סדר הקדימה בכיבוד לסנדקאות

 

שאלה:

מי לכבד תחילה כסנדק? את אבי, שהוא אבי אביו של התינוק, מדין כיבוד אב, או חמי, שהוא אבי אמו של התינוק, מחמת כיבוד אב של היולדת. או לכבד המבוגרים יותר, היינו סבי, או סבא של זוגתי. ובזה גופא – סבי מצד האב או האם?

 

מענה:

מעיקר חובת סנדקאות שייכת לאב שהוא המצווה על המילה. וזכותו וחובתו לכבד לקרוביו, והקרוב קרוב קודם. ומצות כיבוד אביו (של אבי הבן) קודם לכיבוד אבי אביו (של אבי הבן).

אבל, למעשה הכל תלוי במנהג. ובדרך כלל, המנהג ליתן תחילה לסבא של אבי הבן או של אם הבן. ומבין שניהם – סבא של אבי הבן קודם לסבא של האם. וכן סבא של אבי הבן מצד אביו קודם לסבו מצד אמו. ולאחרי ברית בן הראשון ממשיכים בסדר קדימה הנ״ל. ואם יש מנהג ליתן להכי מבוגר תחילה, או שיש טעם להקדים אחר (מאיזה סיבה שתהי׳), יש לעשות כך, כל שאביו מסכים

אמנם, אם אביו של אבי הבן רוצה סנדקאות, הוא קודם לכולם (בפעם הראשונה).

 

מקורות:

ראה ברמ״א יו״ד רסד, א בנוגע למוהל שאשה אינה יכולה ליתן לאחר למול. ובערוה״ש שם יב שאין כיבודה כלום. ובפשטות הה״נ בסנדק.  וכ״כ בשלחן גבוה יו״ד רסד, יח, שאם נחלקו האב והאם למי ליתן סנדקאות, נותנים למי שהאב רוצה, דלא שייכא האשה במילה כלל. (וראה כעי״ז אפי׳ בנוגע לקריאת שם התינוק, בשו״ת חלקת יעקב דלקמן). וצע״ק בזכר דוד א, מד, בנוגע לסנדק או מוהל שלאב של בעל ברית או יולדת דין קדימה. (ובאמת, מצינו שבכ״מ נהגו שמעיקרא זכה הרב, או שסנדקאות נמכרת לכל המרבה במחיר, ואינה שייכת לאב כלל. ונראה שהכל תלוי במנהג. ויש לבאר, שכיון שכך נהגו מעיקרא לא זכה האב).

והקרוב קרוב קודם – שו״ת חכ״צ ע, בנוגע למוהל, כבדיני צדקה. ומדבריו משמע שכ״ה בכל ענין, עיי״ש.

וראה שו״ת חיים ביד פלאגי עה, במנהגם שבן הראשון אבי האב סנדק. (ושאם לא נתן לאבי אביו, ונתן לאחר, איבד אבי אביו זכותו, וממילא בבן השני שייך לאבי האם. וצ״ל שכ״ז ממנהגא. ואף שמצות כיבוד אביו עדיין רמיא עלי׳, צ״ל שלפי שכך נהגו מעיקרא ליכא חיובא). וכ״כ בספרו משא חיים מערכת סנדק קנו. והב״ד בברית אבות ה, יד. אבל בנוגע למנהג האשכנזים, כתב בחיים ביד שם שאבי האם קודם. וכ״כ ביוסף לאמר, קונטרס מקום שנהגו, מנהגי מילה,  י, שבסו״ס ויקרא אברהם (קכה, ב) שמנהגם (מנהג לוב) שחמיו קודם, לפי שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר, והתינוק בא מכחה. (והיינו אף שכבוד חמיו רק מדרבנן, ולכמה דעות, הוא רק כשאר זקנים חשובים, ראה ש״ך רמ, כה. ועוד. ולהעיר מחרדים יב, דכיון דאיש ואשתו כחד גופא חשיבי, אב ואם של זה כאב ואם של זה. ומשמע דס״ל שחובת כיבוד חמיו מה״ת כאביו ואמו ממש. וצ״ע. ובכל אופן, כיון שנהגו ששייך לחמיו, ה״ז כאילו הוא חלק מחובתו ושעבודו לאשתו. וע״ד המנהג באיזהו מקומן בנוגע לקריאת שם, שבבן הראשון אשתו קודמת ליתן השם. וצ״ל בטעמם, שאף שכיבוד אביו קודם לכיבוד חמיו – ראה בענין זה בעיקרי הד״ט יו״ד כו, כז – מ״מ אם המנהג באו״א ליכא בזה דררא דכיבוד אביו. ואדרבה  מעיקרא קיבל עליו כמנהג המדינה וחובתו לכבד לחמיו, ראה שו״ת חלקת יעקב יו״ד קלו. יושר הורי כ, ז בשם הגרח״ק). ומצינו כבר כך בלקט יושר יו״ד ע׳ 52 (במהדו״ח ע׳ צח אות יא) שלאשתו הרשות ליתן הקבעטרי״ט למי שהיא רוצה (וקבאט״ר שם היינו סנדק), אא״כ האב עצמו רוצה. ומשמע קצת שם, יתר על כן, שהוא מדינא ולא ממנהגא. וצ״ב. ולמעשה, לא שמענו ממנהג זה במחוזותינו.

