבהקדמת אדמו״ר האמצעי לשו״ע כתב ללמוד כל הלכה כמה פעמים עד שיהא שגור מקור מוצא כל הלכה ע״פ המ״מ) מציין למ״מ, ב״י, רמ״א, משמעות הר״ן, מג״א וא״ז.
והנה, דעת המג״א כבר נת׳ שברור מללו להתיר בכל גווני. וכן מוכח במג״א ל בנדון דומה מאד ברפואה חיצונית. וכ״פ בקיצור שו״ע צא, טז. וא״ש משה״ק בפמ״ג והובא בשעה״צ נח. וראה מג״א נג. (אלא שבמשנ״ב פה נקט להחמיר, שכ״מ בר״ן. אבל י״מ בדעת הר״ן שהטעם שבחולה לא גזרו כלל. וראה לקמן). ויתר על כן שי״מ בדעת המג״א להתיר כל שבות. ואכ״מ.
ומעתה בד׳ המ״מ, הנה במ״מ שבת יב, י מוכח שרפואה מותרת לחושאיב״ס ורק במיחוש אסרוהו. וכן מוכח במש״כ כא, כ בסופו: כל הדינים האלו הן בבריא ולא בחולה. וכן הבין בדעתו בב״י רסי׳ שכח. (ולאידך, משמע שם במ״מ ב, י ד״ה ומחזירין, במעלין אונקלי שכל שבות מותר. ואכ״מ). [וגם בכס״מ שבת ב, י בדעת הרמב״ם שמותר לבקש מנכרי לעשות רפואה. ועכצ״ל דמותר לו אח״כ לאכול סממני הרפואה]. ודוחק גדול להעמיס בדעתו דקאי רק במידי דאכילה מאחר שברמב״ם כא, כא נזכר רק מידי דאכילה.
הנה כי כן, נתבררה גם דעת הב״י. ומכיון שכתב שאיסור רפואה רק במיחוש מוכח דעתו בחולה, שרק במיחוש אסור שבות שאי״ב מלאכה. [וכן בל׳ השו״ע א ואדה״ז שם. ויל״ד]. וצ״ע מש״כ בב״י דוקא בגוי. ויתכן דס״ל דרפואה קילא ואתיא בק״ו ממלאכה ע״י גוי. ושוב הביא הב״י בד״ה כל אוכלין להתיר מאכלים המרפאים ועיי״ש טעם מחודש. (ובד״מ הארוך הטעם שאינו עושה רפואה בידים). ונראה מדבריו שעצם זה שהותר לו ע״י גוי גורם שאינו בהול ול״ח לגזור איסור רפואה. ויל״ע בכללות דברי הב״י, דנראה קצת כמזכה שטרא לבי תרי. ואכ״מ. [אבל לאידך, מקום לומר בדוחק, שהכוונה בציון לב״י לסל״ז, שמחלק בין אכילה לשאר דברים, ושלא יסתור דברי עצמו שם יז. ואפשר שכ״ה גם דעת הרמ״א שם יז. ובציונים לרמ”א בנה ציו״ן לב”י (אלא שידוע שאין לדייק ולבנות על הציונים. ומה גם שכמה אופנים בהבנת דעת הב״י ורמ״א. ועכ״פ בד״מ מבוארת שיטתו, אם לא שנאמר שחזר בו במפה על השו״ע, דרק במידי דאכילה מקילינן. ודוחק)].
והנה, כן מוכח דעת הרמב״ן בתוה״א שער המיחוש, עיי״ש ג׳ החלוקות. ורק לגבי מיחוש שאסור גם דברים שאי״ב מלאכה משום שחיקת סמננים. ומוכח שבחולה שאיב״ס מותר. ומוכח גם שטריפת יין ודמו לולא עובדין דחול הי׳ מותר אף שאפשר ע״י נכרי. וכן מוכח שחזרת רטי׳ וסיכה בחושש במתניו כולם רק משום מיחוש נאסרו.
ובדעת הר״ן, אף שלכאו׳ יל״פ דקאי רק במאכלי רפואה, והכי סבר בקצוה״ש, הרי העתיק – לט, ב – דברי הרמב״ן. וצ״ע מתחילת דבריו שכוחל – שלדעתו אסור משום רפואה – הותר רק בסכנת אבר. ואפ״ל, דמיירי רק במאכלים שאי״ב שחיקת סממנים. או שהתיר רק כשאא״פ ע״י נכרי. אבל אי״ז עולה יפה בדעת רמב״ן, שכתב בחושש בשיניו לאסור לפי שאינו חולה. וכן התיר חזרת רטי׳ לחולה. וכן הבין ברדב״ז הנ״ל בשי׳ רמב״ן ור״ן. אבל ראה נשמ״א סט. ולא נתעורר מסו״ד הר״ן. ובדוחק י״ל שמחלק בין סם המוכן מכבר דל״ח שמא ישחוק.
והנה לולא הציון במ״מ שבשו״ע אדה״ז למג״א הי׳ אפ״ל בכמה אנפי, שהרי בכ״מ שקו״ט בהבנת שי׳ הר״ן והמ״מ והב״י. וכמה אופנים בדבר. אבל דעת המג״א מוכחת כנ״ל. וכן נראה גם בא״ז סקכ״א שציין אליו במ״מ. והשואל נדחק שגם בא״ז הכוונה רק במידי דאכילה. וכ״ז דחוק ורחוק.
איברא, שלמרות הציון בגליון שו״ע רבינו למג״א, יש בנותן טעם להביא שבכ״מ בענין זה השמיט לדברי המג״א, שבסק”ל באפר מקלה השמיטו רבינו , וכן בסקנ״ג דייק בלשונו ולא נחית לזה. והשואל ר״ל שהציון בשו״ע אדה״ז הוא לסקמ”ד, ובדיוק לשון המג״א ״לאכול ולשתות״. אלא שדוחק גדול, שהרי המג״א עצמו לא ס״ל הכי. גם כתב השואל לדחוק בדעת המג״א, שבסקי״ד נראה שהסכים לדעת השו”ע שרק בשנוי התירו לחושאב”ס. ובסק״ל – שכוונתו שבשנוי מותר ומיישב מדוע התיר הרמ”א רק ע”י גוי. ובסקנ”ג – שעלוקה נחשבת לשנוי כי אין דרך להוציא דם ע”י עלוקה. אלא שהשואל כתב בעצמו שכ״ז דחוק. טהאחרונים לא הבינו כך המג״א. ועלובה עיסה שנחתומה מעיד על עלבונה.
ומודינא שבמוסגר חידש אדה״ז שלא כנ״ל. וכ״ה בקצוה״ש במקומו.
ומ״מ גם בזה יל״פ שמשום לא פלוג התירו בכל גוונא, וכוונתו דלא פלוג כיון שכמ״פ אא״פ ע״י נכרי. ומיושב קושיית האבנ״ז שצה, בטעם שהתירו לגמוע חומץ אף שאפשר בגוי לשפוך שהרפואה אינה על ידי בליעתו.
ובכל אופן, סו״ס הוא במוסגר. ואף שבלשון רבינו בשו״ע בפנים ללא המוסגר נזכר רק מאכלים – אין בזה כדי דיוק.
ואכן אפ״ל בכוונת המוסגר כיון שהסברא אינה מפורשת להדיא בפוסקים. אבל העיקר שכיון שהוא בספק אזלינן לקולא.
ושו״ר אריכות במנחת איש חלק הביאורים לא. מנוחת אהבה כא הע׳ 189.
#4191