ועוד שם בלקט יושר (אות יו״ד), שאם האב רוצה לכבד אחר להיות בעל ברית, חייב ליתן לאביו קודם אביו זקנו, שכבוד אביו קודם, אבל אם הוא ברצון אביו יוכל ליתן לזקנו. והמנהג ליתן לזקנו משום שהעולם אומרים שמי שהוא בעל ברית לבן נינו אינו רואה פני גיהנם, עכ״ד. (ונינו היינו נכדו, ראה הערת המהדיר שם. ובכ״מ הבינו שכוונתו נינו – דור רביעי, ראה טעמא דקרא פ׳ ויחי (עיי״ש שהראה מקור מבני שלשים דיוסף). שו״ת משנ״ה דלקמן. אבל ידוע שבזמן הראשונים לא הבינו פי׳ מילת ״נין״ כך. וי״ל כדברי טעמא דקרא, ובאו״א קצת, ובפשטות, שע״פ פי׳ הפשוט בני מכיר יולדו, גזרינון, על ברכי יוסף, היינו שיוסף הי׳ סנדק אצל בן נכדו. וראה אור תורה גל׳ תרכח ע׳ תתשעט. המבשר וירא תש״פ. בירורי חיים סגל ח, נט בהערה. ברכת אברהם אלברט ויחי ע׳ שעט).

ולפ״ז, עולה שמדינא אם אין אבי הבן לוקח לעצמו, חייב ליתן לאביו משום כיבוד אב. (וי״ל ההסברה בפשטות, ששייך לאבי התינוק, וא״צ ליתן לאביו,  שכיבוד אב משל אב ולא משל בן. אבל אם מכבד לאחר, אביו קודם לכל אדם. ויש להמתיק, שהרי אבי אביו של התינוק מחוייב נמי להכניסו בברית, ראה שו״ת רעק״א א, מב. ושם, שתלוי בחובה ללמדו תורה. ולפ״ז תלוי ועומד בחיוב ללמד תורה לבן בן בנו. וראה לקו״ש כ ע׳ 247 ואילך).

אלא שהמנהג ליתן לזקנו מטעם הנ״ל, ושפיר דמי אם הוא ברצון אביו. (ונראה, שכיון שכך המנהג, ממילא ליכא חובה ליתן לאב. וראה מורי׳ תטו ע׳ שיז, שר״ל באו״א קצת, שבאמת אינו מחוייב ליתן הכיבוד כלל לאביו, והעיקר שאינו בזיון לאביו, וכיון שיש טעם ליתן לזקנו ליכא בזיון באינו נותן לאב. וי״ל עוד, שחובת אביו גופא ליתן הכיבוד לאביו, אבי אביו של בעל הברית. ועכ״פ כשהאב רוצה בכך, רצונו של אדם זהו כבודו, וג״ז כיבוד אביו. ומצינו כעי״ז לפעמים שהכבוד לזקנו הוא גם בגדר כבוד אביו, ראה לענין אחר בשיחת י״ג ניסן תשי״א. וחקרוה בעיקר גדר כבוד אבי אביו אם הוא משום לתא דכבוד אביו או חיוב בפ״ע. ואכ״מ. אכן בלקט יושר לא נחית עלה מה״ט. ובאמת, שקו״ט בכ״מ מ״ט אין אומרים שאתה ואביך חייבים בכבוד אבי אביו (ושקו״ט עד״ז בנוגע לכבוד חמיו, מ״ט לא נאמר בנוגע לאשתו, שאתה והיא חייבים בכבודו, ראה פת״ש רמ, כ. חיי״א ז, יז. שו״ת רע״ז חי׳ ליו״ד רמ, א. בצה״ח א, סט.  קובץ העו״ב  תולדות תש״ע). ושקו״ט במש״כ בס׳ התולדות אדמו״ר מהר״ש ע׳ 9, שכיבוד אב זקן יותר מכיבוד אב, ראה בקובץ העו״ב ויגש תש״ס. שמות תש״ס. ואכן בשו״ת תשובה מאהבה א, קעח כתב מה״ט שבמעמד שלשתן אבי אביו קודם לאביו. וקדמו בשו״ת שתי הלחם למהר״מ חאגיז מג. ובשו״ת שם ארי׳ א כשאביו אומר לעשות ואבי אביו שלא לעשות, ישמע לאבי אביו).

וראה עוד שו״ת משנ״ה ו, רנז. דרך שיחה ע׳ רפו בשם הגרח״ק. שם ע׳ שיב.

וכיון שכבוד אבי אביו קודם לחמיו (ראה שו״ת מנח״א ג, לג. ועוד. ושם רק באבי אביו. אבל ראה שו״ת צי״א ז, לח, להקדים חמיו אפילו לאבי אביו בדיני כיבוד. וצ״ע), וגם איכא מעליותא שאינו רואה פני גיהנם, ממילא המנהג ליתן להם קודם. וגם באבי אמו, אפי׳ את״ל שכבוד חמיו קודם, סו״ס באבי אמו איכא משום מנהגא, מחמת הטעם שאינו רואה פני גיהנם.

אבל בין אבי אביו לאבי אמו, כיון שי״א שאינו חייב בכבוד אבי אמו, אבי אביו קודם.

ובנוגע לאבי זקינו, אם חייב בכבודו, הנה נחלקו בזה – ראה שו״ת שבו״י ב, צד. זרע אמת ב, קמח. מט״א דיני קדיש יתום ה. פת״ש חו״מ רמז, ב. אג״ק ב ע׳ לח. שם ע׳ נד. ונהגו לכבד בסנדקאות גם בזה (אף שלא נהגו באמירת קדיש, ראה שיחת י״ג ניסן שם), וכנראה מחמת אותו טעם שאינו רואה פני גיהנם. ובמכ״ש מסנדק לבן נכדו. ובפרט שי״מ נינו היינו בן נכדו. ואף נהוג שמקדימים אותו לזקינו ואידך קרובים. והכל אחר המנהג.

ולפ״ז, סדר הדברים הוא: אבי אביו, אבי אמו, אבי חמיו, אבי חמותו, אביו, חמיו. וכ״כ גם בקונטרס שמונת הימים ע׳ צב.

 

 

#40486